רע"פ 8450/15 סלונג גנון נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בפתח תקוה (השופטת הבכירה נ' אהד ) בע"ח 48242-10-15 מיום 13.11.2015, במסגרתה נדחה ערר שהגישה המבקשת על החלטת בית המשפט לתעבורה מרכז בפתח תקוה (השופטת ט' אוסטפלד נאוי ) בפ"ת 5055-01-15 מיום 11.10.2015, בגדרה נדחתה בקשתה לעיון חוזר בהחלטה להורות על פסילת רישיון הנהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדה.

2.

כנגד המבקשת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ), וכן עבירה של נהיגה בקלות ראש וברשלנות שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש, לפי סעיף 62(2)+38(2) לפקודת התעבורה. ביום 15.4.2015 הצדדים הגיעו להסכמה – אשר בית המשפט לתעבורה נתן לה תוקף של החלטה – לפיה המבקשת תהיה פסולה מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה, וזאת עד למתן פסק דין בעניינה. ביום 11.10.2015 דחה בית המשפט לתעבורה בקשה שהגישה המבקשת

לעיון חוזר בהחלטה מיום 15.4.2015. זאת, לאור סעיף 46ב לפקודת התעבורה הקובע את "חזקת המסוכנות" לפיה הכלל במקרים אלו הוא פסילת רישיון הנהיגה עד למתן פסק דין, והחריג הוא מקרים שבהם הנהג מוכיח כי אין הוא מסוכן בהמשך נהיגתו – נטל אשר בית המשפט לתעבורה מצא כי המבקשת לא עמדה בו. על החלטה זו הגישה המבקשת ערר לבית המשפט המחוזי, אשר נדחה אף הוא משום שהמבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה הדרוש לחריג מכלל פסילת הרישיון. בית המשפט המחוזי מצא כי לא די בעובדה שעברו 14 חודשים מאז שנלקח רישיונה של המבקשת כדי להורות על החזרתו.

1.

מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה עותרת המבקשת לקבלת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, בהתאם לאמור בסעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). לטענתה, עניינה מעלה שתי סוגיות משפטית עקרונית המצדיקות דיון בפני ערכאה שלישית – האחת, האם הקביעה בסעיף 46ב לפקודת התעבורה היא קביעה כוללנית יתר על המידה; השנייה, האם היעדר האפשרות לנאשם להעלות טענות בהתאם לכור היתוך הראיות מהווה פגיעה ב"בהזדמנות נאותה לטעון את טענותיו". לטענתה, מן הראוי לקבוע מסגרת זמן ראויה לפסילת רישיון הנהיגה – ולא עד מתן פסק דין. ובמסגרת זמן זו, כל עוד לא ניתן פסק דין, יש להפחית מחזקת המסוכנות כפי שנבחנה לראשונה עם הגשת כתב האישום. כל מקרה לאור נסיבותיו וכל מקרה לאור הימשכות ההליכים בעניינו.

2.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

3.

הלכה היא כי אמת המידה לפיה תיבחן בקשה למתן רשות לערור על החלטה, המוגשת לפי סעיף 53(א1) לחוק המעצרים, דומה במהותה למבחן המצמצם אשר נקבע בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). על פי אמת מידה זו, רשות לערור תינתן רק באותם מקרים בהם הבקשה מעוררת שאלה עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או במקרים בהם קיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות (ראו: בש"פ 2378/15 יניבאור נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (8.4.2015) ; בש"פ 546/15 אגבאריה נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (26.1.2015); בש"פ 5092/11 צ'צ'לינצ'קי נ' מדינת ישראל (10.7.2011)). במקרה שלפניי, חרף טענותיה של המבקשת, לא מצאתי כי הבקשה מעלה שאלה החורגת מעניינם של הצדדים להליך. כזכור, שתי הערכאות הקודמות קבעו כי המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה לסתור את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 46ב לפקודת התעבורה. טענותיה של המבקשת מנסות לעקוף את ממצאים אלו בכסות של שאלות עקרוניות כאשר בפועל מדובר בשאלות הנסובות סביב נסיבות עניינה הפרטני בלבד, ואינן מצדיקות מתן רשות ערר. מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

4.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף לגופו של עניין, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. סעיף 46ב לפקודת התעבורה קובע כך: "הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בענינו". בבש"פ 9588/07 טרבלסי נ' מדינת ישראל (10.12.2007), קבעתי בהקשר לסעיף זה כי הוא דן "במצבים בהם מוגש כתב אישום כנגד נהג בתאונת דרכים אשר בה נהרג אדם, במקרה זה ניתן לפסול את רישיונו של הנהג עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, או עד שיוכיח כי אין נהיגתו מהווה משום סכנה לציבור. נטל ההוכחה על מסוכנות נהיגתו עובר לנהג". בהקשר אחר נקבע, כי סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה, אשר מגביל את תקופת הפסילה, אינו חל על ההוראה הקבועה בסעיף 46ב לפקודה (בש"פ 2806/09

ממן נ' מדינת ישראל (26.4.2009)). עוד נקבע באותו עניין, כי התמשכות ההליכים בעניינו של נאשם אכן עשויה להוות עילה לעיון חוזר בפסילה, אך יש לבחון כל מקרה לגופו. בענייננו, מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות מקרה זה, ובנקודת זמן זו, המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 46 נסתרת, ועל כן אין להחזיר לה את רישיונה.

5.

סוף דבר, הבקשה נדחית.