ע"פ 11035/05 דוד שטיינברגר נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט מודריק) בגדרה הוחלט לפסול את רישיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים נגדו בת"ד 12360/05 בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב, זאת על פי סעיף 46 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961.

ב.כנגד העורר הוגש כתב אישום בת"ד 12360/05 בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב, המייחס לעורר עבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בכתב האישום נטען כי ביום 24.6.05, לפנות בוקר, עשו בני זוג את דרכם בכביש מספר 2 לכיוון תל-אביב כשהם רכובים על קטנוע. מסיבה שאינה ברורה פגע הקטנוע במעקה בטון. הקטנוע החליק לנתיב האמצעי שבכביש. העורר התנגש – כנטען - בקטנוע עקב נהיגה במהירות מופרזת ואיחור בתגובה. האשה שהיתה על הקטנוע (להלן המנוחה) נהרגה, למרבה הצער, במקום.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה בב"ש 1837/05 את פסילת רישיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים נגדו, לפי סעיפים 46 ו-47(ט) לפקודת התעבורה.

ג.(1) ביום 13.11.05 החליט בית המשפט לתעבורה בתל-אביב (השופט ויטלסון) כי אין לפסול את רשיונו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, וזאת בהנמקה כי על פי החומר מוצאת רשלנות העורר את ביטויה בשברירי שניות בלבד, והיה זה אירוע בלתי צפוי במצב נדיר. על החלטה זו הגישה המדינה ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. ביום 24.11.05 החליט בית המשפט המחוזי כי רשיונו של העורר ייפסל עד לתום ההליכים, זאת בהנמקה כי לא היה מדובר במצב דחק נדיר, שכן שדה הראיה היה פתוח והעורר הבחין בקטנוע וברוכביו; איחור העורר בתגובה היה בין 1.9 ל-3.4 שניות מעת שהבחין במצב הדחק, ובכך התרשלותו.

(2) לטענת העורר אין ראיות לכאורה לאשמתו. ועוד, לדידו לא נתן בית המשפט המחוזי משקל ראוי להלכה שיצאה מלפני בית משפט זה, לפיה השאלה העיקרית בקשר עם החלטה לפסילת רישיון , היא האם המשך נהיגתו של העורר מסוכן לציבור. העורר סבור כי נסיבות התאונה ועברו התעבורתי מלמדים, שאין נהיגתו מסכנת את הציבור.

עוד נטען כי בית המשפט המחוזי לא שת דעתו לעובדה שבמקרה דנן עסקינן בשתי תאונות; בתאונה הראשונה החליק הקטנוע ופגע במעקה בטון ללא סיבה ברורה, וכתוצאה מכך החליקו הקטנוע והמנוחה שעליו לעבר הנתיב האמצעי. העורר נסע במהירות מותרת בתנאי חשיכה (אפשרות זו סבירה כנטען אף לפי חוות דעתו של בוחן התנועה מטעם המשיבה), ואשר על כן לא היה עליו לצפות מכשול מסוג זה.

נטען גם כי בית המשפט לתעבורה קבע שלא מן הנמנע כי הקטנוע והמנוחה נפלו לנתיב נסיעתו של העורר בסמוך להגעת רכבו של העורר אליהם, וכן כי לא ברור מהו פרק הזמן המדויק שעבר החל מהרגע בו נפלה המנוחה לנתיב האמצעי לבין קרות התאונה, וכי כאשר קיימים מספר תרחישים יש לבחור בתרחיש הנוח לנאשם.

על פי הטענה, מנסיבות התאונה עולה שאין העורר מסוכן לציבור בנהיגתו, שכן לא נקבע כי נסע מעל המהירות המותרת, שהיה שיכור או כי נהג נהיגה פרועה. נטען עוד כי העורר לא היה יכול להסיט את רכבו הצידה משהבחין במנוחה, שכן הייתה תנועה משני צדדיו ונהג הקטנוע היה מוטל בצידי הדרך.

לטענת העורר רישיונו כבר נפסל פסילה מנהלית החל מיום 7.7.05 במשך כארבעה חודשים, וכי אף שהוא נוהג מספר רב של קילומטרים מדי יום, לחובתו עבר תעבורתי מועט ובו ברירות קנס בלבד (נהיגה ללא תוית, נהיגה ללא חגורת בטיחות, ועבירת מהירות שלגביה טען עוד בשעתו כי לא נהג ברכב). העורר לא היה מעורב בתאונת דרכים אחרת.

כן נטען כי לא ייגרם נזק לאיש אם תעוכב פסילת רשיונו של העורר, ואילו שלילת רשיונו תגרום לנזק כלכלי קשה למשפחתו בכך שתפגע במטה לחמה, שכן העורר עובד למחייתו כמפיץ מוצרי מזון.

(3) בדיון טען בא כוח העורר באשר לנסיבות האירוע, כי המנוחה עשתה מעשה השקול להתאבדות בכך שבלב כביש של שלושה נתיבים פנתה לטפל בארגז הקטנוע. העורר לא השתולל בכביש, כנטען, ואיחורו בתגובה לא היה יותר משבריר שניה.

(4) בא כוח המדינה טען, כי חישובי האיחור בתגובה על-ידי הבוחן נעשו ברוחב לב לטובת העורר, שיכול היה, אילו נהג כהלכה, לעצור לפני מקום הפגיעה.

ד.(1) שיקולי הפסילה עיקרם סיכון הציבור (ראו דברי השופט טירקל בבש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה)); ראו גם הביטויים "סכנה לציבור" שבסעיף 45 לפקודת התעבורה ו"בטחון הציבור" שבסעיף 48, אף כי בסעיף 46 אין ביטוי זה. אוסיף, כי מרחפת ממעל בנסיבות העובדה שחיי אדם קופחו למרבה הצער, ולכן יש לדקדק בטרם ניתן לנהג לנהוג בתקופת משפטו.

(2) עיינתי בחומר הראיות ובטיעוני הצדדים. אכן, מחד גיסא נראה על פני הדברים כי בוחן התנועה עשה מלאכתו ביסודיות ונאמנה תוך הנחות עבודה נוחות לעורר; מאידך גיסא עומדת לעורר חזקת החפות ועברו התעבורתי אינו מכביד יתר על המידה. ראו בש"פ 759/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט – כתארו אז – מצא); בש"פ 7399/00 לחמי הנזכרת. באתי לכלל מסקנה שתיק זה מצדיק פתרון מורכב במקצת. אכן, מחד גיסא, ישנו סימן שאלה באשר לתגובת המערער עובר לתאונה, ויתכן כי תגובה מאוחרת ושגויה מצדו אכן גרמה לתאונה שבה קיפחה המנוחה את חייה, דבר העתיד להתברר במשפט גופו; מאידך גיסא עברו התעבורתי אינו מצביע על מסוכנות השוללת מכל וכל נוכחותו על הכביש עד תום המשפט. נראה לי כי במקרה זה יש לבקש אחר איזון בין צמצום נוכחותו של המערער על הכביש, ובין מרווח שיאפשר לו לנהוג לצרכי פרנסה בשעות שאינן בעייתיות מבחינת עייפות הנהג. נראה לי איפוא כי יש מקום להתיר למבקש לנהוג בין השעה 06:00 עד שעה 18:00, כל עוד שעון חורף בתוקפו, ומשתבוא עת שעון הקיץ – עוד שעה נוספת, עד 19:00. בשעות האחרות לא יוכל לנהוג, והוא מוזהר לעמוד בתנאי שאחרת עלול רשיונו להישלל. האמור יוזן למחשב הרלבנטי. אני ער לכך שהמדובר בפתרון מורכב, אך דומני שהוא צודק בנסיבות, יצמצם את נוכחות המערער בכביש בשעות שיש בהן חשכה וגם מועדות לעייפות, ויאפשר לו לנהוג לצרכי פרנסתו. באשר לממד הזמן, יש מקום להידרש לעת הזאת לשיקולים שהעלתה השופטת חיות בבש"פ 8514/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), וראו גם בש"פ 7647/00 חינאווי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 812, 815 (השופט – כתארו אז – חשין). העולה מהחלטות אלה הוא פרשנות סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה כך שהפסילה תהא למירב לשישה חודשים (כמובן אם בירור הדין לא ייתם לפני כן), ובתומה, אם תראה בכך צורך, תוכל התביעה להגיש בקשה נוספת להוראה מבית המשפט לפי הסיפה לסעיף 50(ב). אביע את התקוה, כי בית המשפט לתעבורה יפעל לקביעת מועדי דיון מוקדמים ככל הניתן; אך לעת הזאת יעמוד ההסדר האמור בתוקפו עד לגמר בירור דינו של העורר או למשך שישה חודשים מהיום, הכל לפי המוקדם, והארכה נוספת, אם תתבקש כאמור, תזקיק החלטה נוספת. הערר מתקבל איפוא חלקית בהתאם לאמור.