בש"פ 7855/10 אביתר ברוך נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בע"ח 12494-09-10 שניתנה על ידי השופטת הבכירה נ' אהד ביום 24.10.2010 בו התקבל ערר המשיבה על החלטת בית המשפט לתעבורה בפתח-תקווה (השופטת ל' שלזינגר-שמאי ) לבטל החלטת קצין משטרה לפסול את העוררים מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה בת שלושים ימים.

רקע והליכים קודמים

1.

בחודש אוגוסט 2010 העורר 1 נהג ברכבו בכביש 1 לכיוון מערב. במהלך נסיעתו זו נמדדה מהירות נסיעתו על ידי מד מהירות (להלן: ממל"ז ) המופעל על ידי המשטרה וזו עמדה, על פי מדידת הממל"ז, על 150 קמ"ש , בעוד מהירות הנסיעה המרבית המותרת במקום הייתה 100 קמ"ש .

באותו החודש, נהג העורר 2 ברכבו בכביש 1 לכיוון מזרח ומהירות נסיעתו נמדדה אף היא על ידי ממל"ז, ועמדה, על פי מדידת הממל"ז, על 136 קמ"ש בעוד מהירות הנסיעה המותרת בנקודה זו היא 90 קמ"ש .

העוררים זומנו לשימוע לפי קצין משטרה, ולאחר קיומו של זה הורה קצין המשטרה כי השניים יפסלו מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה בת שלושים ימים, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 47(ה) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ).

2.

העוררים הגישו לבית המשפט לתעבורה בפתח-תקווה בקשות לביטול החלטות קצין המשטרה. בית המשפט לתעבורה בפתח-תקווה קיבל את בקשותיהם. בית המשפט לתעבורה עמד על כך כי על פי הוראות היצרן של הממל"ז על המכשיר לעבור כיול תקופתי במעבדה מוסמכת. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא ברור מתי המכשירים שמדדו את מהירות העוררים כוילו - אם כוילו כלל, והאם הכיול נעשה על ידי מעבדה מוסמכת בהתאם להוראות היצרן. משכך, קבע בית המשפט לתעבורה כי אין ראיות לכאורה להוכחת אשמת העוררים והורה על ביטול החלטות קצין המשטרה.

3.

המשיבה הגישה ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר בקובעו כי שאלת כיול המכשירים תוכרע במסגרת ההליך העיקרי ואינה משמשת עילה לתקיפת קיומן של ראיות לכאורה, וכפועל יוצא - אינה יכולה לשמש עילה לביטול החלטת קצין משטרה על פסילה מנהלית של אדם מלהחזיק רשיון נהיגה. בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת העוררים לפיה אין מקום לפסילה מנהלית אלא אם זו נעשית על אתר.

4.

מכאן הערר שלפניי.

נימוקי הערר

5.

העוררים - באמצעות בא כוחם, עו"ד אילון אורון - טוענים כי החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה בחוסר סמכות, שכן בית המשפט המחוזי אינו יכול, לשיטתם, להורות על חידוש תקופת הפסילה המנהלית לאחר שחלפו שלושים ימים ממועד מתן החלטת קצין המשטרה המורה על פסילה מנהלית. העוררים מוסיפים וטוענים כי משחלפו שלושים ימים מיום קבלת החלטת קצין המשטרה, אם מבקשת המשיבה לפסול רשיון נהיגה, עליה לפעול בהתאם להוראות סעיף 46 לפקודת התעבורה, ולפנות לבית המשפט לענייני תעבורה בבקשה לפסול את העוררים מלשאת רשיון הנהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. את טענתם זו סומכים העוררים על מספר אדנים:

ראשית, טוענים העוררים כי מלשון הוראת סעיף 47 לפקודת התעבורה עולה במפורש כי סמכותו של בית המשפט לענייני תעבורה ושל בית המשפט המחוזי בערר מוגבלת לביטול החלטת קצין משטרה על פסילה מנהלית וכי אין בסמכותו "להחיות" החלטה על פסילה מנהלית לאחר חלוף שלושים ימים מן המועד בו התקבלה החלטת קצין המשטרה על פסילה כאמור.

שנית, טוענים העוררים כי פרשנות פקודת התעבורה באופן המאפשר לבית המשפט המחוזי הדן בערר להורות על פסילה מנהלית בחלוף שלושים ימים ממועד קבלת החלטת קצין המשטרה על פסילה כאמור, אינה עולה בקנה אחד עם תכלית הסמכות שניתנה לקצין המשטרה לפי סעיף 47 לפקודת התעבורה. לטענת העוררים, סמכות זו הוענקה לקצין משטרה על מנת למנוע מסוכנות של נהג מועד לביטחון הציבור, באמצעות הרחקתו מן הכביש. המדובר, לשיטת העוררים, באמצעי מניעה ולא בסנקציה עונשית. משכך, טוענים העוררים כי בחלוף שלושים ימים ממועד קבלת החלטה על פסילה מנהלית, לא מתקיימת אותה התכלית שלשמה הוענקה הסמכות המנהלית האמורה, ועל כן אין בית המשפט יכול "להחיות" את הפסילה. בהקשר זה מפנים העוררים לסמכות בית המשפט לענייני תעבורה להורות על פסילת אדם מלהחזיק רשיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו וכן לסמכות לפסול אדם מלהחזיק רשיון כסנקציה עונשית, ועומדים על כך כי ביחס לסמכויות אלה - להבדיל מן הסמכות לפסילה מנהלית - קיימות הוראות מפורשות המאפשרות לדחות את מועד הפסילה.

שלישית, עומדים העוררים על הפגיעה בזכויות היסוד הנגרמת כתוצאה משלילת רשיון נהיגה. לטענת העוררים, שלילה רשיון כאמור פוגעת בחירות ובחופש התנועה המעוגנים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק היסוד ). פגיעה כאמור הנעשית על ידי בית המשפט המחוזי כאשר הוא מורה על "החייאת" החלטה על פסילה מנהלית אינה עומדת בתנאי סעיף 8 לחוק היסוד, לפיה עליה להעשות בחוק או מכוח הסמכה מפורשת בו, מאחר שאין הוראה מפורשת בפקודת התעבורה המעניקה לבית המשפט המחוזי סמכות זו. העוררים מוסיפים וטוענים בהקשר זה כי בשל הפגיעה בזכויות היסוד, יש לפרש את ההוראות הרלבנטיות בפקודת התעבורה באופן דווקני ולטובת הנאשם.

רביעית, טוענים העוררים כי פרשנות פקודת התעבורה אשר תעניק סמכות לבית המשפט המחוזי "להחיות" החלטה על פסילה מנהלית לאחר שחלף פרק הזמן של 30 הימים מיום קבלת החלטה זו על ידי קצין המשטרה, עומדת בסתירה לכלל לפיו "אין עונשין אלא אם כן מזהירין", ומפנה בהקשר זה להוראת סעיף 1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ולהוראת סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982. העוררים מוספים וטוענים בהקשר זה כי אם קיים ספק באשר לפרשנות הוראות פקודת התעבורה לעניין הפסילה המנהלית - יש לפרש הוראות אלה לטובת הנאשם.

6.

לחלופין, טוענים העוררים כי אף אם הייתה לבית המשפט המחוזי הסמכות להורות על המשך הפסילה המנהלית, הרי נוכח פרק הזמן שחלף מאז מתן ההחלטה על הפסילה המנהלית, ונוכח העובדה כי מאז מתן החלטתו של בית המשפט לענייני תעבורה הם מחזיקים ברשיון נהיגה, החלטת בית המשפט המחוזי אינה החלטה סבירה ואינה משרתת את התכלית שבבסיס כלי הפסילה המנהלית - היא ההגנה על ביטחון הציבור.

טענות המשיבה

7.

המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד איתמר גלבפיש - טוענת כי לשון פקודת התעבורה, כמו גם התכלית העומדת בבסיס הסמכות המנהלית שהוענקה לקצין המשטרה לפסול אדם מלהחזיק רשיון נהיגה, תומכים בפרשנות לפיה בית המשפט המחוזי בעל סמכות להורות על ביצועה של פסילה מנהלית אף אם חלפו 30 ימים מיום קבלת ההחלטה. על מנת לתמוך בטענתה זו מפנה המשיבה להחלטתה של השופטת א' חיות בבש"פ 6983/10 קדוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.10.2010) (להלן: עניין קדוש ).

באשר ללשון פקודת התעבורה, עמדה המשיבה על הוראת סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה וטענה כי אין בסעיף זה כל קביעה כי תקופת הפסילה המנהלית צריכה להיות תקופה רציפה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי תכלית כלי הפסילה המנהלית היא איון מסוכנות הנשקפת מנהג באופן מיידי. כן נטען על ידי המשיבה כי יש להבחין בין סמכות זו המהווה סמכות מנהלית, לבין סמכות בית המשפט לפסול רשיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים וסמכות בית המשפט לפסול רשיון נהיגה כעונש על ביצוע עבירה, המהוות סמכויות שיפוטיות. לטענת המשיבה, שוני זה משליך אף על מידת התערבותו של בית המשפט בהחלטה המורה על פסילה מנהלית ושומט את הבסיס תחת טענת העוררים לפיה הביקורת השיפוטית המופעלת על הפעלת סמכות הפסילה המנהלית מהווה משום "החייאה" של החלטה שניתנה על פיה. בהקשר זה מוסיפה המשיבה ומפנה להוראות סעיפים 48 ו-49 לפקודת התעבורה וטוענת כי על פי סעיפים אלו סמכות בית המשפט הדן בערר על החלטת בית המשפט לענייני תעבורה בבקשה לביטול פסילה מנהלית אינה מסויגת ואינה תחומה אך לתקופה בה טרם חלפו 30 ימים ממועד ההחלטה על הפסילה המנהלית.

8.

לשיטת המשיבה, חלוף הזמן מאז מתן ההחלטה המנהלית על פסילת הרשיון הינו שיקול שיש לשקול במסגרת סבירות החלטת בית המשפט המחוזי אך אין לומר כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות להורות על ביצוע יתרת תקופת הפסילה המנהלית משחלפו 30 ימים ממועד החלטת קצין המשטרה.

9.

באשר לטענת העוררים בדבר הפגיעה בזכויות יסוד המוקנות להם, טוענת המשיבה כי פסילת רשיון הנהיגה אינה מהווה בהכרח פגיעה בחירות או בחופש התנועה, שכן חירותו של הנהג אשר רישיונו נפסל, כמו גם חופש תנועתו, אינם נפגעים כתוצאה מהחלטה על פסילה מנהלית, שהרי הוא רשאי לנוע ממקום למקום באמצעי תחבורה שונים, ובלבד שאין הוא הנהג.

10.

המשיבה מוסיפה ועומדת על התוצאה שתביא הפרשנות אותה מציע העורר, וטוענת כי המדובר בתוצאה אבסורדית הנוגדת את כוונת המחוקק. כך, לאדם אשר רישיונו נפסל על פי החלטת קצין משטרה יהיה תמריץ להגיש בקשה לביטול ההחלטה ולו על מנת לזכות מן ההפקר במספר ימים בהם הוא יוכל להוסיף ולנהוג, וזאת ככל שתתקבל בקשתו, יוגש ערר וההליכים לפני בית המשפט המחוזי יתארכו ויחלפו שלושים ימים מיום קבלת ההחלטה על הפסילה המנהלית.

11.

באשר לעניינם הפרטני של העוררים, טוענת המשיבה כי בערר לא הועלתה טענה בדבר סבירות החלטתו של בית המשפט המחוזי, וממילא נוכח מסוכנותם של העוררים, החלטה זו הייתה החלטה סבירה.

דיון והכרעה

12.

לאחר עיון בהודעת הערר על צרופותיה, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים במהלך הדיון שהתקיים לפניי ועיינתי באסמכתאות אליהן הפנו באי כוח הצדדים סבורני כי דין הערר להידחות.

13.

סמכותו של קצין משטרה לפסול נהג מלהחזיק רשיון נהיגה קבועה בסעיף 47 לפקודת התעבורה. בין היתר, על פי סעיף 47(ה)(3), קצין משטרה רשאי לפסול נהג מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שלושים ימים אם היה לו יסוד סביר להניח כי נהג עבר לעיניו אחת מן העבירות המפורטות בתוספת הרביעית לפקודת התעבורה. עבירה של נהיגה במהירות מופרזת מנויה בתוספת הרביעית.

בית משפט זה עמד לא פעם על כך כי סמכות זו של קצין המשטרה הינה סמכות מנהלית וכי התכלית שבבסיס הקניית סמכות זו היא מניעת מסוכנות לציבור כתוצאה מהמשך נהיגתו של נהג [ראו: בש"פ 2296/92 ליפשיץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.5.1992); בש"פ 8545/02 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל פ"ד נז(1) 57, 59 (2002) (להלן: עניין אבו מדיעם ); בש"פ 8450/02 זינגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.10.2002), פסקאות 4 ו-6 להחלטת השופטת א' פרוקצ'יה ].

14.

סעיף 48 לפקודת התעבורה קובע כי נהג שנפסל על פי צו של קצין משטרה בהתאם לסעיף 47 האמור, רשאי לפנות בבקשה לביטול הצו לבית המשפט המוסמך. כן נקבע בסעיף זה באופן מפורש כי בית המשפט רשאי לבטל את הפסילה, ובלבד ששוכנע כי אין בכך כדי לפגוע בביטחון הציבור:

"מי שנפסל בצו של קצין משטרה כאמור בסעיף 47, רשאי לבקש מבית המשפט המוסמך לדון בעבירה לבטל את הפסילה; ובית המשפט, לאחר ששמע את היועץ המשפטי לממשלה או את בא כוחו או שוטר, רשאי לבטל את הפסילה, בתנאים או ללא תנאי, אם שוכנע שביטול הפסילה לא יפגע בבטחון הציבור."

15.

בהתאם לסעיף 49 לפקודת התעבורה, החלטת בית המשפט על פי סעיף 47 ניתנת לעיון חוזר ולערר כפי שנעשה הדבר לעניין צו שניתן בבקשה לשחרור בערובה. אף בסעיף זה נקבעה באופן מפורש סמכות בית המשפט הדן בבקשה לפי סעיף 49 זה כדלקמן:

"שופט המעיין בבקשה כאמור רשאי לקיים את ההחלטה הקודמת לשנותה או לבטלה, או לתת במקומה החלטה אחרת אשר בית המשפט האמור היה מוסמך לתיתה, או להחזיר את הענין אל בית המשפט האמור, למתן החלטה אחרת על ידיו."

16.

מצירופם של סעיפים אלו עולה כי סמכותם של בתי המשפט הבוחנים בקשות שהובאו לפניהם בעקבות החלטת קצין משטרה על פסילה מנהלית הינה להורות על דחיית בקשה לביטול ההחלטה או על קבלתה בתנאים או שלא בתנאים. איני מוצא בלשון סעיפים אלו תימוכין לטענת העוררים לפיהם בית המשפט שלערר אינו מוסמך להורות על "קיום" החלטת קצין המשטרה על פסילה מנהלית של אדם מלשאת רשיון נהיגה. בית המשפט שלערר מוסמך לבטל את החלטת בית המשפט שדן בבקשה לביטול צו לפסילה מנהלית. משמעות ביטול החלטה כאמור היא קיום הצו שניתן על ידי קצין המשטרה והמשך ריצוי התקופה. אין בכך משום "החייאת" הצו, אלא הפעלת ביקורת שיפוטית, אשר תוצאתה יכולה להיות השארת הצו על כנו.

17.

אוסיף ואציין כי הוראות סעיפים 37(ז) ו-(ח) לפקודת התעבורה מחזקות פרשנות זו. בסעיפים אלו נקבע כדלקמן:

"(ז) פסילה שהטיל קצין משטרה על הנהג מלהחזיק רשיון נהיגה תחל ממתן ההחלטה.

(ח) בחישוב תקופת הפסילה לא תבוא במנין התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה."

מהוראות סעיפים אלו עולה כי יש להבחין בין המועד בו מתחילה תקופת הפסילה לבין האופן בו תחושב תקופת הפסילה [השוו: רע"פ 9237/99 מאיר נ' מדינת ישראל פ"ד נד(2) 481 (2000)]. תקופה אשר במהלכה לא הופקד רשיון הנהיגה - אינה באה במניין הימים לעניין תקופת הפסילה המנהלית, וזאת אף אם במהלך תקופה זו לא הופקד הרשיון בהתאם להחלטת בית המשפט לענייני תעבורה בגינה הוגש ערעור. הוראת סעיף זה מלמדת כי המחוקק לא התכוון לקבוע כי "פג תוקפה" של החלטה בדבר פסילה מנהלית בחלוף שלושה ימים מנתינתה, אלא כי תוקפה של זו יפה כל עוד לא הופקד רשיון נהיגה בהתאם לה. אכן, יש להניח כי הדבר נעשה על מנת ליצור תמריץ שלילי למי שנפסל מלשאת רשיון נהיגה מלדחות את המועד בו יופקד רישיונו, אולם אין בכך כדי לגרוע מן המסקנה לפיה אין לפרש את הסמכות שקבע המחוקק לפסול באופן מנהלי אדם מלשאת רשיון ככזו המוגבלת לשלושים יום ויהי מה, כפי שטוענים העוררים.

18.

על כך אוסיף כי נראה שטענת העוררים לפיה פג תוקפה של החלטה על פסילה מנהלית בחלוף 30 ימים אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 50 לפקודת התעבורה הקובעת כדלקמן:

"(א) עברו שלושה חודשים מיום שנפסל בעל רשיון לפי הסעיפים 46 או 47 ולא הוגש לבית המשפט אישום נגד בעל הרשיון על המעשה או על המחדל שבגללם נפסל – תבוטל הפסילה אלא אם כן הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים ומנימוקים שיירשמו, להאריך את מועד הפסילה לתקופה שיקבע."

(ב) עברו ששה חודשים

מיום שנפסל בעל רשיון לפי הסעיפים 46 או 47 ולא ניתן פסק דין לגבי המעשה או המחדל שבגללם נפסל – בטלה הפסילה, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת".

מקריאת הסעיף עולה כי על אף כי בסעיף זה נדרש המחוקק למצבים בהם תפקע החלטה על פסילה לפי סעיף 47, הוא נמנע מלקבוע כי בחלוף 30 ימים מהחלטה על פסילה מנהלית לפי סעיף 47(ה)(3) פסילה כאמור תפקע.

19.

נוכח האמור, סבור אני כי לשון ההוראות הרלבנטיות בפקודת התעבורה אינן תומכות בטיעוני העוררים. למעשה, סבור אני כי הוראות אלה מלמדות כי לבית המשפט המחוזי הדן בערר על החלטת בית המשפט לתעבורה לקבל בקשה לביטול צו לפסילה מנהלית שניתן על ידי קצין משטרה, הסמכות להורות על קיום הצו אף אם חלפו שלושים ימים מהמועד בו ניתן הצו על ידי קצין המשטרה.

20.

באשר לתכלית העומדת בבסיס הכלי של הפסילה המנהלית, אציין כי בכל מקום בו הפעלת כלי זה אינה משרתת את התכלית של מניעת מסוכנותו של נהג - אין לעשות בה סמכות. ואולם, אין לומר, כפי שמבקשים העוררים כי ייקבע, כי פרשנות לפיה בית המשפט שלערר מוסמך להורות על קיום החלטה בדבר פסילה מנהלית אף בחלוף שלושים ימים מהיום בו ניתנה אינה עולה באופן קטגורי עם תכלית זו. דומה כי ההסדר בנוגע לפסילה מנהלית של רשיון נהיגה הינו מעט מורכב יותר מכפי שמבקשים העוררים להציג. במסגרת הסדר זה ביקש המחוקק לערוך איזון בין האינטרס הציבורי לשמור על הבטיחות בדרכים לבין חזקת החפות הקנויה לנאשם בטרם הוכרע דינו והנזק העלול להיגרם לו כתוצאה מפסילתו לשאת רשיון לבין האינטרס הציבורי לשמור על הבטיחות בדרכים [השוו: בש"פ 6085/10 בן שטרית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.8.2010), פסקה 16 להחלטת השופטת א' פרוקצ'יה ]. נראה כי המחוקק אמנם סבר כי יש מקום כי פסילה מנהלית כאמור תתבצע בסמוך ככל הניתן למועד בו בוצעה העבירה, אך לעיתים העדיף הוא אינטרסים אחרים. כך למשל, אף כאשר יש לשוטר יסוד סביר להניח כי בוצעה עבירה שבגינה ניתן להורות על פסילה מנהלית, אין הוא חייב לדרוש מהנהג להתלוות אליו לשם מתן החלטה בעניינו באופן מיידי, אלא נקבע כי אותו נהג, שלכאורה נשקפת ממנו מסוכנות לביטחון הציבור, יכול להוסיף ולנהוג למשך תקופה של עד שלושה ימים עד לקיום דיון לפני קצין המשטרה המוסמך ליתן החלטה בדבר פסילה מנהלית (ראו סעיפים 47(ב) ו-(ג) לפקודת התעבורה). בכך, העדיף המחוקק כי לתקופה מוגבלת של עד שלושה ימים יוכל הנהג להמשיך ולנהוג כאשר ניתנת לו האפשרות לשטוח את טענותיו קודם לקבלת החלטה בעניינו, זאת למרות הסיכון שיתכן ונהיגתו יוצרת לציבור הרחב. האם יש לומר כי באופן קטגורי בחלוף אותם שלושה ימים פקעה מסוכנתו של העורר? דומה כי התשובה לכך בשלילה, וכך גם התשובה ביחס לתקופת בת שלושים הימים מיום קבלת ההחלטה על פסילה מנהלית.

21.

יחד עם זאת, סבור אני כי על בית המשפט המחוזי הדן בערר שהוגש על החלטת בית המשפט לענייני תעבורה לבטל החלטה על פסילה מנהלית, לתת משקל לעובדה כי רישיונו של נהג הוחזר לו קודם להחלטה ולחלוף הזמן מאז התקבלה ההחלטה על פסילת רישיונו של הנהג ומאז שקיבל הנהג את רישיונו בחזרה. ואולם, חלוף הזמן כאמור מהווה שיקול אחד אותו יש לבחון בשים לב לנסיבות המקרה כולן, לרבות: מידת המסוכנות הנשקפת מאותו הנהג; פרק הזמן אשר חלף מאז הוחזר לעורר רשיון הנהיגה; ויתרת תקופת הפסילה שנותרה. רק לאחר שקילת כל השיקולים האמורים על רקע נסיבות המקרה הקונקרטי על בית המשפט המחוזי - במקום בו הוא מבקש לבטל החלטת בית המשפט לענייני תעבורה לקבל בקשה לביטול החלטה על פסילה מנהלית - לקבוע האם התכלית שבבסיס כלי הפסילה המנהלית עודה מתקיימת על אף חלוף הזמן מאז קבלת ההחלטה על הפסילה המנהלית ומאז שהוחזר לנהג רישיונו [השוו: בש"פ 6298/00 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.9.2000); עניין אבו מדיעם ; בש"פ 4584/03 חרמון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.6.2003), פסקה 4 להחלטתו של השופט י' טירקל והאסמכתאות הנזכרות שם]; בש"פ 8645/07 חדש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.10.2007)]. אעיר כי דומה שזו אף הייתה גישתה של השופטת

חיות בעניין קדוש עליו ביקש להסתמך בא כוח המשיבה.

22.

אוסיף כי איני סבור כי יש בהוראות החוק שעליהן ביקשו העוררים להסתמך כדי להועיל, שהרי אף לשיטת העוררים, הפסילה המנהלית אינה בגדר עונש אלא בגדר אמצעי מניעתי. דיני העונשין ועקרונות היסוד שבבסיסם שונים מן המשפט המנהלי ועקרונות היסוד שבבסיסו, ואיני סבור כי יש ממש בטענת העוררים כי יש מקום ללמוד על פרשנות הסמכות המנהלית והביקורת השיפוטית המופעלת עליה מעקרונות המשפט הפלילי.

23.

ומכאן לנסיבות המקרה שלפניי.

מבלי להידרש למחלוקת בין הצדדים האם שאלת סבירות החלטתו של בית המשפט המחוזי מצאה התייחסות בהודעת הערר, סבורני כי המדובר בהחלטה סבירה. העורר 1 הינו נהג חדש אשר אך קיבל את רשיון הנהיגה בשנת 2010 וכבר בחודש אוגוסט 2010 נתפס כאשר הוא נוסע במהירות העולה לכאורה ב- 50 קמ"ש על המהירות המותרת. החלטת קצין המשטרה לפסול אותו מלנהוג ניתנה ביום 16.8.2010 ורישיונו הופקד לעשרה ימים מתוך שלושים ימי הפסילה. מסקנתי דומה ביחס לעורר 2. לחובת העורר 2, המחזיק ברשיון נהיגה מאז שנת 1976, רשומות 33 הרשעות קודמות, לרבות עבירות מהירות, וכן שתי עבירות של נהיגה ברמזור אדום. העורר 2 נתפס כאשר הוא נוסע במהירות העולה לכאורה ב- 46 קמ"ש על המהירות המותרת. ההחלטה בעניינו של העורר 2 ניתנה ביום 29.8.2010 ורישיונו הופקד לשמונה ימים מתוך שלושים ימי הפסילה המנהלית. סבורני כי בנסיבות העניין המסוכנות הנשקפת משני העוררים מחייבת כי ישלימו את יתרת תקופת הפסילה המנהלית עליה הורה קצין המשטרה על אך חלוף הזמן מאז מתן החלטת קצין המשטרה. אציין כי אין מדובר ביומיים או שלושה אלא בחלק ניכר מתקופת הפסילה, וכי לא חלף זמן ניכר מאז התקבלה ההחלטה בעניינם.

24.

ולפני סיום, מוצא אני מקום להצטרף לתהייתו של השופט א' רובינשטיין [ראו: בש"פ 3462/05 ברזני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.4.2005), פסקה ה' להחלטה] האם יש טעם במתן זכות לבחינת החלטה על פסילה מנהלית של שלוש ערכאות שיפוטיות עד לבית משפט זה. אין לזלזל בחשיבות שיש להחלטה זו מנקודת מבטו של בעל הדין, אולם נוכח הנושא שעל הפרק ופגיעתו הפחותה יחסית בבעל הדין דומה כי יש מקום כי המחוקק יבחן מתווה זה ואת מידת נחיצותו.

25.

סוף דבר: הערר נדחה. העוררים יפקידו את רישיונות הנהיגה שלהם עד ליום 5.11.2010 בשעה 12:00 על מנת שתושלם תקופת הפסילה המנהלית עליה הורה קצין המשטרה.