בש"פ 3462/05 פלוני נ. מדינת ישראל

א.זה ערר – מתוקף סעיף 49 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) – על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט גורפינקל ) מיום 6.4.05, שבו נדחה ערר על החלטת בית המשפט לתעבורה ברמלה (השופטת טאובר ) מיום 20.3.05, לפיו לא תבוטל הפסילה המינהלית ל-60 יום שהוטלה על העוררת על ידי קצין משטרה, לפי הסמכות שבסעיף 47 לפקודת התעבורה.

ב.ביום 3.3.05 נהגה העוררת ברכב פרטי במתקן משטרת התנועה בבית דגן. על- פי המתואר בהחלטתו של בית המשפט לתעבורה, משהגיעה לתחנת התדלוק החלה להתקדם בתור למשאבות הדלק, ומשראתה כי האופנוע לפניה עוצר רצתה לעצור, אך לחצה על דוושת הגז במקום על דוושת הבלם. רכבה התקדם במהירות ונעצר לאחר שפגעה בגדר. כתוצאה מהתאונה נפצעו שני אנשים ונגרם נזק לכלי רכב. ביום 6.3.05 הוטלה על העוררת, על ידי קצין משטרה, פסילה מינהלית מהחזקת רשיון נהיגה למשך 60 יום.

ג.העוררת פנתה לבית המשפט לתעבורה בבקשה להחזרת הרישיון. בית המשפט נתן דעתו לכך שהעוררת נוהגת כבר 30 שנה, וכי עברה בעבירות תעבורה אינו מכביד, כלשון בית המשפט אף כי היו לה 8 הרשעות קודמות. עם זאת, נוכח העובדה כי העוררת לא הצליחה להשתלט על הרכב, ציין בית המשפט כי אינו יכול לקבוע חד- משמעית כי המשך נהיגתה אינו מסכן את שלום הציבור, ולפיכך החליט כי יש מקום להותיר את הפסילה על כנה למשך 60 יום החל מיום 6.3.05.

ד.על כך הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי סבר כי כאשר מדובר בנהיגה שתוצאתה פגיעה באדם ואשר אך בנס לא הסתיימה בארוע חמור יותר, צדק קצין המשטרה שסבר כי ראוי להטיל על העוררת פסילה מינהלית למשך 60 יום, וממילא צדק בית המשפט לתעבורה שאישר את הפסילה.

ה.(1) על החלטה זו הוגש הערר לבית משפט זה. לטענת העוררת אין בנסיבות התאונה או בעברה התחבורתי כדי להצביע על כך שהמשך נהיגתה מהווה סיכון לשלום הציבור; עוד מציינת היא, כי זו תאונת הדרכים הראשונה בה היתה מעורבת, והיא נבעה מהחלקת הרגל על הדוושה הלא נכונה, ולא בשל אי ציות לחוקי התנועה. המדובר לשיטתה, במעידה חד-פעמית, שכן היא עצמה מתנדבת באכיפת חוקי התנועה. כן מבקשת העוררת כי בית המשפט יתחשב בנסיבותיה האישיות – היותה נכה בשיעור 80% והטיפול באמה – שבשל כך זקוקה היא לרשיון הנהיגה.

(2) באת כוח המשיבה סברה כי אין מקום לערר ולהתערבות בית משפט זה לאחר שהנושא נדון בשתי ערכאות, ואין המדובר בגליון הרשעות קודמות שהוא נקי כליל.

(3) לאחר שיקול איני רואה מקום להיעתר לבקשה. אגב אורחא אציין כי העוררת מיצתה את האפשרות שניתנה לה לבוא בשערי בתי המשפט לכל דרגותיהם. ניתן לשאול, היש טעם והיגיון מהותי, בנושא שאמנם נודעת לו חשיבות מעשית מסוימת לאדם הנוגע בדבר, אשר הפסילה המינהלית מכבידה עליו, אך אינו בתוכנו, במידתו ובמידתיותו ברום הזכויות - במתן זכות לבחינתן של שלוש ערכאות שיפוטיות עד לבית משפט זה. ואולם, הערר הוגש כדין, ויש להידרש אליו.

ו.הצדדים תמכו יתדותיהם בפסיקה. בא כוח העוררת הציג החלטות של בית משפט זה ובית המשפט המחוזי בתל-אביב, שבגדרן קוצרה תקופת הפסילה המינהלית (בש"פ 8545/02 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה ); ב"ש 92646/04 הדס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (סגן הנשיא גרוס ); בש"פ 92835/04 צ'רקסקי נ'

משטרת ישראל (טרם פורסם) (השופטת אהד ); ואילו באת כוח המדינה הציגה פסיקות של בית משפט זה, שבגדרן נדחה ערר בכגון דא (בש"פ 9849/02 בלטנר

נ' משטרת ישראל ; ובש"פ 4584/03 חרמון נ' מדינת ישראל (טרם פורסמו) (שתי ההחלטות מפי השופט טירקל ).

ז.אכן, כל מקרה לנסיבותיו המיוחדות; אולם דומני שהגישה הכללית בכגון דא, נוכח מהות הסנקציה, צריכה להיות התערבות במשורה של בית משפט זה בהחלטות בתי המשפט הקודמים, ואך במקרים חריגים, על פי נסיבות מיוחדות. העוררת דנא היתה מעורבת בתאונה שנפגעו בה בני אדם, ובעברה – אמנם בכשלושים שנות רשיון נהיגה – מצויות עבירות תנועה, אם גם לא רבות מאוד, ובתוכן עבירות אחדות של נהיגה במהירות מופרזת. איני מקל ראש בחשיבותה של ניידות, ולעוררת כנטען מגבלה מסוימת (אך לא חלילה תלות ברכב). ואולם, המציאות התעבורתית בישראל אינה קלה, והמחוקק חיפש דרכים שונות להתמודד עמה; הפסילה המינהלית קצובת הזמן היא אחת מהן, והשימוש בה מבטא גישה של אחריות לשלום הציבור, גם אם אין בנמצא מאזניים שישוו עד דק מקרה לרעהו. בענייננו אין מקום לומר שהחלטות בתי המשפט קמא לא היו סבירות, בודאי לא עד כדי התערבות. לפיכך אין בידי להיעתר לערר.