בש"פ 222/98 מדינת ישראל נ. ישעיהו צוברי

המשיב הועמד לדין בעבירות אינוס, בעילה אסורה בהסכמה, מעשה סדום ומעשים מגונים. על-פי הנטען בכתב האישום בוצעו העבירות בשתי אחיות קטינות, שהמשיב היה בן-בית בבית הוריהן. עם הגשת כתב האישום (ביום 19.10.97) ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של המשיב עד לתום בירור משפטו; ראשית, בשל מסוכנותו לביטחון הציבור, ושנית, עקב קיום חשש שהמשיב יניע את הקטינות המתלוננות לחזור בהן מעדויותיהן. מלכתחילה נעצר המשיב ללא התנגדות מצד סניגורו, אך בעקבות בקשת הסניגור לעיון חוזר, החליט בית המשפט המחוזי (ביום 4.1.98), כי חרף קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, "ניתן להשיג את מטרת המעצר על ידי חלופת מעצר שתרחיק את המשיב מהנערות, שמקום מגוריהן בפתח-תקוה, מרחק משמעותי". שעה קלה לאחר מתן ההחלטה הגיש הסניגור לבית המשפט הצעה לפיה יתארח המשיב בביתה של אישה פלונית באילת. בית המשפט אישר את ההצעה והמשיב, שהפקיד את הערבון והערבויות שהוטלו עליו, שוחרר ממעצרו בו ביום.

ביום 9.1.98 - חמישה ימים לאחר מתן ההחלטה ושחרורו של המשיב - הגישה המדינה לבית-משפט זה ערר על ההחלטה. עתירתה העיקרית היתה לביטול השחרור ולמתן צו להחזרתו של המשיב למעצר עד לתום ההליכים במשפטו. ולחלופין השיגה גם על תנאי החלופה שנקבעו לשחרורו של המשיב. משהובא הערר לפניי קבעתיו לדיון ליום 15.1.98, אך לבקשת הסניגור נדחה מועד הדיון. לאחר שמיעת טענותיה של באת-כוח המדינה (ביום 26.1.98) קבעתי כי הסניגור איננו נדרש להשיב על חלקו הראשון, והעיקרי, של הערר. בעקבות זאת הודיעו הפרקליטים, כי הגיעו לכלל הסדר מוסכם בדבר שינוי תנאי החלופה שקבע בית המשפט המחוזי לשחרורו של המשיב; ולבקשתם המשותפת נתתי תוקף של החלטה להסדר המוסכם. בפתח החלטתי דחיתי את בקשת המדינה להורות על מעצרו של המשיב. מתן הנימוקים להחלטתי נדחה, ולהלן נימוקיי.

החלטת בית המשפט המחוזי על שחרורו של המשיב מן המעצר ניתנה, כאמור, ביום 4.1.98. התובע שנכח במעמד זה לא הודיע על רצונו לערור על ההחלטה ולא ביקש מן השופט להשהות את ביצוע השחרור, על-פי סעיף 55 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, כדי לאפשר הגשת הערר בעוד המשיב נתון במעצר. והערר, כאמור, הוגש רק ביום 9.1.98 (יום ו' בשבוע). באת-כוח המדינה, שלא חלקה על העובדות הללו, הודתה כי מהלכי התביעה אמנם לקו בטעויות: בירוריה העלו, כי התובע שנכח במעמד מתן ההחלטה לשחרר את המשיב לא צפה, כי בו ביום תוגש לבית המשפט הצעה לחלופת-מעצר ושבית המשפט יאשר אותה מבלי להועידה לדיון במעמד הצדדים. וגם משהוברר (למחרת היום) כי המשיב שוחרר, חלף זמן נוסף עד שפרקליטות המחוז החליטה להמליץ בפני פרקליטות המדינה לערור על ההחלטה. אלא שלטענת באת-כוח המדינה, טעויותיה של התביעה אינן גורעות מצדקת הערר לגופו. בקשתה היתה, שלנוכח הסכנה לביטחון ציבור והחשש לשיבוש מהלכי המשפט הכרוכים בשחרורו של המשיב, יחליט בית-משפט זה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי ויורה להחזיר את המשיב למעצר.

טענות אלו אין בידי לקבל. הלכה מושרשת היא, כי לא בנקל יורה בית המשפט להחזיר לבית המעצר את מי שכבר שוחרר ממנו; וכאשר בית המשפט מתבקש להורות על מעצרו מחדש של מי ששוחרר ויצא ממעצרו על-פי החלטה קודמת, עליו לתת משקל רב לעובדה כי המדובר במי שכבר שוחרר (ראו, מתוך רבים אחרים, בש"פ 932/89

אלטורי נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון 89(4) 105, שנדון לפני הרכב שלושה). ככלל, מי ששוחרר ממעצר יוחזר אליו רק אם הפר את תנאי השחרור, או אם נתחדשו נסיבות המחייבות את החזרתו למעצר; וחריגה מכלל זה עשויה להיות מוצדקת רק במקרים חריגים ועל יסוד נימוקים כבדי משקל. בענייננו לא הוצגו נימוקים המצדיקים חריגה מן הכלל. אדרבה, אם סברה התביעה כי מששוחרר ממעצרו עלול המשיב לסכן את ביטחון הציבור, היה עליה להודיע לבית המשפט, במעמד מתן ההחלטה, על כוונתה להגיש ערר ולבקשו להשהות את ביצוע השחרור על-מנת שתגיש ותעמיד את עררה לדיון בעוד המשיב נתון במעצר. למצב-דברים כזה נועד הסדרו של סעיף 55 לחוק. סעיף 55(א) מסמיך את בית המשפט להשהות את ביצוע שחרורו של עצור, לפרק זמן שאינו עולה על 48 שעות ממועד מתן ההחלטה, כדי לאפשר לתביעה לערור עליה. מסעיף 55(ג) נלמדת הכוונה כי די בהערכת התובע המופיע בדיון, שלכאורה אפשר שיוחלט להגיש ערר, כדי להניעו לבקש להשהות את ביצוע השחרור. ואילו סעיף 55(ב) מורה במפורש, כי את עררה על החלטה לשחרור ממעצר מוטל על התביעה להגיש בהקדם האפשרי ובתוך התקופה בה מושהה ביצוע השחרור. כשהתביעה אינה מבקשת מבית המשפט להשהות את ביצוע השחרור, והערר מוגש על-ידה לאחר שחרורו של העצור, יחול הכלל עליו עמדתי; ואם לא יהיה בידה להציג טעמים כבדי-משקל לבקשתה להחזיר את המשוחרר למעצר שממנו שוחרר, ישיב בית המשפט את פניה ריקם. ודוק: הנימוקים שעל יסודם אפשר שהיה מוצדק להורות על המעצר מלכתחילה, או בעקבות ערר שהוגש בעוד השחרור מעוכב, ככלל אינם מספיקים להצדקת החלטה המורה לחזור ולעצור את מי ששוחרר בערובה וההחלטה לשחררו כבר בוצעה.

במקרה נשוא הערר לא הראתה המדינה שמץ טעם למחדליה לפעול בדרך שהותוותה בסעיף 55. הטענה כי התובע לא צפה אפשרות שהשופט יורה לשחרר את המשיב בו ביום, מבלי לזמן את הצדדים לדיון בהצעת החלופה שהוגשה לו, לאו טענה היא; שאם חפץ התובע בהזמנה להתייחס להצעת החלופה, היה עליו להודיע זאת לשופט ולבקשו לעכב, למטרה זו, את ביצוע השחרור. גם לעובדה שהערר הוגש רק בחלוף חמישה ימים ממועד השחרור בפועל לא ניתן הסבר ראוי לשמו. קבלת החלטה על הגשת ערר בוודאי לא הצריכה זמן כה רב; שהלוא הנימוקים שהועלו בערר לצורך החיוני במעצר - דבר סכנתו של המשיב לביטחון הציבור והחשש כי ינצל את שחרורו לשיבוש מהלכי המשפט - הם אותם נימוקים שעליהם ביססה המדינה את בקשת המעצר המקורית. בנימוקים אלה גופם, אף אם מעיקרא היה בהם כדי להצדיק את מעצרו של המשיב, אין כדי להצדיק את החזרתו למעצר לאחר ששוחרר.

מטעמים אלה, ומבלי לנקוט עמדה כיצד נוטה הייתי להחליט בערר זה אלמלא הוגש לאחר שהמשיב שוחרר ואף בשיהוי ניכר, החלטתי לדחות את הערר.