בש"פ 5570/03 אברהם אברג'יל נ. מדינת ישראל

השופט ס. ג'ובראן

1.בפני שלושה עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת, (כב' השופט א. אמינוף) (להלן: בית משפט קמא), מיום 11/06/03, שניתנה בתיק ב.ש. 1335/03 ואשר על פיה נתקבלה בקשת המדינה לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

בהסכמת הצדדים החלטתי לדון בעררים במאוחד.

2.יש לציין כי זהו ערר על החלטה שניתנה בבקשתה השנייה של המדינה להורות על מעצרם של העוררים, היות ובקשתה הראשונה בעניינם של העוררים נדחתה על ידי בית משפט קמא בשל אי המצאת תעודת החיסיון, ומן הטעם הזה לא נדונה הבקשה לגופה. בית משפט זה, (כב' השופט טירקל) שדן בערר על ההחלטה הראשונה (בש"פ 4001/03 מדינת ישראל נ' מאיר אלון ואח' (לא פורסם)) קבע כי יש לשחרר את חמשת המשיבים, (שלושה מהם הם העוררים שבפני) בחלופת מעצר ראויה, עד למועד בו תינתן החלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים וזאת לאחר דיון לגופו של עניין.

3.וכעת לדיון בערר לגופו.

נגד שלושת העוררים ועוד שניים אחרים (מאיר אלון ורומן דזרלשוילי) הוגש בבית משפט קמא כתב אישום המייחס להם עבירות של סחר בסמים מסוכנים, החזקת סם שלא לשימוש עצמי, קשירת קשר לביצוע פשע והסתייעות ברכב לשם ביצוע פשע. בנוסף לכך, לעורר מס' 2 מיוחסת גם עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, ולעורר מס' 3 עבירה של שיבוש מהלכי משפט.

לפי הנטען בכתב האישום קשרו הנאשמים קשר לסחור בכ- 20 ק"ג של סם מסוכן מסוג חשיש. מדובר היה בקבוצת ה"מוכרים" אליה השתייכו העורר מס' 2 ומס' 3 וקבוצת ה"רוכשים" של הסם שכללה את העורר מס' 1, ועוד שניים אחרים - מאיר אלון ורומן דזרלשוילי שגם הם נעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

לשם הוצאת העסקה לפועל נפגשה קבוצת "המוכרים" עם קבוצת ה"רוכשים" בצומת מחניים, תוך תאום טלפוני מלא, משם נסעו בשיירה של שלוש מכוניות למקום מחבוא הסם. בהגיעם למקום המחבוא, מתוך כלי הרכב שנעצרו בשולי הכביש , ירדו שני אנשים והוציאו מתחת עץ תיק שחור שהכיל 20 אריזות של סם מסוכן מסוג חשיש – המכונה בפי צרכני סמים "סוליות" – במשקל כולל של כ-19.600 ק"ג. הסמים הועברו לרכבים של ה"רוכשים" ובשלב מאוחר יותר, נעצרו העורר מס' 1 יחד עם מאיר אלון במחסום המשטרתי הדרומי שהוצב סמוך למקום. במקביל לכך, התקרב רכב של ה"מוכרים" (העוררים מס' 2 ו 3) למחסום המשטרתי הצפוני שהוצב במקום. בהבחינו במחסום, השליך העורר מס' 3, מתוך הרכב, שקית ובה 30,000 ₪. כאשר נעצר הרכב, התנגד העורר מס' 2 למעצרו תוך שהוא תוקף שוטר ובועט בו.

4.טענות העוררים:

לפי טענת ב"כ העורר מס' 1, חלקו של מרשו זעום ביחס לחלקיהם של שאר השותפים. הוא נתבקש על ידי חברו מאיר אלון לנהוג ברכבו כי מאיר היה בשלילת רישיון בתקופה זו והעורר לא ידע על מטרתה האמיתית של הנסיעה.

ב"כ העורר מס' 2, טען כי מרשו, אילן כהן, לא התערב בעניינים של רכישת הסמים. והוא בכלל סבר כל הדרך שהנסיעה היא לצורך מכירת הרכב מסוג גולף. כמו כן, העורר מס' 2 שמר על זכות השתיקה במשטרה על מנת לא להפליל את האחרים.

ב"כ העורר מס' 3, טען כי מרשו בסך הכל התלווה לבן עירו , אילן כהן, (העורר מס' 2) שנסע למכור רכב המושכר על ידו. הוא לא ידע שאילן כהן נסע לסחור בסמים. העורר מס' 3 היה בטוח שהם נוסעים למטרה תמימה של מכירת הרכב, והוא גם היחיד שנשאר בתוך הרכב ולא ירד ממנו במהלך כל הנסיעה, כולל כל התחנות שעשו בדרך.

לאחר שעיינתי בתיק החקירה ובהחלטת בית משפט קמא הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטה נשוא הערר.

מקובלת אלי מסקנתו של בית משפט קמא כי בתיק החקירה מצוי חומר ראיות רב, הקושר את העוררים לעבירות המיוחסות להם בכתב האישום, וחומר זה מעיד על קיומן של ראיות לכאורה שיש בהן כדי להקים תשתית להרשעתם של העוררים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. יתרה מכך, מחומר החקירה ומפלט תמצית שיחות הטלפון שניהלו העוררים בינם לבין עצמם בתאריכים שונים ובשעות שונות ומגוונות עולה כי היה תכנון מוקדם של העסקה והם פעלו כצוות מיומן כשכל אחד ידע את תפקידו במהלך האירוע.

מסקנותיו של בית משפט קמא בעניין זה מקובלות עלי ואני מאמץ אותן.

לגבי העורר מס' 1, בהודעותיו במשטרה הוא מאשר כי נהג ברכבו של מאיר אלון (הנאשם העיקרי בעסקת הסמים הנ"ל). הוא טען כי הקשר בינו לבין מאיר אלון הוא קשר ישן, וניסה להרחיק עצמו ממנו. אך, מחומר הראיות שבידי המשטרה עולה תמונה אחרת, לפיה מספר ימים לפני האירוע התנהלו שיחות רבות בינו לבין מאיר אלון בטלפון, כולל ביום האירוע עצמו. בנוסף לכל אלה, הסתבר כי מנוי הפלאפון השייך למאיר אלון, רשום בפועל על שמו של העורר מס' 1. כל זה מעיד על קיום קשר ושיתוף פעולה הדוק בין השניים. עוד יש להוסיף כי עורר מס' 1 טען כי כל הזמן הוא נשאר בתוך הרכב ולא יצא ממנו, אך לפי דו"ח העיקוב הוא נצפה יוצא מהרכב.

לגבי העורר מס' 2, הוא שמר על זכות השתיקה ולא שיתף פעולה עם המשטרה. כמו כן, מחומר החקירה שבידי המשטרה עולה כי הוא ניהל מספר שיחות מטלפון ציבורי עם מאיר אלון, ובמהלך הנסיעה, מהרכב שבו נהג, הושלכה שקית, שלאחר מכן התברר כי הכילה כ 30,000 ₪. בנוסף לכל אלה, העורר מס' 2 ניסה להתנגד למעצרו ולתקוף את השוטר שעצר אותו.

לגבי העורר מס' 3, הוא טען כי הגיע יחד עם העורר מס' 2 בנסיעה לצומת מחניים על מנת למכור רכב, אך גרסתו זו אינה עומדת בקנה אחד עם חומר החקירה שבידי המשטרה ובמיוחד עם דו"ח יחידת העיקוב. העורר מס' 3 נצפה מגיע יחד עם יתר הנאשמים למקום המחבוא של הסם, והוא גם נמלט מהמקום יחד עם כולם. בנוסף לכל אלה, הוא גם נראה זורק מהרכב שבו נסע, את אותה שקית שהכילה 30,000 ₪.

5.באשר לחלופת המעצר, הלכה פסוקה היא, כי סחר בסמים היא אחת העבירות החמורות הקיימות בספר החוקים, וזאת עקב הפגיעה הקשה בחיי החברה הסדירים והסכנה הרבה שהיא נושאת לשלום הציבור. מטרתם של סוחרי הסמים היא אחת ויחידת - בצע כסף. למען מטרה זו הם מוכנים להקריב את העולם כולו. ככל שירבו ה"משתמשים" וה"מתמכרים" יגדלו רווחיהם. על מנת להילחם בתופעה של סחר והפצת הסמים, נקבעה בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, בסעיף 21(א)(ג)(3) חזקת מסוכנות לגבי עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג – 1973. עבירת סחר בסמים מסוכנים נכללת בפקודה הנ"ל (סעיפים 13 + 19א).

ההלכה היא, כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות זאת ולהצדיק חלופת מעצר, ככל שמדובר בסחר בסמים. (ראה בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' רחאל ג'מאל , פ"ד מט(2), 164; בש"פ 6039/97 מדינת ישראל נ' מוניר בן אברהם יוסף ואח' , תק-על 97(3), 31; בש"פ 3927/03 אבי לוי נ' מדינת ישראל , לא פורסם).

האם המקרה של שלושת העוררים שבפני הוא אותו מקרה חריג ויוצא דופן, המצדיק חלופת מעצר? לדידי, התשובה לכך היא שלילית.

לגבי העורר מס' 1, אברהם אברג'יל, הוא לא המציא הסבר המניח את הדעת להימצאותו בזירה בה התבצעה עסקת הסמים, ולאור הראיות לכאורה שיש נגדו, סבורני כי גם הוא היה שותף לביצוע עסקת הסמים הנ"ל. היות ומדובר בעסקה בהיקף של עשרות קילוגרמים ובסכומים של עשרות אלפי שקלים מסוכנותו גלויה לעין. אין לנו שום אינדיקציה לכך כי לא יוכל לנהל את עסקי הסמים בהיותו נתון במעצר בית. אי לכך, אחד האמצעים כדי להפיג את מסוכנותם של מפיצי הסמים הוא על דרך מעצרם עד תום ההליכים.

לגבי העורר מס' 2, אילן כהן, יש לו 11 הרשעות קודמות, ביניהן תקיפה הגורמת חבלה של ממש, הדחה בחקירה, תקיפת שוטר כדי להכשילו בתפקיד, והחזקה ושימוש בסמים מסוכנים ועוד. כמו כן, בעת מעצרו, הוא ניסה להתנגד ולתקוף את השוטר שעצר אותו. בעת החקירה הוא בחר לשמור על זכות השתיקה. הדברים הנ"ל רק מחזקים את הדעה כי הוא היה פעיל בעסקת הסמים שהתבצעה במקום, מסוכנותו לציבור לא הופרכה על ידו ואין מקום לשחררו לחלופת מעצר.

לגבי העורר מס' 3, אמנם אין לו הרשעות קודמות, אך מתיק החקירה עולה כי בטרם הגיע הרכב למחסום המשטרתי ובהיותו יושב במושב שליד הנהג, הוא נראה כשהוא מוציא את ידו מבעד לחלון הרכב ומשליך מידו דבר מה שהתברר לאחר כי מדובר בסכום של 30,000 ₪. בכך יש לראות גם בו כשותף לכל דבר בעסקת הסמים ולדעתי חזקת המסוכנות לא נסתרה ולא נתקיימו במקרה שלו נסיבות יוצאות דופן המצדיקות חלופת מעצר.

6.ב"כ העורר מס' 1 טען כי אין מקום להורות על מעצר מחדש של העורר היות והוא היה משוחרר למעצר בית מלא כחודש ימים (מ 12.05.03 ועד 11.06.03).

הלכה מושרשת היא, כי לא בנקל יורה בית המשפט להחזיר למעצר את מי שכבר שוחרר ממנו; וכאשר בית המשפט מתבקש להורות על מעצרו מחדש של מי ששוחרר ויצא ממעצרו על-פי החלטה קודמת, עליו לתת משקל רב לעובדה כי המדובר במי שכבר שוחרר. (ראה בש"פ 222/98 מדינת ישראל נ' ישעיהו צוברי , לא פורסם).

לדידי, הדברים הנ"ל יפים במקרים שבהם התקיים דיון בעניינו של הנאשם, הוא שוחרר והתביעה לא ביקשה להשהות את ביצוע השחרור לפי סעיף 55 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו – 1996, ולאחר זמן מה, כאשר הנאשם כבר לא נמצא בין כותלי בית הסוהר, היא מגישה ערר על החלטת השחרור הנ"ל. בכך התביעה פוגעת בסופיות הדיון ושוללת את המצג שיצרה כלפי הנאשם כי שחרורו הוא לאלתר ולא יוגש על כך ערר.

אך, במקרה נשוא דיונינו, אכן הנאשמים שוחררו למעצר בית עקב מחדלה של התביעה, אך בו בזמן התביעה פעלה כמצוות הסעיף 55 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו – 1996 וביקשה מבית המשפט לעכב את השחרור ומשעררה על החלטת השחרור הוארך המעצר, עד לדיון בערר. וכשהתקיים הדיון בערר לגופו קבע כב' השופט טירקל בהחלטתו הנ"ל:

"לפיכך אני מורה כי בית המשפט המחוזי ימשיך בדיון בבקשת בעוררת לעצור את המשיבים, לפי הוראת סעיף 21 לחוק המעצרים, ויחזור ויחליט בבקשה. עוד אני מורה, על פי הסכמתם האמורה של באי כוח המשיבים, כי עד להחלטה בבקשת המעצר ישוחררו המשיבים מן המעצר, ובתנאי שישהו במקומות שייקבעו ולא ייצאו מהם (תנאי "מעצר בית"), כפי שיקבע בית המשפט המחוזי... בדיון שייקבע בהקדם".

ואכן העוררים שהו במעצר בית עד להחלטה בעניינם ביום 11/06/03. כלומר מעצר הבית שלהם היה "מותנה" עד אשר תידון הבקשה לגופה. מכאן, לא מצאתי פגם מהותי שאינו מאפשר את החזרתם של העוררים למעצר.

סוף דבר, החלטתו של בית משפט קמא מנומקת ומבוססת היטב, ולא מצאתי מקום להתערב בה.

הערר נדחה. העוררים יישארו במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.