בש"פ 348/05 אמיל בריק נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן-הנשיא א. אמינוף), מיום 2.1.05 בב.ש. 3573/04, לפיה נתקבלה בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטים נגדו.

כנגד העורר, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סחר בסמים, עבירה לפי סעיפים 13 +19 א' לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה) ; החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א) + (ג) רישא לפקודה ; קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 (א) (1), לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); שיבוש מהלכי משפט והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 186 לחוק.

על-פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 30.12.04 קשר העורר יחד עם שני נאשמים נוספים, קשר לרכוש ולהחזיק בסמים מסוכנים מסוג חשיש והרואין במטרה לסחור בהם. לשם כך, הגיע העורר בתאריך האמור לתחנת הדלק - "דלק" הנמצאת בכניסה לצומת קיבוץ גינוסר (להלן: תחנת הדלק), בה על-פי התכנון המוקדם נקבע, כי ייפגש יחד עם הנאשמים הנוספים שבכת האישום, עם סוכן משטרתי (להלן: הסוכן), אשר היה אמור לספק להם את הסמים. בשעה 22:15 או בסמוך לכך, הגיעו העורר ונאשם 2 ברכב מסוג "דייהו", לתחנת הדלק. נאשם 1 הגיע אף הוא באותה העת לתחנת הדלק ברכב מסוג "סובארו", ואסף לרכבו את הסוכן בדרכם למושב לבנים, וזאת על-פי סיכום מראש. בהגיעם לשם, החלו השניים לבצע את עסקת הסמים, כאשר במהלכה הגיחו שוטרים ועצרו את נאשם 1, העורר ונאשם 2 שהבחינו במתרחש ניסו להימלט. במהלך מנוסתם השליכו מכשיר טלפון נייד מחלון הרכב, וזאת בכוונה לשבש מהלכי משפט.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו מיום 2.1.05 קבע בית-המשפט המחוזי, כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר. עוד הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי, כי המעשים הלכאוריים המיוחסים לעורר מקימים את עילת המעצר הסטטוטורית ובצידה את חזקת המסוכנות אשר לא עלה בידי העורר להפריכה. עוד הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי, כי ההלכה הנהוגה בעבירות כגון אלו המיוחסות לעורר, ושעניינן סחר בסמים, היא שיש להשאיר את הנאשם במעצר זולת אם מתקיימות נסיבות מיוחדות וכאלה לא נמצאו בעורר, בנוסף על כך, כאשר בכלל העבירות המיוחסות לעורר קיימת גם עבירת שיבוש הליכי משפט.

מכאן הערר שבפניי.

בטיעוניו בכתב ובפני טען בא-כוח העורר, כי שגה בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר וכי גם אם קיימות ראיות כנגדו הרי שמדובר בראיות נסיבתיות אשר אינן מצדיקות את מעצרו עד תום ההליכים ועל בית-המשפט היה לשחררו לחלופת מעצר. עוד הוסיף וטען בא-כוח העורר, כי שולחו הינו אדם נורמטיבי המשתכר עשרות אלפי שקלים בחודש ועל-כן אין הוא נזקק לסחור בסמים על-מנת להתפרנס.

מנגד, באת-כוח המשיבה טענה, כי הראיות הקיימות ברשותה מוכיחות את אשמתו הלכאורית של העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ומבקשת היא לדחות את הערר. הוסיפה וטענה באת-כוח המשיבה, כי בין העורר לנאשם 1 התקיימה תקשורת טלפונים עובר לעסקת הסמים ובמהלכה וכן לדבריה, שיתוף הפעולה עם נאשם 2 אינו מוטל בספק וזאת נלמד מדו"חות השוטרים. עוד הוסיפה וטענה באת-כוח המשיבה, כי הכחשתו הגורפת של העורר ביחס לנושאים מסוימים כדוגמת היכרותו עם נאשם 1 ובריחתו ממקום האירוע, הינה בבחינת מי שרוצה להרחיק עצמו מהמיוחס לו וזאת בשל טיב הראיות הקיימות בתיק.

לאחר עיון בהחלטת בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טענות באי-בעלי הדין, ועיינתי בחומר החקירה אשר הועמד לרשותי ולאחר ששקלתי את נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

בית המשפט המחוזי, ולאחר שבחן את הראיות שבידי המשיבה הגיע למסקנה כי יש מקום להיעתר לבקשה לעצור את העורר עד תום בירור דינו. את החלטתו ביסס בית-המשפט המחוזי בין היתר על הודעות השוטרים, דו"חות התצפית המשטרתית, דו"ח הסוכן, תקשורת הטלפונים בין העורר לנאשם 1, עצם הימצאותו של העורר במקום התרחשות האירועים נשוא כתב האישום ובריחתו מהמשטרה.

מדו"חות תצפית של שוטרים שעקבו אחר האירוע, מתברר כי העורר יחד עם נאשם 2 נסעו בעקבות רכב הסובארו שהיה נהוג בידי נאשם 1 לכוון תחנת הדלק דלק.

מהודעתו של הסוכן שנמסרה ביום 1.12.04 עולה, כי לאחר שקבע עם נאשם 1 במקום מפגש בתחנת הדלק, הגיע נאשם 1 ואסף אותו ברכב הסובארו והם החלו בנסיעה לעבר מקום המצאות הסמים. בדרכם למקום דיבר הסוכן עם נאשם 1 אודות הסמים, ונאשם 1 מסר לו, כי את הפרטים, עליו (הסוכן ס' ג') לסגור עם "החברה שלו" כשיחזרו לתחנת הדלק. במהלך נסיעתם כאמור, שמע הסוכן את נאשם 1 מדבר עם אדם בשם אמיל (העורר- ס'.ג'.), ומסביר לו את כיוון הנסיעה ומטרתה. אם בכל אלו לו די, הוסיף וציין הסוכן, כי בעת שנאשם 1 נעצר על-ידי השוטרים צלצל הטלפון הנייד שלו, ועל צג הטלפון הנייד הופיע השם "אמיל".

גם לגבי נסיבות נסיעתם, קיימות סתירות בין הודעותיהם של העורר ונאשם 2, על כך עמד בית-המשפט המחוזי בהרחבה בהחלטתו.

ביום 1.12.04, נערך על-ידי המשטרה מפגש יזום בין העורר לבין נאשם 2. תוכן המפגש הוקלט בסתר, ובו נשמע העורר אומר לנאשם 2:

"אתה לא מכיר אותי ואני לא מכיר אותך"

ובהמשך:

סלימאן "אל תפתח..."

ובהמשך:

"אתה בקשת ממני שאני אסיע איתך... לחבר שלך"

במהלך חקירתם, וכשנשאלו אודות תיאום הגרסאות ביניהם הכחישו העורר ונאשם 2, עניין זה בכל תוקף.

מקובלות עליי קביעותיו ומסקנותיו של בית-המשפט המחוזי בעניין קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר, ולא מצאתי טעם להתערב בהן.

הלכה היא, כי אדם המעורב בעסקי סמים, ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו ולא ישוחרר לחלופת מעצר אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות בעניינו (ראו בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' רחאל ג'מאל, פ"ד מט(2) 164; בש"פ 6039/97

מדינת ישראל נ' מוניר בן אברהם יוסף ואח' , תק-על 97(3) 31; בש"פ 3927/03 אבי לוי נ' מדינת ישראל , לא פורסם ; בש"פ 5570/03, 5635 אברג'ל נ' מדינת ישראל , תק-על 2003(2), 6), נסיבות כאלה לא נמצאו בעניינו של העורר.

למעלה מן הדרוש אציין, כי הגם שהורה אותנו המחוקק בחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה-מעצרים], התשנ"ו-1996, לבחון חלופת מעצר בשים לב לאינטרס של הנאשם אל מול זה של הציבור, הרי שבמקרה שלפני חומרת המעשים המיוחסים לעורר רבה היא, ומהווה היא משקל נגד לנסיבותיו האישיות של העורר, ומכאן שהדאגה לשלום הציבור מפני מסוכנותו הלכאורית של העורר, הינה על העליונה.

סוף דבר, הערר נדחה.