בש"פ 3927/03 אבי לוי נ. מדינת ישראל

1.העורר מואשם בעבירות של סחר בסם מסוכן מסוג קאנבוס, במשקל כולל של כ-22 ק"ג, במהלך חודש ינואר 2003.

על-פי הנטען בכתב האישום, מכר העורר לסוכן משטרתי, בשלוש הזדמנויות שונות, סם מסוכן מסוג קאנבוס, בירושלים ובבאר-שבע, תמורת אלפי שקלים בכל פעם. בשניים מתוך שלושה האישומים נטען, כי המכירה התבצעה על-ידי העורר יחד עם אחר, בדוואי מבאר-שבע בשם נאיף אבו טראש, הוא הנאשם 2 בכתב-האישום (להלן: "נאיף").

המשיבה עתרה למעצר עד תום ההליכים של העורר ושל נאיף. בית-המשפט המחוזי בירושלים סבר, כי אין די ראיות לכאורה, ככל שהדבר נוגע לנאיף, ועל-כן, בהמלצת בית-המשפט, הסכימה המשיבה לשחרורו של נאיף בתנאים, כמפורט בפרוטוקול הדיון ובהחלטת בית-המשפט המחוזי מירושלים מיום 27.3.2003.

הדיון בעניין מעצרו של העורר עד תום ההליכים התקיים בבית-המשפט המחוזי בירושלים ביום 6.4.2003, ובהחלטתו מיום 13.4.2003, הורה בית-המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה, המבססות את האישומים נגד העורר. עוד קבע בית-המשפט, כי בעבירות מן הסוג שבו מואשם העורר קמה חזקת מסוכנות על-פי החוק, שאינה נסתרת במקרה זה, הן בשל טיב העבירות והן בשל עברו הפלילי המכביד של העורר וחוסר שיתוף הפעולה של העורר בחקירה.

מכאן הערר שבפני.

2.הערר הוגש על-ידי העורר בעצמו, ובו הדגיש העורר את העובדה שנאיף, שותפו לשניים מתוך שלושה האישומים, שוחרר למעצר-בית. על-כן, כך טען העורר, מן הדין לנהוג עמו באותה דרך ולשחרר אף אותו למעצר-בית, בבית אחיו בתל-אביב.

הדיון בערר נקבע ליום 5.5.2003 והעתק מן הערר נשלח בטרם הדיון אל הסנגוריה הציבורית, לצורך ייצוגו של העורר בהליך ואכן, במועד הדיון התייצב עורך-דין אלבארנס, מטעם הסנגוריה הציבורית, וטען בשם העורר.

הסנגור המלומד חזר על טענת העורר, לפיה יש לנהוג דין שווה בעורר ובנאיף, ומששוחרר נאיף למעצר-בית אין מקום להותיר את העורר במעצר, בייחוד לנוכח העובדה, שאספקת הסם מיוחסת לנאיף דווקא, ואילו מעמדו של העורר היה לכל היותר מעמד של "מתווך", על-פי הנטען.

כמו-כן, העלה הסנגור המלומד טענות בעניין דיותן של הראיות לכאורה ולדבריו, אין בחומר הראיות כדי לקשור את מרשו למעשי הסחר בסם, בין היתר, משום שהשטרות אשר, כנטען, נמסרו לו על-ידי הסוכן המשטרתי תמורת הסם לא סומנו, וכן משום שלא נמצאה כל טביעת אצבעות של העורר על גבי אריזות הסם שנתפסו. הסנגור המלומד הוסיף וטען, כי הסוכן המשטרתי, שעל עדותו מבססת המשיבה את האישומים, הוא עבריין סמים מועד, שנגדו תלויים ועומדים חמישה אישומים בעבירות של סחר בסמים, אותם התחייבה המשיבה לבטל במסגרת ההסכם שערכה עמו, כסוכן משטרתי. כמו-כן, כך הוסיף הסנגור המלומד וטען, מדובר באדם הסובל מבעיות נפשיות, בגינן היה מאושפז בעבר בבתי-חולים לחולי נפש. בשל כל אלה, סבור בא-כוח העורר כי מדובר בעדות מפוקפקת על פניה, שאינה מבססת ראיה לכאורה.

3.עיינתי בחומר הראיות שבידי המשיבה ולא מצאתי ממש בטענות העורר לעניין דיותן של הראיות לכאורה.

ההודעות שמסר הסוכן המשטרתי מסבכות את העורר בכל אחד משלושה האישומים שהוגשו נגדו. האמור בהודעות אלה נתמך בהקלטות, שבוצעו ובדברי העורר, הנשמעים באותן הקלטות, כמו גם בדוחות תצפית ומעקב, שנערכו במקביל; והעיקר, בחומר הראיות יש בסיס ממשי ומוצק, לכאורה, לשרשרת הסם, שמסר העורר, בין בעצמו ובין יחד עם אחר, לסוכן, בכל אחת מן ההזדמנויות המתוארות בכתב האישום, שכן הסוכן מסר את הסמים למפעילו. קביעה זו יש לסייג בכל הנוגע לחלק מן הכמות הכוללת המתוארת באישום השלישי (כ-11 ק"ג), אשר נמסרה לסוכן שלא בנוכחות העורר. אך גם לגבי כמות זו (כ-5 ק"ג), קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר היה מעורב, מעודכן ומעורה, בפרטים הנוגעים למכירתה, אף שלא נכח במעמד המסירה.

4.בבית-המשפט המחוזי טען בא-כוח העורר, כי אין ראיות בדבר זיהויו של העורר כמי שמכר את הסם לסוכן המשטרתי באיזה מן ההזדמנויות המתוארות בכתב האישום. בפני לא חזר בא-כוח העורר על טענה זו וטוב עשה, שכן חומר הראיות כולל פרטים מזהים ממשיים, הקושרים, לכאורה, את העורר לאירועים המתוארים באישומים, ובכלל זה הכרות קודמת של העורר עם הסוכן, כפי שאישר העורר עצמו, וכן תמונות, שצולמו במהלך המעקב והתצפית שנערכו על-ידי המשטרה, בהן נראה העורר בזירת אחד האירועים ובה נראית גם מכונית השייכת לגיסו.

סיכומו של דבר, בחומר הראיות שהוצג טמון פוטנציאל ראייתי, ממשי וסביר לכך, שניתן יהיה להרשיע את העורר באישומים המיוחסים לו.

5.אשר לחלופת המעצר, כבר נפסק ונאמר לא אחת, כי סחר בסמים הנה מן החמורות שבעבירות, אם לא החמורה שבהן, וזאת בשל פגיעתה הרעה בחברה והסכנה הרבה שהיא נושאת לשלום הציבור. בשל כך, נקבעה בחוק חזקת מסוכנות לגביה, בסעיף 21 (א) (1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, ועוד נפסק, כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות זו ולהצדיק חלופת מעצר, ככל שמדובר בסחר בסמים (בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' רחאל ג'מאל , פ"ד מט (2), 164; בש"פ 6039/97 מדינת ישראל נ' מוניר בן אברהם יוסף ; בש"פ 1025/02 מדינת ישראל נ' רפי סיטון ; בש"פ 4170/00 דוד שללאשוילי נ' מדינת ישראל ).

המקרה שבפנינו בודאי אינו נמנה עם אותם מקרים נדירים ויוצאי דופן, בהם ניתן לשקול חלופת מעצר. מדובר בכמויות ניכרות של סם מסוכן, שנסחר, על-פי הנטען, תמורת סכומים נכבדים. בניגוד לטענת הסנגור, לא הצטמצם חלקו של העורר ב"תיווך" גרידא ומחומר הראיות עולה, לכאורה, כי העורר נטל חלק פעיל ודומיננטי ביותר בכל אחת מן העסקאות המתוארות בכתב-האישום. יתרה מכך, לעורר הרשעות קודמות ובכללן הרשעות בשל סחר בסמים ובריחה ממעצר וממשמורת חוקית, בגינן ריצה עונשי מאסר. נראה, איפוא, כי בפנינו אדם שבחר בעבריינות בכלל ובעיסוק בסחר בסמים בפרט, כדרך חיים, ולגביו אין תחליף למעצר עד תום ההליכים.

ויודגש – אין מקום להשוות את עניינו של העורר לעניינו של נאיף, משום שבכל הנוגע לנאיף קיימת בעיית זיהוי ועוצמתן של הראיות לכאורה, בכל הנוגע אליו, אינה מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים. יתרה מכך, לנאיף, בניגוד לעורר, אין הרשעות קודמות.

מכל הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה נדחית.