בש"פ 4937/05 בנימין ויצמן נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת א' הלמן) בב"ש 1875/05 מיום 16.5.05, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כנגד העורר ואדם נוסף (להלן – נאשם 2) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של סחר בסם מסוכן, החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית, קשירת קשר לביצוע פשע והסתייעות ברכב לביצוע פשע. מכתב האישום עולה כי העורר ביחד עם נאשם 2 סחרו בסם מסוכן מסוג קנבוס במשקל של כ-48 ק"ג.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 21.4.05 הוארך מעצרו של העורר, בהסכמתו, עד לתום ההליכים נגדו, תוך שמירה על זכותו לעתור לקביעת דיון לעניין חלופות מעצר. ביום 2.5.05 הורה בית המשפט על שחרורו של נאשם 2 לחלופת מעצר. ביום 16.5.05 נערך דיון בעניינו של העורר בו הוצעה חלופת מעצר בבית הוריו. בית המשפט קבע כי התשתית הראייתית הלכאורית מלמדת שהעורר הוא היוזם, המתאם והמוציא לפועל של עסקת הסמים, זאת לעומת הנאשם השני, שהיה נהג מונית אשר נתבקש להוביל את הסם, ופעל על פי ההוראות שקיבל, בין היתר, מהעורר, תוך שהוא מודע לסוג הסחורה שהוא מוביל. על כן, נקבע, אין מדובר בנאשמים הנמצאים באותו מדרג, מבחינת ההירארכיה העבריינית, וקיים שוני מהותי בין תפקידיהם וחלקם בפרשה. כמו-כן עברו של העורר כולל הרשעה בהפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, דבר המטיל ספק במידת האמון שניתן לתת בו. לאור העובדה שמדובר בעסקה בסם מסוכן מסוג קנבוס במשקל הקרוב ל-50 ק"ג ולאור ההלכות בנוגע לשחרורם של סוחרי סמים, בהיקף כזה בפרט, נקבע, כי עניינו של העורר אינו נופל בגדר החריגים המצדיקים, בסוג זה של עבירות, שחרור לחלופת מעצר. עוד נקבע, כי בחלופת המעצר המוצעת, בבית הוריו של העורר, אין כדי להפיג את מסוכנותו של העורר, שכן בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו שהה העורר בבית הוריו, ועשה את המעשים ללא ידיעתם.

מכאן הערר שבפני.

לטענת העורר טעה בית המשפט קמא משקבע כי הוא היוזם, המתאם והמוציא לפועל של עסקת הסמים. לטענתו אין הבדל משמעותי בראיות בינו לבין הנאשם 2, ולפיכך היה על בית המשפט לשחררו. כמו-כן טוען העורר, כי אין ללמוד מהרשעתו הקודמת בגין עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לעניין מידת האמון אשר ניתן לתת בו. לטענתו טעה בית המשפט משדחה את החלופה המוצעת, שכן יש באותה חלופה כדי להבטיח את הפיקוח עליו.

המשיבה טוענת כי חומר הראיות לכאורה וכתב האישום מבחינים בצורה ברורה בין השותפים בפרשה, שכן העורר הוא זה שתיאם את העסקה עם הסוכן המשטרתי והוא זה שהוציאה אל הפועל.

דין הערר להידחות. העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה. הואיל וכך, קמה לגבי העורר חזקת מסוכנות סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996. העורר לא הפריך חזקה זו, והשאלה העולה מתייחסת אפוא לחלופת מעצר בלבד. בעניין זה, ההלכה היא כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן לשחרר נאשמים בסוג זה של עבירות לחלופת מעצר (ראה: בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' ג'מאל ,

פ"ד מט(2) 164; בש"פ 3927/03 לוי נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)).

נסיבות חריגות כאלו לא נמצאו במקרה שלפנינו. מדובר בעסקה למכירת כמויות גדולות של סם מסוכן, שהעורר נטל חלק פעיל ודומיננטי בביצועה. לאור האמור בכתב האישום, שהעורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחתו, מקובלת עלי גם מסקנתו של בית המשפט קמא לגבי השוני המהותי בין שני הנאשמים מבחינת מעורבותם בעסקה, מה ששולל את טענת האפליה. שוני זה עולה, כפי שקבע בית המשפט קמא, מהעובדה שהיה זה העורר אשר יזם את העסקה, הוא זה שעמד בקשר עם הסוכן המשטרתי, הוא שקבע את מקום ואופן ביצוע העסקה והוא שנתן הוראות לנאשם השני לאן להביא את הסם.

לאור האמור, אני סבור שאין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

התוצאה היא, שהערר נדחה.