בש"פ 2602/09 כמיס רמוס חאמד נ. מדינת ישראל

רקע והליכים

א.

ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט כרמל) בב"ש 8256/09 מיום 3.3.09, בה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ 340/09.

ב.

כתב האישום, שהוגש נגד העורר ביום 17.2.09, מייחס לו עבירה של אחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. נטען, כי ביום 12.2.09 נתפס העורר באל-עזריה וברשותו סם מסוג הרואין, במשקל 102.27 גרם . עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. בהחלטה מיום 3.3.09 קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, בהן אמרות לפני שוטרי המשטרה הפלסטינאית ומשטרת אבו דיס (בהן הוא מודה כי רכש את הסמים), ודו"חות הפעולה שנערכו על ידי אותם שוטרים. בית המשפט הכיר בכך שטענות העורר כנגד הראיות (שיפורטו להלן), בדגש על השאלה האם ניתנה ההודאה באופן חופשי ומרצון, עלולות כלשונו "בסופו של דבר... להשמיט את הבסיס מתחת לעבירה המיוחסת...". עם זאת סבר בית המשפט, כי ראוי ששאלות אלה יתבררו בהליך העיקרי, ולא בשלב בו נבחנות הראיות באופן לכאורי בלבד. בהתחשב בטיב העבירה המיוחסת לעורר ובהרשעותיו הקודמות בעבירות סמים, לרבות מאסר על תנאי בר הפעלה, דחה בית המשפט את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. כלפי החלטה זו הוגש הערר הנוכחי.

ג.

העורר חוזר על טענות בדבר שורה ארוכה של כשלים חמורים המצויים לטענתו בכל מהלך תפיסתו וחקירתו. בין היתר נטען, כי הודאתו נתקבלה לאחר שהוכה ועונה, וחתימת אצבעו על המסמכים נלקחה בכוח. נטען, כי העורר התלונן לפני שוטרי משטרת ישראל על ההתעללות שעבר, והוא אכן הועבר לבדיקה בבית חולים. עוד נטען כי העורר לא הוזהר כדין לפני חקירתו; החקירה כולה נוהלה על ידי קצין אחד בלבד ברשות הפלסטינאית (פקד נביל סאדה), וקיימות סתירות מהותיות בין שני דו"חות שערך אותו קצין, כגון סתירות בשעות הרשומות בדו"חות (נרשם מחד גיסא כי בשעה 21:15 התקבל המידע שהוביל למעצר העורר, ומאידך גיסא נרשם, כי הודאת העורר נגבתה ממנו בשעה 21:00) וכן בשאלה מי ביצע את המעצר ותפס את הסמים (מן הדו"ח האחד עולה כנטען כי אחרים לא מזוהים ביצעו את המעצר ותפיסת הסמים, ואילו מן הדו"ח האחר עולה כי פקד סאדה ביצע את המעצר). העורר מציין כי בדיון הארכת המעצר הראשונה ביום 13.2.09, התחייבה משטרת ישראל בפני בית משפט השלום (סגן הנשיא שמיע) לערוך חקירה של השוטרים הפלסטינאים שהשתתפו במעצר ובתפיסה, אך בפועל לא נגבו הודעות משוטרים אלה ועד היום טרם התבררה זהותם. עוד נטען, כי הסם שנתפס לא סומן כהלכה, וקיימים ליקויים בשרשרת העברתו מרגע המעצר והתפיסה באל עזריה, דרך משטרת אבו דיס עד למשטרת ישראל. לבסוף נטען כי כל הליכי המעצר והחקירה התנהלו בניגוד לחוק ולהסכמים עם הרשות הפלסטינאית, כולל עצם העברתו של העורר למשטרת אבו דיס במקום להעבירו מיד למשטרת ישראל, וגביית ההודאה ללא נוכחותו של שוטר ישראלי.

ד.

העורר מכחיש כל קשר לסם. לטענתו, הגיע למרכז הגמילה באל-עזריה. בשל בעיה בירוקרטית לא התקבל למרכז זה, ועל כן התקשר לאחיו שיבוא לקחתו. בהמתינו לאחיו, התקרבה אליו בריצה קבוצת אנשים רעולי פנים, והם ירו לעברו ותפסוהו. הוא הועבר למשטרת אבו דיס, שם הראו לו את הסם, שלא היה שייך לו, ונגבתה ממנו הודאה בכוח.

ה.

טענת העורר היא, כי זכויותיו כחשוד הופרו בצורה גסה הן בהתאם לחוק הישראלי והן בהתאם לנורמות ועקרונות בינלאומיים. לטענתו, כבר במסגרת בחינה של הפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, על בית המשפט לתת דעתו לפירכות מהותיות או ליקויים בסיסיים המצויים בחומר הראיות; לשיטתו על ראיות שנאספו תוך הפעלת כוח ואלימות להיות בלתי קבילות בכל הליך משפטי, לרבות מעצר, וכי דוקטרינת הפסילה השיפוטית (כפי שנקבעה בהלכת יששכרוב ) ניתנת ליישום בכל הליך משפטי, ולא רק בתום הבירור העובדתי במהלך המשפט. במקרה זה, אי החוקיות היא - כנטען - מהחמורות ביותר, ומצדיקה את שחרור העורר בערובה. לחילופין, מבקש העורר לשחררו למעצר בית מוחלט בפיקוח בני משפחתו תוך קביעת ערבויות מתאימות, או להורות לשירות המבחן לבחון חלופה זו או כל חלופה אחרת.

ו.

בדיון בפני חזר בא כוח העורר וטען, כי שגה בית המשפט קמא כשהורה על מעצר העורר עד תום ההליכים בהסתמך על הודאתו ודו"חות המשטרה הפלסטינאית. נטען, כי נוכח הספק בקבילותן של הראיות, אין ניתן ליצור תשתית ראייתית לכאורית המהוה עילה למעצרו. כן הצביע בא כוח העורר על מחדלי משטרת ישראל בחקירה זו, משלא לקחה חלק בחקירת העורר על ידי המשטרה הפלסטינאית, ולא דאגה לתיעוד ראוי של החקירה והודאת העורר במשטרה.

ז.

באת כוח המשיבה, מנגד, תמכה יתדותיה בהחלטת בית המשפט קמא, וסברה כי שאלת משקל הראיות- ככל שעולה במקרה זה- מקומה במסגרת התיק העיקרי. לצורך מעצר העורר, כך טענה, די בהודאות העורר ובדו"חות חוקריו כדי להצמיח ראיות לכאורה נגדו. כן ציינה הפרקליטה את הקושי בשחרור העורר, נוכח מסוכנותו, הנובעת מן המיוחס לו בכתב אישום זה ומהרשעותיו הקודמות, שבהן עבירות סמים ואלימות.

ח.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר החקירה, אין בידי להיעתר לערר. תיק החקירה כולל תיעוד של הליך חקירת העורר, דו"ח תפיסת הסמים שנמצאו ברשותו והודאתו. הקצין הפלסטינאי - פקד סאדה - שחקר את העורר ורשם את הודאתו הוא מעדי התביעה בתיק. מנגד, חוששני כי לא מצאתי תימוכין של ממש - לצורך ערעורן של הראיות לכאורה - לטענת העורר, כי הודאתו נגבתה שלא ברצונו תוך שימוש באמצעים פסולים. גם אותן סתירות לכאורה, המצויות בדו"חות של המשטרה הפלשתינאית, אינן מייתרות את מארג הראיות הקיים לעת הזאת נגד הערר. לבסוף, נראה כי גירסתו של העורר איננה מניחה על פניה את הדעת. הסבריו של העורר, תושב לוד, על הימצאותו בעזריה, שעה שברשותו שקיות סמים בכמות מסחרית, לכאורה אינם משכנעים דיים כמשקל נגד לראיות המשיבה. בהודעתו מיום 12.2.09 לפקד סאדה, כפי שתורגמה על-ידי רס"ר חנא שחוד ממשטרת ישראל, נאמר כך:

"אני תושב לוד ואני עובד מסגר ואני משתמש בסמים מזה כ-15 שנים אני משתמש בקוקאין. היום בשעה 14:30 נסעתי לעזריה למרכז לגמילה כדי לקבל טיפול לגמילה ובשעה 20:00 נעצרתי ע"י משטרה פלסטינית בעזריה ליד המסגד אני ניסיתי לברוח אבל הם הצליחו לתפוס אותי והביאו אותי לתחנת משטרה באבו דיס כאשר היה לי 3 שקיות בתוכם סמים מסוג קוקאין אשר היו בתוך כיס של חולצה שלבשתי. אני לא מכרתי סמים בעזריה אני הגעתי לעזריה כמה פעמים אני לא זוכר תאריכים אני קניתי (במקור בערבית נאמר: "קונה" - א"ר) את הסמים מהעיר לוד (במקור בערבית נאמר גם "בתוך ישראל" - א"ר) מכמה סוחרים שאני לא יודע את שמותם.

אני התקשרתי לאחי נדאל חאמד לפני שנתפסתי ע"י המשטרה הפלסטינית בשעתיים כדי שיתלווה אליי לעזריה אשר נתפסנו ע"י המשטרה ליד מסגד בעזריה זו עדותי".

דברים אלה על פניהם מדברים בעדם. אמנם הודעה-הודאה זו חתומה באצבע ונטען בערר כי אולץ לכך, אך אין בידי לקבוע עתה ממצא בעניין זה, והדבר ייעשה בגדרי התיק העיקרי. על פני הדברים קשה גם להלום את טענת העורר, כי הסמים "הושתלו" על-ידי הרשות הפלסטינאית. נראה איפוא כי ישנן די ראיות לכאורה הקושרות את העורר לעבירה המיוחסת לו ומהוות עילה למעצרו, חרף הקשיים אותם העלה בהודעת הערר ובטיעוניו בעל-פה:

"על בית המשפט בהליך המעצר להעריך מהי רמת הסיכוי כי ראיה גולמית, שקיימת לגביה בעיית קבילות, תהפוך בסופו של דבר לראיה קבילה במשפט. אם על פי הדין וכללי הראיות ברור מראש כי מדובר בראייה שאינה קבילה ואין סיכוי להכשיר את קבילותה במשפט, כי אז לא ניתן לבסס עליה, ועליה בלבד, מסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמת הנאשם. לעומת זאת, אם מדובר בראיה ששאלת קבילותה ניתנת לריפוי במשפט גופו, כי אז יש להעריך את מידת ההסתברות הקיימת להפיכתה של הראיה לקבילה. על פי מידת ההסתברות, כאמור, יוערך משקלה של הראיה הגולמית לצורך הליך המעצר (בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל

(לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה) (ההדגשות הוספו - א"ר).

סבורני, כי אף אם עולות שאלות ביחס למשקלן של הראיות ולמידת קבילותן, מסוג אלה שהעלה הסניגור המלומד עו"ד רגב, ולכך נדרש בית המשפט קמא בהתייחסותו הנזכרת, מקומן במסגרת התיק העיקרי. בשלב זה, בו נדון מעצרו של העורר, יש להראות כי לראיות הגולמיות בתיק פוטנציאל להרשעת העורר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 151-150 (הנשיא ברק).

ט.

עלי להוסיף, כי אין לפני טענות סדורות באשר למערך המשפטי של יחסי ישראל עם המשטרה הפלסטינאית בהקשרים דיוניים וראייתיים, ואיני רואה מקום להידרש לכך עתה. אכן, הערר מפנה לסעיף 11(ד) לחוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חרום (יהודה ושומרון, שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) כפי שהוארך בתשס"ז-2007. נאמר בסעיף, כי "דינה של הודעה שנגבתה בידי המשטרה הפלסטינית בנוכחות שוטר ישראל כדין הודעה שנגבתה על-ידי השוטר הישראלי שנוכח בגבייתה", ובנידון דידן לא נכח שוטר ישראלי בעת גביית ההודעה; אך מלשון התקנה אי אתה למד על אי קבילותה של הודעה שנגבתה על-ידי שוטר פלסטיני בלבד. שוב, כל אלה עניינם למשפט העיקרי.

י.

חוששני גם, כי אין בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. בעבירה המיוחסת לעורר נקבעה מסוכנות סטטוטורית. העורר עמד שבע פעמים לפני בתי המשפט, וריצה גם עונשי מאסר לא קצרים, בעבירות סמים ובכללן עבירות של סחר בסמים, יצוא, יבוא והספקת סמים מסוכנים והדחת קטין לסמים; הרשעותיו כוללות גם עבירות של תקיפת שוטר, החזקת נשק והתנהגות פרועה במקום ציבורי. בנוסף לכל אלה, תלוי ועומד כלפי העורר עונש של מאסר מותנה לתקופה של עשרים וארבעה חודשים בגין עבירה דומה (ת"פ 1550/06, בבית משפט השלום ברמלה). לעורר - למרבה הצער - דפוס התנהגות בעברו הכולל עבירות סמים ואלימות. חרף העונשים שהושתו על העורר, מוסיף הוא לכאורה ללכת בדרך זו; גם אין העורר נמצא בתהליך גמילה מסודר; לדבריו בהודעתו מיום 12.2.09 במשטרת ישראל אמנם כבר היה מספר פעמים בגמילה בעזריה, אך ביקורו הנטען הפעם לא תואם. במקרה הנדון נתפסו אצל העורר לכאורה כמויות סם קשה שאינן לשימוש עצמי. אזכיר את הידוע, כי

"כבר נפסק ונאמר לא אחת, כי סחר בסמים הנה מן החמורות שבעבירות, אם לא החמורה שבהן, וזאת בשל פגיעתה הרעה בחברה והסכנה הרבה שהיא נושאת לשלום הציבור" (השופטת חיות בבש"פ 3927/03 אבי לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ראו גם: בש"פ 9731/07

מורד זיתון ואח' נ' מדינת ישראל (השופט ג'ובראן)). מקרה זה אינו מן המקרים המעטים יחסית בהם יורה בית המשפט על שחרור נאשם בעבירות סמים לחלופת מעצר (ראו בש"פ 3931/07 מיקי פטריק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, השופט מלצר)). דבר זה עשוי להתאים למי שמעד לראשונה, למשל, וגם זאת בנסיבות אישיות מיוחדות.

י"א.

לא אוכל איפוא להיעתר לערר.

י"ב.

ועם זאת, נוכח אמרתו של בית המשפט המחוזי באשר לנושא הראיות, המובא מעלה, ובהמשך לכך, סבורני כי כדי לעשות צדק עם העורר וליתן לו את יומו במהרה, על המשפט בהליך העיקרי להתנהל בהקדם ככל האפשר; במסגרת זו ילובנו כל הטענות הדיוניות והראייתיות. אחת השאלות היא, למשל אם יבוא העד המרכזי מן הרשות הפלסטינאית, פקד סאדה, להעיד. ככל שטרם נקבעו מועדים, יפנו הצדדים לבית המשפט המחוזי לעניין זה, וחזקה עליו שבנסיבות המיוחדות אף ייעתר.