בש"פ 4001/06 אחמד עלי נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן), בב"ש 2100/06 מיום 4.5.2006, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום בעכו כתב אישום (בת"פ 1381/06), המייחס לו עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים).

לפי הנטען בכתב האישום, העורר נמצא כאשר הוא מחזיק סם מסוכן מסוג הרואין, במשקל של 5.0368 גרם.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום בעכו, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. ביום 27.3.2006 החליט בית-משפט השלום (כבוד השופט ו' חאמד) לשחרר את העורר לחלופת מעצר למוסד השיקומי "אזהאר כפר קאסם", בתנאי מעצר בית מלא.

על החלטתו של בית-משפט השלום הגישה המשיבה ערר לבית-המשפט המחוזי בחיפה בטענה, כי שגה בית-משפט השלום בהחלטתו לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

ביום 4.5.2006 קיבל בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' כהן) את הערר בציינו, כי מי שמחזיק בסם מסוכן שלא לצריכה עצמית, הוא אדם מסוכן לציבור ואין להבטיח את הציבור מפניו, אלא במעצר של ממש. לפיכך, הורה בית-המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

מכאן הערר שבפני.

ראוי לציין, כי ביום 9.4.2006 החליט בית-משפט השלום בעכו (כבוד השופט ז' סאלח) בתיק אחר (ת"פ 1702/06), להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, בעקבות הגשת כתב אישום כנגדו בגין עבירה של סחר בסם מסוכן.

לטענת העורר, שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי אין מקום לשקול את שחרורו של מי שיש כנגדו ראיות להחזקה בסם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לחלופת מעצר. כן טוען העורר, כי הכנסתו מאחורי סורג ובריח, תפגע בהליך הגמילה בו החל.

מנגד, טוענת המשיבה, כי מדובר בעורר בעל רקע בעבירות על פקודת הסמים המסוכנים וכי בנסיבות העניין, אין כל מקום לשחררו לחלופת מעצר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

הלכה פסוקה היא, כי עבירות הסחר בסמים הינן מהעבירות החמורות הקיימות בספר החוקים וזאת עקב פגיעתן הקשה בחיי החברה הסדירים והסכנה הרבה שהן נושאות לשלום הציבור. בעניין זה קבעתי בעבר, בבש"פ 5570/03 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם), כי:

"מטרתם של סוחרי הסמים היא אחת ויחידה - בצע כסף. למען מטרה זו הם מוכנים להקריב את העולם כולו. ככל שירבו ה"משתמשים" וה"מתמכרים" יגדלו רווחיהם. על מנת להילחם בתופעה של סחר והפצת הסמים, נקבעה בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, בסעיף 21(א)(ג)(3) חזקת מסוכנות לגבי עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג – 1973."

מתוך מגמתו של בית-משפט זה, להירתם למלחמה בעבירות חמורות אלו, נקבעה הלכה, כי ככל שמדובר בעבירות סמים, רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה להפיג חזקת מסוכנות זאת ולהצדיק חלופת מעצר (ראו בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' רחאל ג'מאל , פ"ד מט(2) 164; בש"פ 6039/97 מדינת ישראל נ' מוניר בן אברהם יוסף ואח' (לא פורסם) ובש"פ 3927/03 אבי לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

יתרה מכך, לחובתו של העורר עבר פלילי, הכולל, בין היתר, עבירות רבות על פקודת הסמים המסוכנים. נראה, כי למרבה הצער, הרשעותיו בעבירות אלו לא הרתיעו אותו מלהמשיך ולבצע עבירות סמים. בנוסף, נפתחו כנגד העורר שני תיקים נוספים בעבירות סמים, שבהם הוא נעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בנסיבות אלו, אין גם מקום לתת אמון בעורר, אשר בעקבות מעצרו האחרון החל בהליך גמילה, כי באם ישוחרר לחלופת מעצר, יחדל מעבירות אלו.

סוף דבר, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.