בש"פ 1747/07 סעדון אבו כף נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט י' טימור ) בב"ש 020210/07 מיום 19.2.07, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום, המייחס לו עבירה של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז 1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של ייבוא סם מסוכן לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג- 1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים ); עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 7(א)+(ג) לפקודת הסמים המסוכנים; וכן עבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961;

לפי הנטען בכתב האישום, העורר קשר קשר עם אחרים לבצע עבירות מסוג פשע הבאות לידי ביטוי בייבוא סם מסוג הרואין למדינת ישראל והחזקתו שלא לצריכה עצמית וללא היתר כדין. עוד נטען בכתב האישום, כי העורר רכש רכב מסוג סוזוקי ויצא מישראל לירדן. בירדן נפגש העורר עם אחר והשניים הסתירו ברכב 52 חבילות המכילות סם מסוכן מסוג הרואין במשקל כולל של 12990.19 גרם . העורר שב לישראל ובחיפוש שנערך ברכב במעבר הגבול נמצא הסם.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 19.2.07, קבע בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' טימור ), כי העורר הודה בחקירתו במשטרה בביצוע העבירות המיוחסות לו. עוד ציין, כי הוגש בעניינו תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן, אשר אין בו כל המלצה לשחררו לחלופת מעצר, אף שהוצעו ערבים אשר נמצאו מתאימים להערכת שירות המבחן. בית-המשפט המחוזי קבע, כי בעבירות כגון דא, יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני האינטרס של העורר ואין בהעדר עבר פלילי כדי להצדיק חלופת מעצר בעניינו. עוד הוסיף, כי על בית המשפט לעשות כל אשר בידו על מנת לקטוע את שרשרת הסם. בנסיבות הנדונות עסקינן בכמויות חריגות של סם הנחשב מסוכן במיוחד.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית משפט-המחוזי משלא נתן דעתו לקביעת שירות המבחן כי מדובר בחלופה ראויה ובערבים נורמטיביים, אחראיים ורציניים וכי עסקינן בבחור צעיר ללא עבר פלילי, אשר אובחן על ידי שירות המבחן כבעל רמה כללית נמוכה, פסיבי ונגרר. שומה על בית המשפט לבחון את חלופת המעצר ולא לדחותה על הסף בשל אופי העבירות.

מנגד, סומכת באת-כוח המשיבה (להלן: המדינה) את ידה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, עבירות של סחר בסמים לא מחייבות בחינת חלופת מעצר. המסוכנות הינה טבועה באדם המבצע מעשים כגון דא. לא ניתן להסתפק בהערכת הערבים, שעה שאין הערכה של רמת המסוכנות של העורר וספק אם אפשר ליתן אמון בעורר. עוד הוסיפה, כי יש חשש לשיבוש הליכים.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

סעיף 21 (ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) , התשנ"ו- 1996 (להלן: חוק המעצרים ) מורה לבית-המשפט לבחון, האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם תהא פחותה. כך או אחרת, בחינתו של בית המשפט באשר לשאלת מסוכנותו של הנאשם הינה דו-שלבית. ראשית, מוטל על בית המשפט לבחון האם ניתן באופן עקרוני לאיין את מסוכנותו של הנאשם. רק במידה והתשובה לשאלה זו הינה חיובית, יבחן בית-המשפט האם החלופה המוצעת עשויה לאיין את מסוכנותו (ראו לעניין זה, בין היתר, בש"פ 10414/05 משה ניסנוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם). בש"פ 10210/05 עדנאן אלעטאונה נ' מדינת ישראל (לא פורסם). בש"פ 5277/05 מדינת ישראל נ' חאתם (עומר) דחלה ואח' (לא פורסם). בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' נאיף אבו סבייח (לא פורסם)).

בכל הנוגע למסוכנותו של העורר, הלכה פסוקה היא, כי עבירת הסחר בסמים הינה אחת העבירות החמורות ביותר הקיימות עלי ספר וזאת עקב הפגיעה הקשה בחיי החברה הסדירים, כמו גם הסכנה הרבה שזו נושאת לשלום הציבור. בעניין זה נקבע לא אחת, כי :

"מטרתם של סוחרי הסמים היא אחת ויחידה- בצע כסף. למען מטרה זו הם מוכנים להקריב את העולם כולו. ככל שירבו ה"משתמשים" וה"מתמכרים" יגדלו רווחיהם. על מנת להילחם בתופעה של סחר והפצת הסמים, נקבעה בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, בסעיף 21(א)(ג)(3) חזקת מסוכנות לגבי עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. עבירת סחר בסמים מסוכנים נכללת בפקודה הנ"ל (סעיפים 13+19א)" .

(ראו לעניין זה, בש"פ 5770/03 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 9245/06 סמי זיתון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

לאור זאת, קובעת ההלכה, כי ככל שמדובר בסחר בסמים, רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, ניתן יהא להפיג את חזקת המסוכנות ולהצדיק חלופת מעצר (ראו בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' רחאל ג'מאל , פ"ד מט (2) 164; בש"פ 6039/97 מדינת ישראל נ' מוניר בן אברהם יוסף ואח' (לא פורסם); בש"פ 3927/03 אבי לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

במקרה דנא, הודה העורר בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. כאמור מדובר בסם שהינו מהקשים בסמים המנויים בתוספת לפקודת הסמים המסוכנים. עוד יש לציין, כי שירות המבחן קבע, מיניה וביה, כי הוא מתקשה להעריך את רמת מסוכנותו של העורר ויכולתו לעמוד בתנאי מעצר הבית המותאמים לאופי האישומים ולאור זאת, אין באפשרותו לבוא בהמלצה כלשהי בעניין שחרורו של העורר. צא ולמד, כי עסקינן בתסקיר שמסקנותיו הינן רחוקות מלהיות חד משמעיות בדבר חלופת מעצר שיש בה כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר. המעשים המיוחסים לעורר הינם מעשים חמורים ומקומם של אנשים אשר מבצעים מעשים כגון דא, הינו מאחורי סורג ובריח.

אבחון העורר כבעל אישיות נגררת, דבר שמשום מה בחר בא-כוח העורר לציין "לזכותו" באשר לבחינת חלופת המעצר עבורו, מעלה ספק באשר ליכולתו להציב לעצמו גבולות ונראה לי, כי הלה עלול להיגרר לביצוע עבירות סמים נוספות, בין אם מכוח הכוונתו ובין אם מיוזמתו הוא. לאור זאת, אין ביכולתי לקבוע, כי באם ישוחרר העורר ממעצר, לא ישוב לסורו ולא יהווה סכנה לציבור. בנסיבות אלו, שותף אני לקביעתו של בית–המשפט המחוזי, לפיה האינטרס הציבורי גובר על האינטרס של העורר. נוכח הסיכון הנשקף מהעבירות המיוחסות לעורר, אין מנוס לטעמי מפני מעצרו כדי למנוע את הסיכון הנשקף ממנו.

זאת ועוד. גילו הצעיר של העורר אין בו כדי להטות את הכף לזכותו. גילו הצעיר אינו מהווה בעיני בגדר נסיבה חריגה המצדיקה בנסיבות עניין זה החלת חלופת מעצר, גם בהינתן העבירות שביצע, על נסיבותיהן החמורות והמסוכנות הטבועה בהן.

גם הטענה לפיה אין לעורר עבר פלילי מתגמדת נוכח טיבן והשלכתן של העבירות המיוחסות לו, כמו גם הסכנה שמעשיו יחזרו על עצמם.

בקליפת אגוז אעיר, כי התנהגותו של העורר במהלך האירוע ואחריו, כך למשל, אי מסירת מידע על מעורב נוסף בפרשה, מצמצמות את האפשרות ליתן בו אמון.

מכל הנסיבות הללו, אינני סבור, כי מקרה זה הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מההלכה האמורה דלעיל. במקרה דנן, לא ניתן להמר על ביטחון הציבור וחלופת המעצר, בנסיבות העניין, לא תהא יעילה ולא תבטיח את שלום הציבור.

שוכנעתי, כי בחלופת המעצר אין כדי לאיין את מסוכנותו של העורר ומטעם זה, אין להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ויש להשאירה על כנה.

סוף דבר, הערר נדחה.