בש"פ 9245/06 סמי זיתון נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן), בתיק ב"ש 93800/06 מיום 7.11.2006, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום ברמלה כתב אישום, המייחס לו עבירה של סחר בסם מסוכן, לפי סעיפים 13 ו-19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים); עבירה של הכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של ניסיון פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 25, 334 ו-335(א)(1) לחוק העונשין; ועבירה של נהיגה פוחזת ברכב, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961.

לפי הנטען בכתב האישום, העורר נצפה על ידי שוטרים כאשר הוא מוכר לאישה סם מסוכן מסוג הרואין תמורת 100 ש"ח. העסקה נעשתה כאשר האישה מגיעה למקום האירוע במונית והעורר ברכב מסוג מזדה (להלן: רכב המזדה). לאחר העסקה, הגיעו השוטרים לביתו של העורר, שם פגשו בו כשהוא נוסע לקראתם ברכב מסוג טויוטה. משניסו השוטרים לעצרו, ניסה העורר להתחמק מהם באמצעות נהיגה פרועה, כשתוך כדי כך הוא מנסה לפגוע באחד השוטרים.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום ברמלה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 12.10.2006 קבע בית-משפט השלום (כבוד השופט ד' שהם), כי קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה בעוצמה מופחתת והורה על עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו. חרף העובדה ששני תסקירים של שירות המבחן לא המליצו על שחרורו של העורר לחלופות שהוצעו, הורה ביום 5.11.2006 בית-משפט השלום על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בביתו של דודו, בתנאים אותם קבע בהחלטתו.

על החלטתו של בית-משפט השלום הגישה המשיבה ערר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בהחלטתו מיום 7.11.2006 קיבל בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן) את הערר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית-המשפט קבע בהחלטתו, כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו וכי המסוכנות הנלמדת מהן מונעת את שחרורו לחלופה המוצעת. בשולי החלטתו ציין בית-המשפט, כי באם משפטו של העורר לא יסתיים תוך זמן קצר, ראוי יהיה לבחון חלופת מעצר אחרת, במקום המרוחק יותר משלושים ק"מ ממקום מגוריו.

מכאן הערר שבפני.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית-המשפט המחוזי משהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, שכן אין בחומר הראיות כל ראיה הקושרת אותו באופן וודאי לביצוע העסקה. משכך, טוען בא-כוח העורר, הרי שיש מקום לשחרר את העורר גם לחלופת מעצר שאיננה מרוחקת שלושים ק"מ ממקום מגוריו.

מנגד, סומכת באת-כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה בעוצמה אשר יש בה כדי למנוע את שחרורו לכל חלופת מעצר שהיא.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטות הערכאות הקודמות, בהודעת הערר ובחומר הראיות שהוגש לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

עיקר טענותיו של בא-כוח העורר לגבי קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר הוא כי זיהויו של העורר כמי שנהג ברכב המזדה נעשה רק בדיעבד, משלא התקיים כל קשר עין רציף עם הרכב על-ידי השוטרים מרגע העסקה ועד לזיהוי.

טענה זו אין ביכולתי לקבל. מדו"חות הפעולה של השוטרים עולה בבירור, כי הם אמנם לא זיהו את העורר כמי שנהג ברכב המזדה עת חלף הרכב על פניהם לפני ביצוע העסקה, אלא שלאחר העסקה ראו השוטרים את רכב המזדה מבצע פניית פרסה ופונה לכיוונם, כאשר בהמשך נסיעתו זיהו את העורר, עמו הייתה לאחד השוטרים היכרות מוקדמת, כמי שנהג ברכב המזדה.

משכך, הרי שבכל הנוגע לשלב זה של הדיון השתכנעתי, כי קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה במידה ובעוצמה, אשר יש בה כדי להצדיק את השארתו במעצר עד תום בירור דינו.

בכל הנוגע למסוכנותו של העורר, הרי שהלכה פסוקה היא, כי סחר בסמים היא אחת העבירות החמורות הקיימות בספר החוקים וזאת עקב הפגיעה הקשה בחיי החברה הסדירים והסכנה הרבה שהיא נושאת לשלום הציבור. בעניין זה קבעתי בעבר, בבש"פ 5570/03 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם), כי:

"מטרתם של סוחרי הסמים היא אחת ויחידה - בצע כסף. למען מטרה זו הם מוכנים להקריב את העולם כולו. ככל שירבו ה"משתמשים" וה"מתמכרים" יגדלו רווחיהם. על מנת להילחם בתופעה של סחר והפצת הסמים, נקבעה בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, בסעיף 21(א)(ג)(3) חזקת מסוכנות לגבי עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג – 1973. עבירת סחר בסמים מסוכנים נכללת בפקודה הנ"ל (סעיפים 13 + 19א)."

לאור זאת קובעת ההלכה, כי ככל שמדובר בסחר בסמים, רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה להפיג חזקת מסוכנות זאת ולהצדיק חלופת מעצר (ראו בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' רחאל ג'מאל , פ"ד מט(2) 164; בש"פ 6039/97 מדינת ישראל נ' מוניר בן אברהם יוסף ואח' (לא פורסם) ובש"פ 3927/03 אבי לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

בענייננו, מדובר בעורר שקיימות כנגדו ראיות לכאורה לגבי עבירה של סחר בסם מסוכן מסוג הרואין, מהקשים שבסמים המנויים בתוספת לפקודת הסמים המסוכנים. יתרה מכך, לעורר מיוחסות גם עבירות חמורות ביותר בהקשר של ניסיונותיו להימלט מהשוטרים אשר ניסו לעצרו, תוך ניסיון לפגוע בהם ותוך סיכון לחייהם של אחרים. עוד יש לציין, כי גם שירות המבחן לא ראה לנכון להמליץ על שחרורו לחלופת מעצר. מכל הנסיבות הללו, איני מוצא מקום לחרוג מההלכה האמורה לעיל.

סוף דבר, החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי עילה להתערב בה.

אשר על כן, הערר נדחה.