בש"פ 3964/08 דיאב קהמוז נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ז' הווארי ) בב"ש 3321/07 מיום 7.4.2008 לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי מרכז כתב אישום, המייחס לו ולנאשם נוסף עבירה של עסקה בסם מסוכן, לפי סעיפים 13 ו-19א' לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשלג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים ); ועבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית בלבד, לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים.

לפי הנטען בכתב האישום, קאיד בירו (להלן: בירו ), אזרח ותושב לבנון, עסק בתקופה הרלוונטית לכתב האישום בהעברת סמים מסוכנים מסוגים שונים מלבנון לישראל דרך כפר ע'ג'ר. במהלך מספר חודשים עובר לכתב האישום, סוכם בין העורר והנאשם הנוסף לבין בירו כי האחרון יעביר אליהם סם מסוכן אשר יאוחסן בביתו של העורר. עובר לתאריך 6.11.2007, ובמועד מדויק שאינו ידוע למשיבה, העביר בירו כמות גדולה של סמים מסוכנים מסוג הרואין, קוקאין וחשיש לעורר, אשר הסליק את הסמים בתא אחסון שבתקרת חדר השירותים בביתו. העורר והנאשם הנוסף סיכמו ביניהם כי הנאשם הנוסף יגיע לקחת את הסמים מהתא תוך תקופה קצרה. בתאריך 12.11.2007, בסמוך לשעה 7:00, במהלך חיפוש משטרתי בביתו של העורר, נתפשו בתא שני תיקים אשר הכילו כ- 4 ק"ג סם מסוכן מסוג הרואין, 10.700 ק"ג סם מסוכן מסוג חשיש וכן שקית אשר הכילה 52 גר' סם מסוכן מסוג קוקאין.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 7.4.2008 הורה בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, בקובעו כי קיימות כנגדו ראיות לכאורה וכי קיימת כנגדו עילת מעצר סטטוטורית. עוד קבע בית המשפט כי נשקפת מסוכנות מצידו של העורר אשר לא ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר. נוסף על כך, דחה בית המשפט בהחלטתו את טענת העורר כי אין סמכות לבית המשפט בארץ לשפוט את העורר משום שהסמים לא נתפשו בשטחה של מדינת ישראל ולאור העובדה כי לא הושג האישור הדרוש מפי היועץ המשפטי לממשלה לפי סעיף 38(ד) לפקודת הסמים המסוכנים, בקובעו כי יש לבחון טענה זו לעומק בדיון לגופו של עניין.

מכאן הערר שבפניי.

בא-כוח העורר חזר על טענתו כי לא היתה סמכות לבית המשפט בארץ לשפוט את העורר. נוסף לכך, טוען הוא כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי קיימות ראיות לכאורה וכי יש עילה למעצר בעניינו של העורר, לאור העובדה שהסם נמצא בבית אביו של העורר ולא בביתו שלו ועל כן יכול והסם שייך לאביו ולא לו, וכי שיחות הטלפון שהוצגו בפני בית המשפט ושפירשם בית המשפט כשיחות שכוללות "קודים" לגבי עסקאות סמים הן בעצם שיחות תמימות. על כן, מבקש בא כוח העורר לשחרר את העורר לחלופת מעצר שתיקבע על ידי בית המשפט.

מנגד, סומכת באת כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר זאת לאור העובדה כי ישנן ראיות לכאורה

כגון העובדה שהסמים נתפסו במקום הימצאו של העורר וכי שיחות הטלפון, אשר לא ניתן להן כל הסבר אחר המניח את הדעת, מערבות אותו ישירות בעסקת הסמים, בנוסף לעברו הפלילי שכולל עבירות סמים אף הוא. עוד מוסיפה באת כוח המשיבה כי הטענה אשר מעלה העורר כי יכול והסמים שייכים לאביו מוחלשת לאור העובדה כי אביו לא ביקר בבית מאז מלחמת לבנון השנייה וכי נערך חיפוש אחר עובר לחיפוש שבו נתפסו הסמים, חיפוש אשר לא נמצאו בו סמים בבית אביו של העורר. באשר לטענת חוסר הסמכות, חוזרת המשיבה וטוענת כי הושג מהיועץ המשפטי האישור הדרוש בחוק.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טיעוני הצדדים בפני, הגעתי לכלל מסקנה

כי דין הערר להידחות.

ראשית יוער, כי מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הושג האישור הדרוש מהיועץ המשפטי לממשלה לפי סעיף 38(ד) וכי מקום בירורה הנאות של טענה זו הוא בעת הדיון בתיק העיקרי ולא בשלב זה.

באשר לעניין הראיות לכאורה, בית המשפט המחוזי עבר באופן יסודי, שלב אחר שלב, על חומר הראיות שמצוי בתיק החקירה והגיע למסקנה כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה אשר יש בהן כדי להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה.

העורר עצמו אינו חולק על העובדה כי הסמים נמצאו בביתו כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי, ואין הוא חולק אודות היותם סמים מסוכנים. טענתו היחידה של העורר היתה כי הסמים האלה לא שייכים לו, אלא ייתכן והם שייכים לאביו, שהנו סוחר סמים שברח מהבית עוד בתחילת מלחמת לבנון השנייה ומאז לא חזר, ועל כן, ולאור העובדה שהשוטרים לא עשו חיפוש בבית מאז בריחת האב, אין ראיה ברורה לכך שהסמים שייכים לעורר ולא לאביו. אולם, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, אין לקבל טענה זו בשלב זה לאור העובדה כי בתיק החקירה נמצאו שני זיכרונות דברים של השוטרים ואנונו אלעד ויוסי גלזר, בהם נמסר כי בתאריכים 14.7.2007 ו-22.7.2007 (לאחר בריחת האב) בוצעו חיפושים מדוקדקים בביתו של העורר אף בתא שבו נמצאו הסמים ביום 12.11.2007, חיפושים אשר לא נמצאו בהם סמים בביתו של העורר. כתגובה לשני זיכרונות הדברים הללו טען בא כוח העורר כי הם נערכו רק בתאריך 14.11.2007, ועל כן אינם מהימנים. חרף טענה זו של העותר מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין בטענה זו כדי לאיין בשלב זה את קיומן של הראיות לכאורה וכי מקומה של טענה זו להיבחן בדיון בתיק העיקרי. על כן, עולה לכאורה מזיכרונות דברים אלו שהסמים שייכים לעורר.

זאת ועוד, מתוך עיון בתמלילי שיחות הטלפון בין העורר לנאשם הנוסף עולה כי נעשה שימוש בקודים כגון "תאונה", "חניה" ו"מוסך" אשר כפי שקבע בית המשפט המחוזי ידועים הם כקודים של סוחרי סמים. העורר נשאל בחקירתו אודות אחת השיחות הללו וטען תחילה כי הוא בכלל לא מכיר את הנאשם הנוסף. לאחר מכן נזכר כי יתכן והנאשם הנוסף התקשר אליו וכאשר נשאל מה פשר המילה "תאונה", ניסה להסביר כי הנאשם הנוסף דיבר על החבר שלו שעשה תאונה. באשר למילים "חניה" ו"מוסך" טען העורר כי ייתכן והנאשם הנוסף התכוון למקום שבו הם אמורים להיפגש.

קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הסברים אלו שנתן העורר הם בלתי הגיוניים וכי הפרשנות היחידה בקונטקסט השיחה שלהם הינה כי העורר והנאשם הנוסף דיברו בשיחה זו על התאונה שהיתה עם הבלדרים של הסמים מיום 9.11.2007 (אשר נורו בה ונתפסו שני תושבי לבנון בזמן שחצו דרך כפר ע'ג'ר את הגבול עם ישראל כשברשותם כמויות רבות של סמים מסוכנים) וכן על אחסנתם של הסמים והעסקה בהם, הינה קביעה אשר מקובלת עלי.

על כן, כאמור, ולאור העובדות העולות מתיק החקירה ואשר פורטו לעיל, מקובלת עלי המסקנה אשר הגיע אליה בית המשפט המחוזי כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה אשר יש בהן כדי להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

בנוסף, כאמור, קיימת עילת מעצר סטטוטורית בעניינו של העורר.

באשר לחלופת מעצר, בענייננו מ דובר

בעבירת סחר בסמים בכמויות בלתי מבוטלות של כ- 14.752 ק"ג

משקל נטו. עבירת הסחר

בסמים

הינה אחת העבירות החמורות הקיימות עלי ספר וזאת עקב פגיעתה הקשה בחיי החברה הסדירים, כמו גם הסכנה הרבה שזו נושאת לשלום הציבור . לאור המסוכנות הגבוהה המתקיימת במקרה של סחר בסמים ציין בית משפט זה בעבר כי:

"ככל שמ דובר

בסחר

בסמים , רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, ניתן יהא להפיג את חזקת המסוכנות ולהצדיק חלופת מעצר" (בש"פ 1747/07 אבו כף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.2007))

(וכן בש"פ 3927/03 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.5.2003); בש"פ 294/06 בלעום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.2.2006)) . בהחלטתו פירט בית המשפט המחוזי נימוקים כבדי משקל אשר הביאוהו למסקנה כי המקרה דנן אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים חלופת מעצר. בין היתר ציין בית המשפט את העובדה כי ככל הנראה לא ניתן לנטרל את מסוכנותו של העורר בשום חלופת מעצר מחוץ לכותלי בית הסוהר.

על כן שוכנעתי כי אין בחלופת מעצר כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר ומשכך לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

סוף דבר, הערר נדחה.