בש"פ 4776/05 חדר אלאחמד נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת: א' הלמן) מיום 5.5.05, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ייבוא סם מסוכן והחזקת סם שלא לצריכה עצמית. מכתב האישום עולה כי העורר קשר קשר עם סלים אמון (להלן – סלים) וחסן עבאס (להלן – חסן) לייבוא סמים מלבנון לישראל. סלים הזמין את הסם לאזור הצפוני של הכפר ע'ג'ר המצוי בשליטה לבנונית והעורר אסף את המשלוח בכמות של כ- 46 ק"ג של סם מסוג חשיש, הביאו לישראל למקום מסתור ולאחר מכן לביתו שבחלקו הישראלי של הכפר ע'ג'ר. מספר ימים לאחר מכן, היה אמור העורר להעביר את הסם מביתו לרמת הגולן, שם המתינו לו סלים וחסן, אולם, הוא נתפס בדרכו לנקודת המפגש עמם וברכבו הסם. מיד עם מעצרו הודה העורר בעובדות המתוארות לעיל ואף סייע בחקירת המשטרה.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט קמא קיבל את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים כנגדו. בית המשפט קבע כי העורר הודה בצורה מפורטת בכל פרטי ייבוא הסם, ולפיכך אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה. באשר לחלופת מעצר, קבע בית המשפט כי כאשר מדובר בעבירות בכמויות גדולות של סמים, גם סמים קלים כמו חשיש, יש לשחרר בחלופת מעצר רק במקרים בהם מתקיימות נסיבות חריגות. נסיבות חריגות כאלו, נקבע בהחלטה, אינן מתקיימות בעניינו, וזאת לאור חלקו של העורר בייבוא הסם, הסתרתו בביתו והובלתו אל סלים וחסן. בשולי הדברים, ציין בית המשפט המחוזי שגם חלופות המעצר אשר הוצעו בעניינו לא היו חלופות ראויות.

4.

בפני טוען העורר כי אין תשתית ראייתית להוכחת אשמתו בעבירות של ייבוא סם מסוכן וקשירת קשר לביצוע פשע. בנוסף, טוען העורר כי חלקו בעסקה היה קטן וכי מתקיימות בעניינו נסיבות חריגות אשר הוכרו בפסיקה כנסיבות בהן יש להורות על שחרור נאשם לחלופת מעצר בעבירות סמים. העורר מדגיש את גילו הצעיר (21), עברו הנקי ואורח חייו הנורמטיבי עובר לביצוע העבירה. העורר נשוי ואב לתינוק ומפרנס יחיד למשפחתו בעבודת קבועה. העורר מבקש להורות על קבלת תסקיר מעצר ולשחררו לחלופת מעצר, לאחר מציאת חלופת הולמת.

5.

המשיבה טוענת כי העורר שימש בתפקיד מרכזי בייבוא הסם לישראל. היא מדגישה, כי במקרים בהם שוחררו נאשמים בעבירות סמים לחלופות מעצר, היה מדובר במעורבות נמוכה בעבירות, מה שאינו מתקיים במקרה שלפנינו, שבו מעורבות העורר בביצוע העבירה גבוהה. לטענתה, אין מקום במקרה זה לבחון חלופת מעצר, שכן לא ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר הולמת.

6.

דין הערר לדחייה. ראשית, אציין כי אין ממש בטענתו של העורר כי אין ראיות לכאורה בנוגע לאישום בייבוא סמים. סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן – פקודת הסמים המסוכנים), בו הואשם העורר, קובע כי "לא ייצא אדם סם מסוכן, לא ייבא אותו, לא יקל על ייצואו או ייבואו, לא יסחר בו, לא יעשה בו שום עסקה אחרת ולא יספקנו בשום דרך בין בתמורה ובין שלא בתמורה...". ייבוא סם לישראל, פירושו, " הכנסה " של סם מסוכן בכל דרך שהיא לישראל (ראה: י' קדמי על פקודת הסמים המסוכנים תשנ"ז-1997, 137), ועל כן יש לדחות את טענת העורר כי הוא לא ייבא סמים לישראל. בכל מקרה, העורר ודאי "הקל" על ייבואו של הסם לישראל ובכך די לשם הרשעתו בעבירה זו.

7.

משנמצא שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר ולאור הוראות סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, הקובע עילה סטטוטורית למעצרו של נאשם בעבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים (למעט עבירה הנוגעת לשימוש בסם או להחזקת סם לשימוש עצמי), כל שנותר לבחון הנה קיומה של חלופת מעצר. לעניין זה נפסק, כי מעורבות בסחר בסמים מעידה על מסוכנות רבה, שרק בנסיבות חריגות ניתן להפיגה בחלופת מעצר (בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' ג'מאל , פ"ד מט(2) 164; בש"פ 3927/03 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5635/03 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

8.

טענתו המרכזית של העורר לעניין זה הייתה, כי תפקידו בפרשה קטן. על רקע זה, בהתחשב בגילו הצעיר, עברו הנקי והעובדה כי עד לאירוע ניהל אורח חיים נורמטיבית, טוען העורר, היה מקום להורות על שחרורו לחלופת מעצר, ולשם כך להזמין תסקיר מעצר.

9.

אינני מקבל את הטענה כי תפקידו של העורר בפרשה היה קטן ולא משמעותי. העורר היה שותף לקשר של ייבוא סמים לישראל והוא היה זה אשר הביא לישראל מלבנון את הסם. לאחר הבאת הסם לישראל, העורר החביא את הסם במקום מסתור ולאחר מכן בביתו שלו וכעבור מספר ימים ניסה להביאו למקום המפגש עם סלים וחסן. בנסיבות אלו, אני סבור שלעורר, כמי שביצע בפועל את הכנסת הסם מלבנון לישראל היה תפקיד מרכזי בפרשה, וודאי שלא ניתן לומר עליו שתפקידו בעניין זה היה שולי (השווה: בש"פ 4412/04 מדינת ישראל נ' סעד קמהוז (לא פורסם)). שיקול נוסף אשר מצביע על מסוכנותו של העורר נעוץ בכמות הסם הגדולה שהעורר הכניס לישראל. לעניין זה כבר נקבע כי:

"אכן יש הבדל מהותי מבחינת הנזק בין הרואין לבין חשיש. הבדל זה עשוי לבוא לידי ביטוי גם במדיניות המעצר. אולם הבדל זה מטשטש ככל שמדובר בכמויות גדולות של סם. סחר בכמות גדולה של חשיש דינו לעניין המעצר אינו קל מדינו של סחר בכמות קטנה של הרואין. במקרה זה מדובר בכמות של יותר מ-30 ק"ג חשיש. מי שמעורב במסחר סמים בסדר גודל כזה, גם בחשיש, מסוכן לשלום הציבור במידה שתצדיק את מעצרו עד תום ההליכים". (בש"פ 3899/95 הנ"ל בעמ' 170).

10.

לאור האמור מקובלת עלי עמדת בית המשפט קמא כי עניינו של העורר אינו נמנה על אותם מקרים חריגים, בהם חלופת מעצר עשויה להפיג מסוכנותו של מי שהיה מעורב ביבוא סמים.

11.

מספר ימים לאחר הדיון התקבלה הודעה מטעם העורר ובה נאמר כי חסן עבאס, שוחרר לחלופת מעצר. ביקשתי את תגובת המדינה להודעה זו ומתגובתה עולה כי בית המשפט המחוזי אכן הורה על שחרורו של חסן עבאס לחלופת מעצר, תוך שהוא מציין "שאת חלקו בפרשה ניתן לאבחן לעומת שותפיו". לאור תפקידו המרכזי של העורר בהכנסת הסם לישראל, אני סבור שאין לגזור מעניינו של חסן עבאס לעניינו של העורר ושחרורו של הראשון לחלופת מעצר אינו מחייב לנהוג בדרך זו גם בעורר.

התוצאה היא שהערר נדחה.