בש"פ 5089/05 ירון אברהם נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 16.5.05 בב"ש 91243/05 (השופטת נ' אהד), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סחר בסם מסוכן, עסקה אחרת בסם, סחר בנשק, נשיאת נשק, ניסיון לסחר בנשק, התפרצות למקום מגורים וגניבה. מכתב האישום עולה כי העורר מכר לסוכנים משטרתיים בשלוש הזדמנויות שונות סם מסוכן מסוג חשיש במשקל כולל של כ- 400 גרם וכן סם מסוכן מסוג MDMA

בכמות של 50 יחידות. בהזדמנות רביעית, העורר ביצע עסקה עם סוכנים משטרתיים למכירת סם מסוכן מסוג חשיש במשקל של 200 גרם וכן סם מסוכן מסוג MDMA בכמות של 100 יחידות, אולם, העסקה לא הושלמה משום שהעורר חשש שיש במקום שוטרים סמויים. במקרה נוסף, הציע העורר לסוכנים משטרתיים לרכוש ממנו אקדח עם חיבור למשתיק קול. העורר נפגש עם הסוכנים והציג בפניהם את האקדח, אולם, אלו סירבו לקנותו בשל מצבו של האקדח. העורר הבטיח לסוכנים המשטרתיים כי ישיג אקדח אחר. יומיים לאחר מכן, פרץ העורר לדירה וגנב ממנה אקדח מסוג פרבלום וכן מחסנית ובה 12 כדורים ובו ביום מכר את האקדח והתחמושת לסוכנים המשטרתיים תמורת סך של 4,000 ש"ח.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. העורר הודה בקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אולם, ביקש להפנותו לקבלת תסקיר מעצר לבחינת חלופת מעצר. בהקשר זה טען העורר להפליה בכך שנאשם אחר, שוטר במשטרת ישראל, אשר מכר לסוכנים המשטרתיים מאות כדורי אקדח וכדורי רובה, שוחרר לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי קבע כי מסוכנותו הרבה של העורר, העולה הן מעבירות הסחר בנשק, והן מעבירות הסמים בכמויות גדולות, אינה ניתנת להפגה באמצעות חלופת מעצר ומשכך, אין מקום להפנותו לקבלת תסקיר לבחינת חלופה. באשר לטענת ההפליה, נקבע כי מדובר בהבחנה מוצדקת הנובעת מסוג העבירות וחומרתן ומעברו הפלילי של העורר לעומת עברו הנקי של הנאשם האחר.

4.

בפני שב העורר על טענתו כי יש להפנותו לקבלת תסקיר מעצר לבחינת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. העורר טען כי מסוכנותו אינה רבה וכי קיימות נסיבות מיוחדות בעניינו המצדיקות את שחרורו לחלופת מעצר. לענין זה, טען העורר כי הוא בן 40, נשוי ואב לילדים ומתקיים מקצבת נכות בשיעור של 100%, וכי זהו מעצרו הראשון. כמו כן, טוען העורר כי הסוכנים המשטרתיים ניצלו את מצוקתו הכלכלית ועודדו אותו לבצע את העבירות. גם בפני חזר העורר על טענת ההפליה.

5.

המשיבה טוענת כי העורר לא סתר את חזקת המסוכנות העומדת נגדו ולא ניתן להפיג את מסוכנותו בדרך של חלופת מעצר. המשיבה מדגישה כי אין מדובר במעידה חד פעמית אלא במספר אישומים הכוללים סחר בסמים וסחר בכלי נשק. לעורר עבר פלילי בגין החזקת סם לצריכה עצמית, החזקת נכס חשוד כגנוב ושימוש ברכב בלי רשות. כנגד העורר אף עומד מאסר מותנה בר הפעלה. באשר לטענת ההפליה, המשיבה טוענת כי הנאשם האחר הואשם בסחר בכדורי נשק בעוד שהעורר הואשם בסחר בסמים, סחר בכלי נשק והתפרצות למקום מגורים כדי לגנוב את הנשק בו סחר. בנוסף, עברו של הנאשם האחר, שהוא שוטר במשטרת ישראל, נקי, בעוד שלעורר עבר פלילי.

6.

דין הערר להידחות. ההלכה היא כי מעורבות בסחר בסמים מעידה על מסוכנות רבה, שרק בנסיבות חריגות ובמקרים יוצאי דופן ניתן להפיגה בחלופת מעצר (בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' ג'מאל , פ"ד מט(2) 164; בש"פ 3927/03 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5635/03 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הלכה דומה קיימת גם בנוגע לעבירות בנשק, אשר גם הן מעידות על מסוכנות גבוהה שרק במקרים חריגים ומיוחדים ניתן להפיגה בדרך של חלופת מעצר (ראה: בש"פ 10028/03 אלקריף נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 577; בש"פ 6036/00 פורת נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 4958/01 אלנבארי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

7.

בענייננו, לא מצאתי שקיימות בעניינו נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מהכלל, לפיו מעורבות בסחר בסמים או בסחר בנשק מצביעה על מסוכנות שאין להפיגה בחלופת מעצר. בעניינו העורר מואשם הן בסחר בסם מסוכן והן בסחר בכלי נשק. אין מדובר באירוע חד פעמי אלא במספר מקרים אשר בוצעו על פני תקופה של כחודש וחצי. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של העורר, אשר למרות שאינו מכביד, מהווה שיקול נוסף נגד שחרורו לחלופת מעצר. על כך יש להוסיף, כי העורר ביצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו כאשר תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בר הפעלה, דבר המחזק את המסקנה כי לא ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר. באשר לטענת ההפליה, ספק בעיני אם ניתן לבסס טענת הפליה כאשר הקשר היחידי בין שני הנאשמים הנו הפללתם על-ידי אותו סוכן (שלא באותה פרשה). מכל מקום, מקובלת עלי עמדת המשיבה כי נסיבותיהם של העורר ושל הנאשם האחר שונות.

בהודעת הערר נטען כי העורר מקבל קצבת נכות בשיעור של 100% וכי תנאי המעצר "מחמירים את מצבו הבריאותי עד כדי שאינו יכול להימצא בתנאים אלה עוד". טענה זו נטענה באופן כללי, וללא תיעוד תומך. בשים לב לכך שנכותו של העורר לא הפריעה לו לבצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום ובהיעדר ביסוס של ממש לטענה בדבר פגיעה במצבו הרפואי של העורר עקב תנאי המעצר, אין גם בטענה זו כדי להצדיק התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, וחזקה על הממונים על מקום מעצרו של העורר, כי יתנו דעתם לצרכיו הרפואיים.

התוצאה היא שהערר נדחה.