בש"פ 10028/03 פטריק אלקריף נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית משפט השלום בראשון לציון כתב אישום המייחס לו, בשני אישומים, עבירות של החזקת נשק שלא כדין, החזקת רכוש החשוד גנוב, נסיון להחזיק נשק שלא כדין ונסיון להחזיק רכוש החשוד גנוב. לפי הנטען באישום הראשון, בתמצית, ביום 3.8.03 לערך, החזיק העורר במכונית מסוג סוזוקי ביודעו שהיא גנובה וכן החזיק בתוכה, שלא כדין, שני אקדחים טעונים במחסניות ביודעו שהם גנובים, כדורי אקדח ושלושה בקבוקי בנזין. לפי הנטען באישום השני, בתמצית, ביום 27.8.03, מצאו שוטרים בתוך תא מטען של מכונית מסוג טויוטה שנגנבה מבעליה, כלי נשק שנגנבו אף הם מבעליהם, הכוללים אקדח טעון במחסנית מלאה וכן רובה סער שבצדו שתי מחסניות מלאות (להלן – "כלי הנשק"). השוטרים נטלו את כלי הנשק מן המכונית, ניתקו את מנגנון ההנעה שלה והמתינו במקום. למחרת, בשעה 00:20 לערך, נכנס העורר למכונית, נטל את המפתחות שהוסתרו מתחת לשטיח וניסה להתניע אותה ביודעו שנמצאים כלי נשק גנובים בתא המטען. בשלב זה נעצר על ידי השוטרים. בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת ע' וינברג-נוטוביץ), בהחלטתו מיום 13.10.03, ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ח' כבוב), בהחלטתו מיום 4.11.03, דחה את עררו של העורר על ההחלטה.

העורר עורר על ההחלטה.

2.בפי בא כוח העורר שתי טענות עיקריות: הטענה הראשונה היא, כי הראיה היחידה להוכחת האישום הראשון היא "טביעת אצבע בלבד של העורר שנמצאה על נייר ניגוב שעטף את אחד משלושת בקבוקי הבנזין שהיו בסוזוקי --- אף כי באותו נייר ניגוב נמצאו חמש טביעות אצבע של חמישה אנשים שונים". לדעתו, אין בכך כדי לשמש ראיה נגד העורר, אף לא לכאורה. הטענה השניה, שענינה האישום השני, היא כי אין בכניסתו של העורר למכונית כדי ליצור "חזקה עובדתית כי ידע ו/או שלט על כלי הנשק שהיו בטויוטה עובר להוצאתם מן הרכב ע"י המשטרה". אין, אפוא, ראיות לכאורה גם להוכחת האישום השני. עוד טוען הוא, שאין בראיות לענין כל אחד מן האישומים כדי לחזק את הראיות להוכחת האישום האחר או כדי לסייע להן.

כנגדו סומך בא כוח המדינה את ידיו על נימוקיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. לטענתו, אפילו חלשות הראיות העומדות נגד העורר באישום הראשון מאלה העומדות נגדו באישום השני, הרי שקרבת הזמנים בין שתי הפרשיות והדמיון ביניהן מחזקים את הראיות לכאורה. חיזוק נוסף מוצא הוא בשתיקתו של העורר - שלא הסביר את הימצאות טביעת האצבע שלו על נייר הניגוב הנזכר וכן לא הסביר מה היה לו לעשות במכונית - ובעברו הפלילי.

3.השאלה העומדת להכרעה היא אם הראיות להוכחת אשמתו של העורר, כמצוות סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – "חוק המעצרים"), יש בהן פוטנציאל ראייתי מספיק להרשעה ( ראו דברי הנשיא א' ברק בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 ; דברי השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 9878/01 מדינת ישראל נ' עמרם, תקדין עליון 2001(4) 781; ודברַי בבש"פ 9833/03 פבלוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

כאמור, הראיה העומדת לחובתו של העורר להוכחת האישום הראשון היא טביעת אצבע שלו שנמצאה על נייר ניגוב בתוך המכונית. הלכה פסוקה היא כי מציאת טביעת אצבע במקום העבירה או על חפץ שבו נעברה עבירה, שלא ניתן הסבר סביר להימצאותה שם, היא ראיה שמשקלה רב ויש בה כדי לבסס הרשעה כראיה יחידה, וממילא כדי לשמש ראיה לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים (ראו, בין היתר: ע"פ 235/60

מנצור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז 645; ע"פ 16/82 מלכה נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(4) 309; ע"פ 660/86 דהן נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1) 785; ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 441; בש"פ 2504/96 עבאס נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 96(2) 36; בש"פ 2116/97 שהין נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 680; בש"פ 2542/98 ג'יבאלי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 98(2) 562; ע"פ 3862/02 עוואד נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2003(2) 1300; ע"פ 6024/02 אבו סנינה נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003(2) 2499; בש"פ 1514/02 אבו רקייק נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2002(1) 782;

בש"פ 8465/02 קריספין נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2002(3) 2886). עם זאת, יש חשיבות רבה לשאלה מה טיבו של החפץ שעליו נמצאו טביעות האצבע, משום שלפיו נקבעת עוצמת הזיקה בין הנאשם לבין מעשה העבירה. קביעת זיקה זאת היא, ביסודה, ענין של מסקנה הנובעת מהגיון ומשכל ישר. על כגון דא נאמר כי:

"ברור שכוחה המשכנע של טביעת אצבע כראיה מסיבתית גובר, ככל שקיים בטחון ששני הגורמים הללו התקיימו גם יחד, דהיינו שטביעת האצבע נוצרה במקום המעשה וגם בשעת מעשה. בטחון זה אינו קיים לגבי גורם המקום, וממילא אף לא לגבי גורם הזמן,

כשטביעת האצבע מופיעה על חפץ, שהינו בשימוש יום-יומי ודרכו לעבור ידיים רבות ---" (דברי השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי בע"פ 389/62 נאטור נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יח 62, 65) (ההדגשה שלי – י"ט).

ובמקום אחר נאמר:

"במקרה של חפץ נייח ניתן לומר בוודאות גבוהה יותר כי הטביעה שנתגלתה מלמדת על הימצאותו של הנאשם במקום, ולפיכך קשור הוא באירוע הפלילי. לעומת זאת כאשר מדובר בחפץ נייד, שיכול לעבור בקלות מיד ליד וממקום למקום, קיימת אפשרות סבירה שהחפץ נושא טביעת אצבעות של אדם שאינו מעורב, וכי החפץ הגיע בדרך כלשהי למקום שבו הוא נמצא" (דברי השופט א' גרוניס בע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 231. כן ראו: ע"פ 7293/97 עאמר נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 98(4) 194; ע"פ 5635/97 סמהדאן נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2001(2) 1029).

בפרשה שלפנינו דברים אמורים בטביעת אצבע של העורר שנמצאה על חפץ נייד – נייר ניגוב – שהיה בתוך המכונית, אך לא נמצאה על המכונית גופא. על אותו נייר נמצאו גם טביעות אצבע של ארבעה אנשים אחרים, מלבד העורר. תיתכן, אפוא, האפשרות שנייר הניגוב הובא אל המכונית על ידי אחד מאנשים אלה, אחרי שטביעת האצבע של העורר כבר הוטבעה עליו. מכאן, שעוצמת הזיקה בין העורר לבין מעשה העבירה, לפי ראיה זאת, חלשה. אין כאן פוטנציאל ראייתי מספיק להרשעה וממילא אין בכך כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים.

לא אלה פני הדברים באישום השני. לחובת העורר עומדות עדויות של שוטרים שצפו בו כשהוא נכנס לתוך המכונית ומנסה להתניע אותה, סמוך לאחר חצות הלילה. גם שתיקתו של העורר, שלא הסביר את פשר מעשיו, מדברת לחובתו (על כך ראו, בין היתר, בש"פ 8850/96 בוחבוט נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 97(1) 27; בש"פ 8868/03 חלפון נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 97(1) 27). על התנהגותו המפלילה של העורר ועל העדר ההסבר, עמד בית המשפט המחוזי בדברים הבאים:

"העורר נהג כמנהג בעלים בהכנסו אל הרכב. העובדה כי נכנס אל הרכב בשעת לילה מאוחרת, לא חיפש אותו אלא צעד לקראתו כשהוא בטוח ביעד, פתח את הדלת מתוך ידיעה כי אין היא נעולה, הוציא את המפתח שהיה מוסתר מתחת לשטיח וניסה להניע את הרכב, יש בתאור זה בכדי ללמד על זיקה ממשית לרכב המקימה לגביו חזקה קונסטרוקטיבית כבעליו--- אילו היה העורר מספק הסבר כלשהו שלא היה ניתן לשלול אותו לחלוטין הרי שאז היה מקום לטעון כי אין די בכניסתו לרכב בכדי ללמד על ידיעתו".

התנהגותו של העורר מעידה על זיקתו למכונית וממילא על זיקתו לכלי הנשק שהיו בתוכה. מכאן שיש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר לגבי עבירות הרכוש והנשק שבאישום השני. יודגש, שאין בראיות אלה כדי להוסיף משקל לראיה – טביעת האצבע – העומדת לחובת העורר באישום הראשון.

4.לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) וסעיף 35(ב) לחוק המעצרים באה עבירה בנשק בגדר "עבירת בטחון" המקימה עילת מעצר עצמאית. לא זאת בלבד, אלא שבדרך כלל יש לראות עוברי עבירות כאלה כמי שמסכנים את הציבור. בעילת המעצר שמקימה עבירה בנשק כרוכה, אפוא, כפן נוסף שלה, גם העילה של מסוכנות, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. שתי עילות אלה, כאשר הן כרוכות יחד, מצדיקות מעצר עד תום ההליכים ורק במקרים חריגים ומיוחדים ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה (ראו דברַי בבש"פ 4920/02 פדרמן נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2002(2) 2130. כן ראו: בש"פ 3596/96 יצחקי נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 96(2) 118; בש"פ 922/01 עיראקי נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2001(2) 425). במקום אחר הוספתי ואמרתי כי "על מחזיק הנשק המבקש לפדות עצמו מן הכליאה להביא טעמים כבדי משקל שיצדיקו חלופה למעצר", שאם לא כן "נשאר החטאת רובץ לפתחו" (בש"פ 2262/99 ארפינו נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 99(2) 412 וכן ראו: בש"פ 5124/02 אשרף נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2002(2) 2110; בש"פ 4958/01 אלנבארי נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2001(2) 425; בש"פ 4840/03 גאלי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003(2) 2715). טעמים כאלה לא הובאו לפני. לחובתו של העורר עומד גם עברו הפלילי המכביד, הכולל הרשעות בעבירות אלימות, סמים ורכוש וכן בעבירה של נשיאת נשק שלא כדין. אין צריך לומר, שאינה דומה החזקת נשק שלא כדין על ידי אדם הנושא על גבו קופה כה כבדה של עבירות להחזקת נשק שלא כדין על ידי אדם ישר דרך (בש"פ 1290/97 מדינת ישראל נגד חוסאם , תקדין עליון 97(1) 2). לאור חומרת המעשים המיוחסים לעורר, נסיבות ביצועם, סוג כלי הנשק, כמותם והמצב שבו הוחזקו - טעונים ומוכנים לירי - "אפילו היה עברו זך ונקי וחף מכל רבב של רישום פלילי לא די בכך כדי 'להלבין' את ה'שני' של המעשים המיוחסים לו עתה עד כדי שחרורו בערובה" (ראו דברַי בבש"פ 5220/97 מדינת ישראל נ' מילאד, תקדין עליון 97(3) 101).

5.סוף דבר, העורר הוא מסוכן ואין להפיג את סכנתו אלא על ידי מעצר ממש, כליאה מאחורי דלתיים ובריח. הערר נדחה.