בש"פ 4840/03 מרדכי גאלי נ. מדינת ישראל

1.על העורר- יליד 1973- הוגש בבית משפט השלום ברמלה כתב אישום המייחס לו ולשלושה אחרים עבירה של רכישת נשק. לפי הנטען בכתב האישום- בנוסחו המתוקן- בתמצית, רכשו העורר ואחיו מידי שרון ברנשטיין ויוסי טוויל (להלן-"המוכרים") שלושה כלי נשק מסוג מא"ג [מקלע אחיד גדודי- י' ט'] שנגנבו מבסיס צה"ל, ותמורתם העבירו למוכרים מכונית מסוג שברולט לומינה שהיתה רשומה על שם אשת העורר (להלן-"העסקה"). בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת נ' קפלינסקי), בהחלטתו מיום 24.3.03, ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר ערר על ההחלטה. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט צ' גורפינקל), בהחלטתו מיום 13.5.03, דחה את הערר.

העורר ערר על ההחלטה.

2.בא כוח העורר, בהודעת הערר ובטיעוניו לפני, טען כי שרון ברנשטיין, שהוא העד העיקרי בפרשה, לא קשר את העורר ואת אחיו לעסקה בגרסה הראשונה שמסר בחקירתו; ואילו בגרסה השניה שמסר, לא קשר את העורר לעסקה אלא רק את אחיו. אין, אפוא, תשתית ראייתית לכאורית מספקת נגד העורר ויש לשחררו לחלופת מעצר.

כנגדו טענה באת כוח המדינה כי מעדותו של שרון ברנשטיין עולה כי העורר היה נוכח במקום ביצוע העסקה וכי מכונית שהיתה בבעלות אשתו של העורר הועברה למוכרים תמורת כלי הנשק. עוד טענה כי משנשאל העורר על כלי רכב שיש ברשותו, התעלם מן המכונית שהעביר תמורת כלי הנשק. ראיות אלה די בהן לכאורה להוכחת האשמות. עוד ציינה כי בעברו של העורר תשעה רישומים פליליים בעשרות עבירות רכוש, שוד, אלימות, סמים, נשיאת סכין ובריחה ממשמורת חוקית; וכן תלויים ועומדים נגדו שני תיקים בשל עבירות אלימות ורכוש.

3.דין הערר להידחות.

הפרשה נשוא כתב האישום ענינה עסקה של רכישת נשק שנגנב מצה"ל. לדברי שרון ברנשטיין היה העורר נוכח במקום שבו נמסרו כלי הנשק. נוכחות כזאת אינה יכולה להיות תמימה. מדובר במקלעים- ולא בכלי נשק קטנים, כאקדחים- וברור לכל אדם בר דעת שאינם רכושו של אדם פרטי אלא של צה"ל וכי העברתם מיד ליד ובתמורה היא עסקה בלתי חוקית. משקל נוסף ומיוחד לעובדה העולה מחומר הראיות, כי העורר ואחיו מסרו למוכרים תמורת כלי הנשק מכונית, שהיתה בבעלותה של אשת העורר, ולאחר מכן הועברה הבעלות על שמו של שרון ברנשטיין. די באלה כדי לקבוע שבידי המדינה ראיות לכאורה די הצורך להוכחת האשמה המיוחסת לעורר.

זאת ועוד. מדובר בכלי נשק התקפיים ויש רגליים לסברה שמטרת גניבתם מצה"ל ומכירתם לא היתה שימוש פלילי "רגיל" אלא פעילות חבלנית עוינת. מעשי עבירה בנשק מעידים על מסוכנותם של העבריינים; קל וחומר בכלי נשק כאלה. וכבר אמרתי כי "על מחזיק הנשק המבקש לפדות עצמו מן הכליאה להביא טעמים כבדי משקל שיצדיקו חלופה למעצר", שאם לא כן "נשאר החטאת רובץ לפתחו" (בש"פ 2262/99 ארפינו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) וכן ראו: בש"פ 5124/02 מחג'נה אשרף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 4958/01 אלנבארי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) והאסמכתאות שם). לא הובאו בפני טעמים כאלה. העורר הוא מסוכן ואת מסוכנותו

אי אפשר להפיג על ידי חלופה למעצר.

4. הערר נדחה.