בש"פ 8027/09 תאמר מירם נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא ) במ"ת 13148-09-09 מיום 6.10.2009 שלפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

העובדות לפי כתב האישום

1.

ביום 14.9.2009 הוגש כתב אישום המייחס לעורר, יחד עם נאשם נוסף, עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע [לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין , התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )], החזקה ונשיאת נשק (לפי סעיפים 144(א),(ב) ו-(ג)(3) וסעיף 29 לחוק העונשין) וניסיון לסחר בנשק (לפי סעיפים 144(ב2) ו-(ג)(3), סעיף 25 וסעיף 29 לחוק העונשין).

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 23.8.2009 סיכמו העורר והנאשם הנוסף עם סוכן משטרתי סמוי שימכרו לו כלי נשק. בהמשך, בתאריך 30.8.2009 הגיעו השניים לתחנת דלק הסמוכה לקיבוץ יסעור כשהם מחזיקים ונושאים ברשותם 19 מטעני חבלה במטרה למכור אותם לסוכן המשטרתי והם נעצרו שם על ידי משטרת ישראל.

הליכים קודמים

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לעצור את העורר עד לתום הליכים המשפטיים נגדו. ביום 23.9.2009 התקיים דיון בבקשה וביום 6.10.2009 החליט בית המשפט לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי קבע כי ישנן ראיות לכאוריות הקושרות את העורר לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וכי עבירות אלה מקימות חזקת מסוכנות מעצם היותן עבירות נשק ועבירות ביטחון. בהמשך בחן בית המשפט המחוזי האם יש בחלופת מעצר כדי לענות על דרישות המעצר בפועל. קביעתו היא כי אמנם לעורר אין עבר פלילי, אולם מחומרת העבירות המיוחסות לו ונסיבות ביצוען עולה כי לא ניתן לתת בו אמון וכי חלופת המעצר אינה מאיינת את מסוכנותו.

טענות העורר

3.

העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד האני ברבארה – טוען כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי אין תשתית ראייתית מספקת לצורך מעצרו עד תום ההליכים. לטענתו טעה בית המשפט המחוזי כשהסתמך על הודעותיו במשטרה של הנאשם הנוסף לצורך קביעת ראיות לכאורה כנגדו. לחילופין, גם אם קיימת תשתית ראייתית זו מצביעה לטענתו על חלקו הקטן והמינורי בביצוע לכאורה של העבירות.

לדברי העורר יש לאבחן בינו לבין הנאשם הנוסף. לטענתו מעשיו הסתכמו אך בהסעתו של הנאשם הנוסף אל מקום המפגש עם הסוכן המשטרתי. לטענתו, הוא לא השתתף בשיחות עם הסוכן המשטרתי, בסיכום העיסקה, בהכנת הרימונים ואף לא במפגש עם הסוכן המשטרתי. לדבריו יש להעניק משקל לחלקו המינורי בביצוע העבירות גם בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים, שכן חלקו של כל נאשם בביצוע העבירה משליך על מידת מסוכנותו. לדבריו לא ניתן לקבוע כי מידת המסוכנות הנשקפת ממי שלכאורה תכנן עיסקה בנשק, סיכם פרטיה והכין כלי נשק הינה כמידת המסוכנות הנשקפת ממי שלא נטל חלק פעיל בתכנון העיסקה ולכל היותר ידע על נשיאת כלי הנשק עבור הנאשם הנוסף או עצם את עיניו לאפשרות הימצאות כלי נשק בארגז אשר הוכנס לרכבו על ידי הנאשם הנוסף.

בהתאם להודעת הסוכן המשטרתי, עת נתפסו הרימונים ונעצרו העורר והנאשם הנוסף פנה הסוכן המשטרתי אל העורר ושאל אותו על מקום הימצאות הרימונים ברכב. לפי ההודעה העורר הפנה אותו למושב האחורי של הרכב. לטענת העורר לא ניתן לקבוע משיחה זו כי הוא היה מעורב באופן פעיל בתכנון העיסקה שכן יש אפשרות שהצביע על הארגז בהיותו הדבר היחיד שהנאשם הנוסף הביא עמו לרכב. העורר ממשיך וטוען כי מהודעותיו של הסוכן המשטרתי עולה כי הוא הופנה על ידי המשטרה להתקשר לנאשם השני. לדבריו עובדה זו ממחישה שהוא עצמו אינו מעורב בסחר והובלה של נשק שכן אחרת היה הסוכן המשטרתי מופנה אליו לצורך ביצוע העיסקה.

לסיום, העורר טוען כי הקביעה שלפיה לא ניתן לאיין את מסוכנותו ואת האפשרות שיצור קשר עם גורמים עבריינים אלא כאשר הוא מאחורי סורג ובריח, אינה נכונה. לדבריו גם בנקודה זו ישנה חשיבות לאבחנה בינו לבין הנאשם הנוסף שכן כל הפעילות שנעשתה לכאורה להשגת כלי נשק נעשה על ידי הנאשם הנוסף. לדבריו יש להעניק משקל לגילו הצעיר ולעובדה שאין לו עבר פלילי ולהורות על בחינת אחת משתי חלופות המעצר אשר הוצעו על ידי שירות המבחן.

טענות המשיבה

4.

המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד דותן רוסו– טוענת כי קיימת תשתית ראייתית איתנה נגד העורר. לטענת המשיבה מדובר ב"פסיפס" ראיות הכולל, בין היתר, את: תפיסת השניים יחד; תפיסת 19 מטעני חבלה ברכבו של העורר; הודעת הסוכן, אשר נקלטה בסמוך להתרחשות האירוע, שלפיה בתגובה לשאלתו את העורר על מיקום הרימונים לא הביע העורר כל פליאה על השאלה ואף ידע לכוון את הסוכן למיקום המדויק במושב האחורי של הרכב; התלוותו של העורר למפגשים קודמים עם הסוכן; הודעותיו של הנאשם הנוסף במשטרה בהן הופלל העורר כמי שידע מראש על דבר מכירת הרימונים לסוכן והקלטות המתעדות שיחות בין העורר לבין הנאשם הנוסף שלגביהן הודה העורר כי השתמש במהלכן במילות קוד לתיאור אמל"ח, הגם שלטענתו עשה זאת בבדיחות הדעת.

המשיבה מאשרת כי בתחילת הודעתו הראשונה של הנאשם הנוסף

הוא אכן טען כי לעורר לא הייתה יד בעיסקה, אולם בהמשך אותה הודעה ובהודעות הנוספות תיקן הנאשם הנוסף את דבריו וסיבך את העורר בשותפות בעיסקה. יתרה מכך, המשיבה טוענת כי העורר עצמו הודה מפורשות כי ידע על רצון הנאשם הנוסף למכור נשק וכי תפקידו שלו הצטמצם להסעתו בלבד וכי אין הוא כופר בעבירות של נשיאה והובלה של נשק.

המשיבה מציינת כי מדובר בעבירות בנשק שהמסוכנות הנלמדת מהן גבוהה ואינה מאפשרת את בחינתה של חלופת מעצר. כמו כן עבירות אלה יכולות להתבצע מתוך הבית באמצעות הטלפון ולכן אין בכוחה של חלופת מעצר לאיין את המסוכנות הגלומה בהן. בנוסף, העובדה שמכתב האישום עולה כי הנאשם הנוסף הוא הדומיננטי מבין השניים לא מורידה מהמסוכנות הנשקפת מהעורר בשל המעשים המיוחסים לו.

דיון והכרעה

5.

בערר שלפניי טוען העורר כי התשתית הראייתית הקיימת אינה מספקת לצורך מעצרו עד תום ההליכים. דין טענה זו להידחות. הלכה ידועה היא כי בשלב המעצר די בקיומו של פוטנציאל ראייתי סביר להרשעה, וככלל אין זה מתפקידו של בית המשפט הדן במעצר לבחון את מהימנותן של העדויות בתיק ואת משקלן [ בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133, 146;בש"פ 9585/07 שיבלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.11.2007); בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.2006)]. התשתית הראייתית בתיק זה נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי אשר קבע כי ישנן ראיות לכאורה הקושרות את העורר לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ובתיק החקירה שנמסר לי על ידי המשיבה וכן שמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים בפניי סבורני כי לא נפלה שגגה בהחלטתו זו של בית המשפט המחוזי. התשתית הראייתית במקרה זה אינה כוללת אך את הודעותיו של הנאשם הנוסף, אשר נגד מהימנותן טוען העורר. העורר עצמו הודה בהודעותיו במשטרה כי הוא ידע שהנאשם הנוסף תכנן למכור נשק לאדם אחר וכן קיימות האזנות סתר בהן נשמע לכאורה העורר משוחח עם הנאשם הנוסף ביחס לעסקת הנשק ולאפשרות השגתם של אמצעי לחימה. נכון הדבר כי בשלב זה מדובר בראיות גולמיות בלבד שעדיין לא עברו את המסננת המשפטית של הערכאה הדיונית שתבחן את מהימנותן ואת המשקל שיש לייחס להן, אולם ניתן לקבוע כי הן עונות על הדרישה אותה הציב המחוקק שלפיה יינתן צו מעצר רק בהתקיימותן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם.

6.

סעיף 21(א)(1)(ג)(2) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , התשנ"ו – 1996(להלן: חוק המעצרים ) קובע, בין היתר, כי אישום בעבירות נשק (לפי סעיף 144 ל חוק העונשין ) מקים עילת מעצר כנגד הנאשם. בנוסף, עולה חשש שהנאשמים בעבירות אלה יסכנו את בטחונו של הציבור ולכן עבירה זו מקימה גם את עילת המעצר של מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. צירופן של עילות אלה יחד הביא לקביעה כי בעבירות נשק יש ככלל להורות על מעצר עד תום ההליכים, למעט מקרים חריגים [ראו: בש"פ 10028/03 אלקריף נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2) 577; בש"פ 4920/02 פדרמן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 20.6.2006)].

סבורני כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי מקרה זה אינו נכלל בגדר אותם המקרים החריגים המאפשרים את שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר. כתב האישום מייחס כאמור לעורר, יחד עם הנאשם הנוסף, ניסיון לסחר בתשעה עשר מטעני חבלה מאולתרים שהפעלתם עלולה לגרום לתוצאות הרסניות, וכל זאת, כך לפי דבריהם, בעבור תשלום כספי. גם אם נכונה טענתו של העורר שלפיה חלקו במעשים אינו משתווה לחלקו של הנאשם הנוסף, אין בכך כדי להוריד מחומרתם של המעשים המיוחסים לו עצמו. בנסיבות אלה אין ביכולתה של חלופת מעצר לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר וממעשיו ויש להותיר את החלטת בית המשפט המחוזי בעניינו על כנה.

7.

לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה. העורר יישאר במעצר עד לתום ההליכים נגדו או עד להחלטה אחרת של בית המשפט המחוזי בעניינו.