בש"פ 2908/12 יעקב טוקוש נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת מ' ברנט ) מיום 5.4.2012 במ"ת 5660-03-12, לפיה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

עיקרי כתב האישום והליכי המעצר עד תום ההליכים

1.

נגד העורר, שוטר ביחידת הסיור של משמר הגבול, ונגד נאשם נוסף, הוגש ביום 5.3.2012 כתב אישום המייחס לעורר עבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים, קשירת קשר לביצוע פשע, עשיית עסקה בנשק, החזקת נשק שלא כדין, לקיחת שוחד, פגיעה בפרטיות, גניבה, מרמה והפרת אמונים.

לפי הנטען בכתב האישום, המחלקה לחקירות שוטרים הפעילה סוכן סמוי (להלן: הסוכן ), ובינו לבין העורר נוצר קשר, שבמסגרתו עבר העורר את העבירות המיוחסות לו במשך תקופה של כשלושה חודשים. על פי הנטען, במסגרת היחסים שנרקמו בין הסוכן לבין העורר, עשה העורר שימוש בידע שרכש במסגרת עבודתו במשטרה, וייעץ לסוכן על פתיחת בית בושת וכיצד להישמר מפני משטרת ישראל בעת הפעלתו; הציע להתריע בפני פעילות משטרתית שעלולה לסכל את הפעלת בית הבושת, בתמורה לתשלום קבוע; הסיע עבור הסוכן תושבים זרים ללא אישור כניסה לישראל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; הבטיח לסוכן עזרה במידה והמשטרה תעצור שוהים בלתי חוקיים העובדים עבורו באתרי בניה שונים, וכן הוציא עבור הסוכן פרטי מידע ממאגרי המידע המשטרתיים; בנוסף, בשלוש הזדמנויות מכר העורר לסוכן אמצעי לחימה שונים (בסך הכול 4 רימוני הלם ו-184 כדורי אקדח) אותם נטל ללא רשות ושלא כדין מיחידתו, וכן תכנן לביים פריצה לבית הוריו (בו הוא מתגורר) על מנת לספק לסוכן כלי ירייה שהיו מצויים בהחזקתו במסגרת תפקידו במשטרה. כנטען בכתב האישום, העורר פעל כמתואר לעיל בתמורה לכספים אותם קיבל מהסוכן.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים. בדיון שהתקיים ביום 12.3.2012 הסכימה באת-כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומה של עילת מעצר, וביקשה להכין תסקיר מעצר בעניינו של העורר בטרם תיבחן חלופת מעצר. בתסקיר פורט הרקע האישי והמשפחתי של העורר, כבן 45, גרוש ואב לארבעה. עוד צוין כי העורר הסתבך בחובות והתקשה לעמוד בפרנסת המשפחה. נראה כי המצוקה הכלכלית הוליכה למצוקה אישית ומצוקות אלא הן שביסוד ביצוע העבירות. שירות המבחן העריך כי קיימים דפוסי חשיבה בעייתיים, כמו גם סיכון להישנות התנהגות בעייתית בעתיד, אם כי סיכון זה היה משמעותי יותר כשהעורר היה בשורות המשטרה. שירות המבחן המליץ על שחרור לחלופת מעצר במסגרתה ישהה העורר במעצר בית מלא ויפוקח על ידי אחותו ושני אחיו שנמצאו מתאימים לכך.

3.

בדיון שהתקיים ביום 2.4.2012 הורה בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת מ' ברנט ) על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו, וזאת חרף המלצת שירות המבחן.

בית המשפט עמד על המסוכנות הקיימת בעבירות סחר בנשק, שככלל מחייבת מעצר בפועל, כמו גם בביצוע שיטתי של עבירות הסעת שב"ח.

טענות הצדדים

4.

לטענת העורר שגה בית משפט קמא משהורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים, ולא קיבל את המלצת שירות המבחן בעניינו לשחררו למעצר בית מלא. עוד טוען העורר, כי שגה בית משפט קמא בקובעו, כי מסוכנתו היא כלפי כולי עלמא, ולא מסוכנות ממוקדת. שכן, העבירות המיוחסות לו בוצעו בעת מילוי תפקידו כשוטר במשמר הגבול, ועתה, משנשללה ממנו תעודת השוטר, מסוכנות זו מתפוגגת כמעט כליל. עוד טוען העורר, כי היה על בית המשפט להביא בחשבון לעניין מסוכנותו את עברו הפלילי הנקי, את העובדה שהוא שירת בשירות המשטרה למעלה מעשרים ושש שנים ללא כל דופי, את הודאתו במשטרה והבושה והתסכול אותם הביע בעקבות מעשיו. כן מבקש העורר להדגיש, כי אינו אדם בעל נטייה עבריינית או מסוכנות אינהרנטית, וכי העבירות המיוחסות לו בוצעו על רקע של מצוקה רגשית וכלכלית, דבר אשר מפחית ממסוכנותו באופן ניכר. לפיכך, מבקש העורר לאמץ את הערכת שירות המבחן, כי מעצרו מהווה גורם מרתיע עבורו, וכי חרב המעצר מעל צווארו מצמצמת את הסיכון הנשקף ממנו, ולשחררו לחלופת מעצר.

5.

מנגד טען בא כוח המדינה, כי חצייתו של העורר את הקווים משירות במשטרה לפעילות עבריינית, במסגרתה הוא השתמש בפריווילגיות שהיו נתונות לו מכוח תפקידו לשם ביצוע עבירות, מעידה על מסוכנותו הרבה, אשר אינה ניתנת להפגה באמצעות חלופת מעצר. לעניין זה נטען כי מסוכנותו אף נלמדת ממגוון העבירות שביצע, ומכך שלא מדובר במעידה חד פעמית אלא ברצף מעשים. לפיכך טען בא כוח המדינה, כי אין מקום לחרוג בעניינו של העותר מהכלל הנוהג לפיו נאשם בעבירות של סחר בנשק ייעצר עד תום ההליכים, אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מכלל זה, אשר כאמור אינן מתקיימות בעניינו של העורר.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בערר, בהחלטת בית המשפט המחוזי ושמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

7.

הצדדים אינם חלוקים בעניין קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר, אלא בשאלת מסוכנותו והאפשרות לשחררו לחלופת מעצר. לעורר מיוחסות בין היתר ביצוען של עבירות בנשק לפי סעיף 144 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. עבירות בנשק הן בגדר "עבירות ביטחון" לפי סעיף 35(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, אשר מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(2) מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, לגביה נפסק כי היא מצדיקה ככלל מעצרו של הנאשם בעבירות אלו עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו, וכי רק במקרים חריגים ניתן יהיה לשלול מסוכנות זו ולהפיגה באמצעות חלופת מעצר. שכן: " עבירות נשק, ובעיקר עבירת הסחר בנשק, מעידות על מסוכנות רבה לשלום הציבור וביטחונו, ועל כן מצדיקות מעצר עד תום ההליכים, זאת, למעט מקרים חריגים, בהם הציג הנאשם טעמים כבדי משקל המאפשרים להעדיף חלופת מעצר " (בש"פ 4997/05 קייסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.2005) ראו לעניין זה גם: בש"פ 8027/09

מירם נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (לא פורסם, 15.10.2009); בש"פ 2488/11

חוסין נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (לא פורסם, 17.4.2011)).

8.

אין חולק על חומרת המעשים אותם לכאורה ביצע העורר, כשהוא משרת בתפקיד שיטורי ותוך שהוא מנצל את מעמדו זה לביצוען של העבירות. השאלה היא, האם לאחר הוצאתו משורות המשטרה, נותרה אצל העורר מידה ממשית של מסוכנות עד שכלל לא ניתן לשחררו, או שמא מדובר בחשש בעלמא שאין לו על מה לסמוך, גם נוכח עברו הנקי, החלופה ההדוקה המוצעת ויתר הנסיבות האישיות לרבות הרקע לביצוע העבירות. אכן, יש משקל לטענה, לפיה לאחר שהעורר פשט את מדיו, הודה בחקירתו במיוחס לו והביע חרטה ובושה (ואף לאחר ששהה במעצר תקופה ממשית), פגה במידה רבה המסוכנות הנלמדת מהמעשים שבגינם הוא עומד לדין ואין לצפות שבמצבו דהיום נשקפת מהעורר סכנה כלשהיא. אלא שזה רק היבט אחד של הסוגיה.

9.

כאמור, בצד השיקול האמור, יש לשוב לנסיבות הפרשה ולהתבונן על המכלול כולו. העורר ביצע מעשי עבירה מסוגים שונים (סחר באמצעי לחימה, הסעת שוהים בלתי חוקיים, קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים, קשירת קשר לביצוע פשע ופגיעה בפרטיות). מדובר במעשים שנעשו לאורך זמן ואין לפנינו מעידה חד פעמית. מדובר בתכנון לעתיד, ביצירת מערך פלילי שאמור היה לספק לעורר הכנסה ממקורות שונים ומגוונים תוך ניצול היותו איש משטרה. לצורך כך גם חבר העורר לאדם נוסף (הנאשם 2), מה שמצביע על מגמה לבצע פעילות פלילית בחבורה ומעלה את דרגת החומרה והמסוכנות. בחינה זו של הדברים מצביעה על חריגה מסיבית מכל נורמה, המתעצמת כשמדובר באיש חוק. לכך יש השלכה לעניין בחינת המסוכנות, אך לא פחות מכך, על בחינת האפשרות ליתן בעורר את אותו אמון בסיסי, שהוא תנאי לשחרור לחלופת מעצר. לכאורה אין מדובר במי ש"רק" מעד לרקע מצוקה כלכלית ואישית. המעשים מבססים חשש ממשי שלפנינו אדם שאינו נרתע מלהפר חוק. יש לכך עיגון גם בהתרשמות שירות המבחן לפיה העורר בחר בהתנהלות חסרת גבולות שמקורה בדפוסי חשיבה בעיתיים, כשקיים סיכון להישנות ההתנהגות הבעייתית גם בעתיד.

10.

מלאכתו של בית המשפט, בשקלו האם ניתן לאיין מסוכנות באמצעות חלופת מעצר והאם ניתן ליתן אמון בנאשם, אינה נעשית על פי "נוסחה מתמטית", אלא היא בגדר "תפירה ידנית" (בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (לא פורסם, 8.8.2011)). בית המשפט מפעיל, לצד המדיניות השיפוטית והשיקולים הקבועים בדין, גם אינטואיציה, תחושת בטן, ניסיון וכו' (שם). לפיכך, בצד השיקולים, שמקורם בהוראות החוק ובהחלטות בית משפט זה, לעניין האפשרות לשחרר ממעצר מי שסחרו באמצעי לחימה (הקיימת רק במקרים חריגים), בחנתי את הנתונים הקונקרטיים שלפניי. כפי שנאמר לעיל, במקרה דנן אינני יכול לשלול לחלוטין את האפשרות שכיום כבר לא נשקפת סכנה ממשית מהעורר, אך מנגד קיימות מספר מערכות נתונים שמשקלן המצטבר מטריד ביותר ואינו מאפשר ליטול את הסיכון הכרוך בשחרור לחלופה.

בנסיבות אלה, בסופו של יום מסקנתי היא כי דין הערר להידחות.