בש"פ 9585/07 אסעד שיבלי נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ד' צרפתי ) בב"ש 2961/07 מיום 1.11.2007, אשר על פיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת"פ 1144/07.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום מתוקן, הכולל שני אישומים, המייחסים לו עבירה של הריגה, לפי סעיף 298 בצירוף לסעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ס"ח 864 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי הסעיף 332 (1) (2) (5) בצירוף לסעיף 29 לחוק העונשין; 2 עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי הסעיף 329 (א) (2) בצירוף לסעיף 29 לחוק העונשין; עבירה של מעשה פזיזות תוך נהיגת רכב, לפי סעיף 338 (1) בצירוף לסעיף 29 לחוק העונשין; עבירה של הפקרה לאחר הפגיעה, לפי הסעיפים 64 א' (א) ו-(ב) ו-40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 דמ"י 7 (להלן: פקודת התעבורה ); 8 עבירות של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה; עבירה של גרם נזק לאדם ולרכוש, לפי סעיפים 62 (2) ו- 38 (2) ו-(3) לפקודת התעבורה; עבירה של נהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2 (א) ו- (ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 ס"ח 513 (להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי ); עבירה של נהיגת טרקטורון בכביש, לפי תקנת 39 ג' (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 ק"ת 1128 (להלן: תקנות התעבורה ) וסעיף 68 לפקודת התעבורה; עבירה של הסעת נוסע על טרקטורון, לפי תקנת 39 ג' (ג) לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה; עבירה של נהיגה בטרקטורון ללא קסדה ובכביש ראשי, לפי תקנה 39 ג' (א) + (ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 וסעיף 68 לפקודת התעבורה התשכ"א-1961; עבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין; עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; עבירה של נהיגת רכב ללא רישיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, לפי סעיף 10 (א) לפקודת התעבורה; עבירה של נהיגת רכב ללא ביטוח תקף, לפי הסעיף 2 (א) ו-(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי וכן עבירה של נהיגת רכב שניתנה עליו הודעת אי שימוש, לפי תקנה 308 (א) ו – (ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 וסעיף 68 לפקודת התעבורה.

לפי הנטען בכתב האישום, במועד כלשהו בתחילת חודש ספטמבר 2007, הגיע העורר כשהוא נוהג בטרקטורון מסוג פולאריס, מספר רישוי 68-185-61 (להלן: הטרקטורון ), בנסיעה פרועה, לקיוסק שליד תחנת הדלק בכפר תבור. במקום נכח אותה עת יריב האפט (להלן: יריב ), שהינו מתנדב ביחידת המתנדבים במג"ב, אשר לא היה באותו יום בתפקיד.

עוד נטען בכתב האישום, כי לנוכח אופן נהיגתו של העורר, העיר יריב לעורר על נהיגתו הפרועה וכי הוא עלול לגרום לאסון. בתגובה, השיב העורר: "אתה תראה מה אנחנו נעשה לכם ביום כיפור", עשה לו תנועה מגונה, ועזב את המקום כשהוא נוסע בפראות.

עוד נטען, כי ביום 21.9.2007, הוא יום הכיפורים, שעה שנפסקה התנועה בישובים היהודים ומשכך, ניתן היה לראות את הכביש כמשמש הולכי רגל באותו היום, בשעות הערב, בסמוך לשעה 18:15-18:30, אחר תחילת צום יום הכיפורים ובסיום תפילת "כל נדרי" בבית הכנסת, שהו עשרות רבות של אנשים בקרבת בית הכנסת וברחוב שדרות קק"ל, הן על הכביש והן על המדרכה. בקהל האנשים שהתרכז במקום הייתה גם הילדה טל זינו ז"ל (להלן: טל ), ילידת 22.4.1998, אשר רכבה על אופניה. בעת קרות האירוע הייתה כבת 9 שנים וחצי.

עוד נטען בכתב האישום, כי במועד הרלבנטי, הגיעו העורר ונאשם 2 מכפרם, כפר שיבלי, לכפר תבור, כשהם נוסעים בטרקטורון. בטרקטורון נהג העורר, כשנאשם 2 ישוב מאחורנית. העורר ונאשם 2 הגיעו במיוחד לכפר תבור, כשיעדם הוא בית הכנסת וזאת על מנת לחולל במקום מהומות. העורר ונאשם 2, כך נטען, נסעו במהירות גבוהה, באורות גבוהים, באופן פרוע וכשרעש המנוע מוגבר ומועצם ונשמע למרחוק. באותה עת, וקודם שהגיעו לקרבת בית הכנסת, רונן לוי (להלן: רונן ), נעמד באמצע הכביש כשידיו פרושות לצדדים כדי לאותת לעורר ונאשם 2 להאט ולעצור. העורר ונאשם 2, כך נטען, לא רק שלא עצרו אלא שאף הגבירו את מהירות הנסיעה ונסעו לעבר המקום בו עמד רונן. רונן נאלץ לקפוץ אל המדרכה כשבריר של שנייה קודם שהטרקטורון הגיע למקום בו עמד ואלמלא כן - היה פוגע בו.

כמו כן נטען, כי חיים סינדר (להלן: חיים ), אף הוא תושב כפר תבור, נעמד אף הוא בכביש בשדרות קק"ל בראותו את המהירות הגבוהה בה נוסע הטרקטורון בכביש. חיים עמד כשידיו פרושות על מנת לסמן לעורר ולנאשם 2 להאט או לעצור. גם לסימניו לא שעו העורר ונאשם 2 ואלה המשיכו לנסוע במהירות "מטורפת" ואף כיוונו את הטרקטורון לעבר חיים, תוך שהם סוטים לכיוונו במטרה לפגוע בו וזאת בהיותם במרחק של כ- 4- 5 מטרים

ממנו. חיים מילט עצמו והצליח לבורח לכיוון המדרכה.

במהלך הנסיעה הפרועה, נסעו העורר ונאשם 2, בין היתר, על שני הגלגלים האחוריים בלבד, כששני הגלגלים הקדמיים מורמים באוויר. לאחר מכן, שבו העורר ונאשם 2 ונסעו על ארבעת הגלגלים כשהם ממשיכים בדהרה קדימה אל תוך קהל האנשים שהתרכז בסביבות בית הכנסת. אנשים שהיו במקום, נסו אל המדרכה על מנת למלט את נפשם מפני פגיעת הטרקטורון, אולם טל ז"ל, שהייתה אותה עת על אופניה במעבר החצייה שבכביש, לא הצליחה להגיע בעוד מועד אל המדרכה. כאשר העורר ונאשם 2 עברו עם הטרקטורון בצומת ההצטלבות בין הכביש לבין הסמטה שמוליכה לבית הכנסת, פגעו עם חזית הטרקטורון בצידה הימני של טל, אשר חצתה את הכביש דרך מעבר החצייה המשורטט על הכביש, משמאל לימין כיוון נסיעתו וכן פגעו בדופן הימני של האופניים. כתוצאה מהפגיעה, כך נטען, נגרמו לטל מולטי טראומות בראש, בחזה, בבטן, באגן ובגפיים. טל פונתה במצב אנוש לחדר הלם בבית חולים העמק בעפולה, אולם המאמצים להחיותה עלו בתוהו והיא נפטרה זמן קצר אחר הגיעה לבית החולים.

עוד נטען, כי העורר ונאשם 2, חרף העובדה שידעו כי נפגע אדם, לא נעצרו במקום על מנת לעמוד על תוצאות התאונה ולסייע לנפגעת, אלא המשיכו בנסיעה, תוך נהיגת הטרקטורון בכוונה להימלט מהמקום, עד שהטרקטורון עלה על המדרכה הימנית כיוון נסיעתו, והתנגש בעמוד תאורה והתהפך. כתוצאה מכך, נפצעו העורר ונאשם 2. העורר ניסה להימלט, אולם בעת שהתחבא מאחורי משאית גדולה שחנתה באזור, נתפס.

העורר, כך נטען, נהג את הטרקטורון – הן בתחילת חודש ספטמבר והן ביום הכיפורים, למרות שבאותה עת הוא היה פסול לנהיגה בגין החלטה על פסילה מנהלית מיום 27.8.2007, וחרף כך ששימושו של הטרקטורון לא היה מבוטח על ידי פוליסת ביטוח בת תוקף. העורר נהג את הטרקטורון בכביש למרות האיסור אשר קיים לכך בהתאם לחוק וכן הסיע נוסע על הטרקטורון ללא היתר כדין. העורר ונאשם 2 נסעו בטרקטורון, כאשר מן הטרקטורון הוסרו לוחיות הזיהוי, ללא קשת בטיחות וללא קסדות. העורר נהג בטרקטורון במהירות בלתי סבירה בהתחשב בתנאים ובמצב הדרך, ללא כל התייחסות לעובדה שאנשים נמצאים על הכביש עקב יום הכיפורים וסיכן במזיד חיי אנשים בנתיב תחבורה.

באישום השני נטען, כי ביום 27.8.2007, בסמוך לשעה 19.8.2007, נתבקש העורר על ידי השוטר טל זוהרי (להלן: השוטר )

להציג לו את הרשיונות לאופנוע מ"ר 56-469-54 שחנה בסמוך לעורר וחבריו. תוך כדי בדיקה מול המסוף, התברר כי מספר המנוע של האופנוע ומספר השילדה – אינם תואמים.

עוד נטען, כי בעוד השוטר עוסק בבדיקת האופנוע, רכב מסוג "סובארו", אשר נהג בו אחד מחברי העורר פגע בנערה שעמדה למאחוריו וברח לכיוון הכפר שיבלי. בזמן שהשוטר ושוטר נוסף, בסיוע אנשי מד"א שהוזמנו למקום על ידם, החלו לטפל בנערה הפצועה, ניצל העורר את ההזדמנות, עלה על האופנוע, הניעו, והחל בתזוזה בכוונה להימלט מהמקום. משהבחין השוטר במעשי העורר, הוא נעמד במסלול נסיעת האופנוע והניף ידיו לצדדים על מנת לגרום לעורר לעצור. העורר המשיך בנסיעה ופגע בידו הימנית של השוטר אשר נפצע. כתוצאה מהפגיעה בידו של השוטר, נפל העורר ארצה והוא עוכב כדין על ידי השוטר.

עוד נטען באישום השני, כי בעוד אנשי המשטרה מטפלים באירועים שהתפתחו במקום, השתולל העורר והפריע לשוטרים במילוי תפקידם. במעשים אלו, כך נטען, העורר פצע את השוטר בכוונה למנוע מעצרו או עיכובו כדין, ניסה למלט את האופנוע שהיה דרוש כראייה לשם בדיקתו ובכך שיבש מהלכי משפט. כן הפריע לשוטרים במילוי תפקידם. כמו כן נטען, כי העורר נהג באופנוע ללא רישיון לנהיגת אופנוע וכאשר האופנוע ושימושו לא היו מכוסים בפוליסת ביטוח ברת תוקף וכשאין לאופנוע רישיון רכב תקף. העורר נהג באופנוע למרות שניתנה לגביו הודעת אי שימוש.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בנצרת בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בהחלטתו מיום 1.11.2007, קבע בית המשפט המחוזי כי לאחר שעיין בחומר החקירה שהונח בפניו, השתכנע כי אכן קיימת תשתית ראייתית לכאורית, לפיה העורר ונאשם 2 ביצעו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. בתיק החקירה עדויות ראייה רבות שונות ומגוונות התומכות ככלל כולן בהשתלשלות האירועים המפורטים בכתב האישום ואשר התרחשו ביום בו חל יום הכיפורים ובזירת בית הכנסת בכפר תבור. בית המשפט העיר, כי בשלב זה של ההליכים, אין הוא נדרש למשקל מהימנות הראיות והעדויות המונחות בפניו. תרשים הבוחן של חוקר תאונת הדרכים שהוכן ביום 26.9.2007, מתאר את מקטע זירת האירוע הרלוונטי לכתב האישום, בזיקה לחלק מהעדויות והממצאים שנמצאו והממצאים שנמצאו בזירת האירועים. עוד ציין, כי התרשים מפרט כי תנאי הראות היו מלאים ואלה מובילים למסקנה לכאורה, שהעורר ונאשם 2 ראו את קהל האנשים שהיה בזירת האירוע במהלך הנסיעה. כמו כן, התרשים

מצביע על כך שלא נמצאו סימני בלימה במקום עד לנקודת ההתהפכות של הטרקטורון. לזאת יש להוסיף את חוות דעת המומחה המצביעה על כך שלא היה כשל מכני או אחר בטרקטורון, בדגש לגלגל. בית המשפט בחן את טענות העורר ונאשם 2 וקבע, בין היתר, כי אלו בחלקן לא מניחות את הדעת, תמוהות, אין להן תמיכה בחומר החקירה, ואין בהם כדי לכרסם בראיות המשיבה, ודינם להתברר במסגרת שמיעת הראיות לגופן. עוד הוסיף, כי המסקנה המתבקשת לכאורה היא, שלעורר ולנאשם 2 לא הייתה מטרה תמימה בהגעתם לכפר תבור ביום כיפור וההסבר המתבקש לכאורה לנהיגתם הפרועה והמסוכנת בזירת האירועים מתיישבת לכאורה עם התנהלות עבריינית ובניגוד לחוק ולא עם אילוץ להימלט מפני סכנה, כגרסתם. ממכלול הראיות לכאורה עולה, כי העורר ונאשם 2 נהגו בפראות, במהירות וללא מעצורים לתוך ציבור אנשים וילידים, כשהם אינם שועים לניסיונות לעצור אותם ואף לכאורה, מסכנים במכוון את אותם אלה שניסו לעצור אותם.

עוד קבע בית המשפט, כי בהסתמך על חומרת העבירות המיוחסות לעורר ולנאשם 2, אין צורך להכביר מילים באשר למסוכנות העולה והנלמדת מהן, ביחס לעורר ולנאשם 2. התנהגותם מלמדת כי עסקינן באנשים חסרי רסן וחסרי מעצורים. העבירות המיוחסות להם מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, כאשר העבירות המיוחסות להם הינן במדרג הגבוה של עבירות האלימות. בית המשפט הטעים כי קיימת מסוכנות ממשית הטמונה בנהיגה אלימה ובריונית בחוצות העיר. כמו כן הוסיף, כי קמה בעניינם עילת מעצר נוספת של חשש להימלטות. מעשיו של העורר והיקף העבירות החמורות המיוחסות לו מלמדים על מסוכנות ממשית לביטחון הציבור בכלל ולביטחון המשתמשים בדרך בפרט. במעשיו, העורר מעיד על עצמו בעליל כי הוא אדם שאין עליו כל מורא דין ואין ליתן בו כל אמון. אי לכך, קבע בית המשפט, את מסוכנותו של העורר ניתן להפיג רק במעצר מאחורי סורג ובריח, כאשר כל חלופה בעניינו לא תהיה ראוייה. בית המשפט הורה על הארכת מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

מכאן הערר שבפניי.

עיקר טענת העורר הוא, כי לא קיימות ראיות לכאורה להשתתת כתב האישום. לטענתו, הגם והוא מודה כי המנוחה נפגעה מרכב הטרקטורון וכן שנהג בזמן פסילה, הרי שנסיבות גרימת התאונה הינן שונות בתכלית מן המתואר בכתב האישום. כמו כן, לא קיימות ראיות לקיומה של כוונה ברמה של חפץ בתוצאה. עדויות העדים הן מפי השמועה. עוד הוא טוען, כי טענתו לאליבי באשר לתכנון מוקדם של האירוע כלל לא נבדקה וזיהויו לוקה בליקויים חמורים. בנוסף, טען למחדלי חקירה. באשר לעילת המעצר טען, הרי שאין כל ראיה שיש בה כדי להצביע כי קיים סיכוי שלא יתייצב למשפטו או יימלט מאימת הדין. בעניין זה לא קמה לחובתו חזקת מסוכנות על פי החוק וכן לא מתקיימת עילה זו על פי נסיבות האירוע. ראוי כי מסוכנותו תיבחן באספקלריה של המעורבות בתאונה בשעה שנהג בפסילה. לטענתו, דרך הנהיגה שהביאה לתאונה ולתוצאותיה נבעה מהעובדה שהוא נרגם באבנים על ידי המון מתלהם וזו הביאה לאובדן השליטה על הטרקטורון ולקרות התאונה. זאת ועוד. אפשרות שחרורו בחלופה לא נבחנה ולא נדונה כדרישת החוק. מסוכנות מהסוג שנטען שיש בה כדי להוות סכנה לשלום הציבור ניתן לאיין תוך שחרורו בתנאים אשר יהא בהם למנוע ממנו לאחוז בהגה. לעורר אין כל עבר פלילי. עוד טען להפליה בינו לבין נאשם 2, שבעניינו הורה בית המשפט על הכנת תסקיר מעצר לבחינת חלופת מעצר.

מנגד, סומך בא-כוח המשיבה את ידיו על החלטת בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את הערר. לטענתו, חומר הראיות בתיק הוא מוצק. העורר מתעלם מהחוק ומחיי בני אדם, ומעשיו חמורים ביותר, כך שאין מקום לשחרר אותו לחלופת מעצר. באשר לנאשם 2, אין עדיין החלטה לשחררו, ואף לגביו נתבקש בית המשפט לעצרו עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי נאשם 2 היה יותר פאסיבי בהתנהגותו.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטת בית-המשפט המחוזי ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

ראיות לכאורה

בבוא בית המשפט לברר האם קיימות ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אין הוא נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו למשל, בש"פ 9703/07, בש"פ 9792/07 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 22.11.2007). להלן: בש"פ 9703/07; בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133 (1996); בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005). להלן: בש"פ 1572/05). בית המשפט, אינו נדרש בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו, ובכלל זה, העדויות שהוצגו מטעם המשיבה, או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 דלעיל; בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (3) 817 (1997)). איני סבור, כי נפלה שגגה תחת ידו של בית-המשפט המחוזי, אשר בחן את חומר הראיות שהונח בפניו והגיע לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית, ולוּ ברמה הלכאורית, להוכחת אשמתו של העורר בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. מסקנה זו נתמכת היא בראש ובראשונה בעדויות שנגבו מהעדים לאירוע. כל אלה יש בהם כדי לתמוך ברצף השתלשלות האירועים כמפורט בכתב האישום. כך למשל, עדותו של רונן לוי, שהינו קצין משטרה, אשר העיד כי ראה ושמע את הטרקטורון עליו רכב העורר וחברו נאשם 2. על פי עדותו, הוא עצמו סימן לטרקטורון להאט ולעצור אותו, אולם זה המשיך לנסוע במהירות לכיוונו עד שלא נותרה לו ברירה אלא לקפוץ מהכביש למדרכה על מנת להימנע מפגיעה. עוד העיד, כי הוא הבחין בפגיעה של הטרקטורון במנוחה עד אשר הטרקטורון איבד שליטה. כמו כן העיד, כי ראה את העורר מנסה להתחבא מאחורי משאית לאחר האירוע. בעניין זה ציין, כי התנהגותו עוררה את חשדו ומשכך, ניגש אליו ושאל אותו אם הוא זה שנהג על הטרקטורון. לכך השיב העורר בשלילה. רונן מסר בעדותו כי הבחין שיש לעורר פצעים על הברכיים ועל היד. הוא שאל אותו לשמו והלה השיב "שיבלי אסעד". בשלב זה, כך סיפר, התחזק חשדו שהעורר הוא זה שנהג בטרקטורון ואי לכך, עצר אותו (ראו הודעתו מיום 21.9.2007; לעניין זה ראו גם דו"ח הצבעה בכפר תבור עם רונן לוי מיום 1.10.2007. יוזכר, כי העורר הודה שנהג בטרקטורון ופגע במנוחה - ראו הודעתו מיום 21.9.2007). באותו אופן העיד גם חיים סינדר. הן חיים והן רונן העידו כי הבחינו בניסיונות האחד של השני לעצור את הטרקטורון. על ניסיונו של רונן לעצור את הטרקטורון העיד גם ניר בקרמן (ראו הודעתו מיום 3.10.2007). גם גיא בוכבינדר העיד כי הוא עצמו סימן לטרקטורון להאט (ראו הודעתו מיום 25.9.2007). גלית נוי, העידה בדבר מהירותו הגבוהה של הטרקטורון, נסיעתו על שני גלגלים וניסיון האנשים לעצרו. באותו אופן העידה גם רונית זרכי אור. לכל אלה מתווספות עדויות רבות המתארות את צורת נסיעתו של הטרקטורון, באופן ש"הטרקטורון טס לכיוון האנשים. האנשים התחילו לצרוח והילדים ולברוח לכל מיני כיוונים" (ראו לדוגמה הודעתה של שירלי בוכבינדר מיום 25.9.2007, עמ' 1). לעניין זה יש להוסיף את דו"ח הבוחן, לפיו בין היתר, לא נמצאו סימני בלימה במקום עד לנקודת ההתהפכות של הטרקטורון. חוות דעת המומחה על כשל צמיג, ד"ר איתמר שרון, קבע כי הגלגל לא כשל ולא איבד אוויר עובר לתאונה. הוא מסכם ממצאיו לאמור: "הגלגל על רכיביו לא גרם לתאונה אלא נפגע במהלכה ובגללה".

לעניין התכנון המוקדם והכוונה, אכן יש בעדות יריב מיום 11.10.2007 ששמע באופן ישיר את דברי העורר בשבוע הראשון לחודש ספטמבר, כדי לבסס לכאורה את התשתית הראייתית. בעניין זה אעיר, כי אפילו תמצי לומר שהתקיימו מחדלים מצד הרשות החוקרת,

הרי שאין במחדלים אלו, במידה ואכן התקיימו ומהווים מחדל, כדי לכרסם בראיות המשיבה.

בית המשפט התרשם כי הסבריו של העורר באשר להתרחשות התאונה מעלים ספקות ממשיים ואין בהם כדי לכרסם בראיות המשיבה. עוד קבע, כי על פי מכלול העדויות, אין כל תמיכה לכך שנזרקו אבנים על העורר ונאשם 2 ואין בחומר החקירה כל תמיכה לגרסה זו. מסקנתו זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עליי.

דעתי היא, כי יש בדברים האמורים כדי להצביע, ולו לכאורה, על קיומן של ראיות לביצוע העבירות המיוחסות לעורר.

עילת מעצר

בא-כוח העורר מבקש ללמד כי לא נשקפת מסוכנות מהעורר. לטענתו, לא קמה לחובתו של העורר חזקת מסוכנות על פי החוק וזו אף לא קמה מנסיבות האירוע. עם כל הכבוד, מוטב לו טענות אלו לא היו נטענות. די בעדויות (ויודגש: עדויות רבות), כדי ללמוד על מסוכנותו הרבה של העורר לביטחון הציבור בנהיגתו הפרועה. לכך יש להוסיף את עצם הפקרתו את המנוחה עם בריחתו ממקום האירוע, בידיעה שפגע בה, ולאחריה הסתתרותו מאחורי המשאית. ודוק; אף כאשר נשאל על ידי קצין המשטרה רונן לוי אם הוא האיש אשר נהג בטרקטורון, ניסה לחמוק מן הדין והשיב בשלילה. לשון אחר; העורר מסר פרט שאינו אמת. אך בכך לא סגי. העורר נהג עת היה תחת פסילה וללא ביטוח. הוא הסיע נוסע בניגוד לחוק. צא ולמד, כי העורר נוהג כמי שאין מורא הדין עליו. ברי, כי די בכל אלה כדי להקים חזקת מסוכנות מכוח חוק (ראו סעיף 21 (א) (1) (א) ו- (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 ס"ח 1592. להלן: חוק המעצרים )

אציין, מבלי לחדש, כי מסוכנותו של אדם נלמדת ממכלול הנסיבות האופפות את המקרה. מעבר לנהיגתו הפרועה של העורר, הרי שהתנהגותו לאחר האירוע מלמדת אף היא על זלזול בחוק. לכך יש להוסיף את מעשיו המיוחסים לו באישום השני, מעשים חמורים המה, ואלה מעידים גם מעידים על מסוכנותו הרבה שלא הופרכה. בהתנהגותו גילה, כי הינו חסר רסן, חסר עכבות וחסר מעצורים, מזלזל בחוק ובאוכפיו, השוטרים. למצער, יש בדבר כדי ללמד על חוסר יכולתו להציב בפניו גבולות, הגם ואלו מותווים לו על ידי אחרים.

ויודגש; אין מדובר רק בביצוע עבירות על החוק, אלא בהתנהגות פרועה, פורצת גבולות כלפי גורמי אכיפת החוק. העורר עשה שימוש ברכב גם בתקופת הפסילה ללא מורא. סוג זה של עבירות מצביע לא רק על הפרת החוק, אלא גם על הפרה בוטה של החובה להישמע לגורמי אכיפת החוק. העובר עבירות אלו, מעיד על מסוכנותו המובנית לשלום הציבור ובטחונו (והשוו: בש"פ 750/07 חלדון שריתח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.2.2007)).

חלופת מעצר

המעשים המיוחסים לעורר הינם מעשים חמורים מאוד. סעיף 21 (ב)(1) לחוק המעצרים מורה לבית-המשפט לבחון, האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם תהא פחותה. כך או אחרת, בחינתו של בית המשפט באשר לשאלת מסוכנותו של הנאשם הינה דו-שלבית. ראשית, מוטל על בית המשפט לבחון האם ניתן באופן עקרוני לאיין את מסוכנותו של הנאשם. רק במידה והתשובה לשאלה זו הינה חיובית, יבחן בית-המשפט האם החלופה המוצעת עשויה לאיין את מסוכנותו (ראו לעניין זה, בין היתר, בש"פ 10414/05 משה ניסנוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.11.2005); בש"פ 10210/05 עדנאן אלעטאונה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.11.2005); בש"פ 5277/05 מדינת ישראל נ' חאתם (עומר) דחלה ואח' (לא פורסם, 3.6.2005); בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' נאיף אבו סבייח (לא פורסם, 22.6.2004)). כאשר המקרה, לאור נסיבותיו הקונקרטיות, מלמד על כך שלא יהיה די בחלופת מעצר כלשהי על מנת להשיג את תכלית המעצר אין צורך לבחון חלופות ספציפיות (ראו גם בש"פ 8471/01 מוסטפא

דכנאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.11.2001)).

מחומר החקירה עולה, כי אין להקל ויש להתייחס בכובד ראש למעשיו של העורר. בתקופה בה תאונות הדרכים גובות את מחירן בחיי אדם כמעשה של יום יום, הרי שעסקינן בתופעה מאיימת שיש להירתם ולהילחם למניעתה ולהגן על בטחון הציבור באמצעות הרחקת נהגים מסוכנים פורעי חוק מהכביש בכל דרך אפשרית (ראו בש"פ 1753/07 אבו רקייה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.3.2007). יפים לעניין זה דברים שנאמרו על ידי כבוד השופט א' לוי בבש"פ 7/6 יאיר כוכבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.1.2007), אשר עיקרם לענייננו נוסח כהאי לישנא:

"בתקופה בה תאונות הדרכים גובות את מחירן בחיי אדם כמעשה של יום יום, מצווים בתי המשפט להחמיר עם נאשמים מסוגו של העורר, גם על ידי החזקתם במעצר בטרם הורשעו. מנקודת השקפה זו סבורני כי אין תחליף לסכנתו של העורר אלא במעצר ממש, ומכאן החלטתי לדחות את הערר".

המעשים המיוחסים לעורר, כמו גם עובר האירוע ואחריו, מעידים לטעמי על התעלמות מופגנת מרשויות החוק. דרך התנהלותו של העורר למן נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, ללא רישיון רכב תקף וללא ביטוח תקף, דרך ניסיון ההימלטות מהמשטרה תוך פגיעה בחיי אדם, התפרעותו מול השוטרים, נהיגתו הפרועה בזמן פסילה, ללא ביטוח, ועד הימלטותו מזירת האירוע שקטל את חיי המנוחה, מעלה חשש אף מהימלטותו מהדין. רוצה לומר, כי התנהגות זו מעוררת חשש כי הוא יפר את תנאי השחרור אם יוטלו עליו וינסה לחמוק מן הדין. נראה לי, שיש בכל אלה כדי ללמד על מסוכנות מובהקת ועל הצורך לנהוג בזהירות יתר עת נבחנת בכלל אפשרות של שחרור לחלופת מעצר.

אוסיף ואומר, כי התנהגותו הלכאורית של העורר התאפיינה בפעילות אקטיבית למדי, ולאור זאת, אין מקום לטעמי לתת בו אמון כי יקפיד לשמור על תנאי פיקוח לאורך זמן. יתר על כן: קיים לדעתי חשש, כי בעצם הידיעה שתלוי ועומד נגדו כתב אישום חמור, עלול הוא להימלט מאימת הדין או להסתכן במעורבות פלילית נוספת.

בנסיבות אלה, חלופת מעצר לא תהיה לטעמי יעילה. מהאמור עולה, כי כל אלו מצביעים גם יחד, שלא ניתן כאמור לתת בו אמון שלא יפר את תנאי חלופת המעצר – אמון שהוא הבסיס להשתת חלופה למעצר מאחורי סורג ובריח (והשוו: בש"פ 3357/06 אחמד נאיף כעביה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.5.2006); בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385 (2000)).

סוף דבר: החלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה, קיומה של עילת מעצר ושלילתה של חלופת מעצר מנומקת ומבוססת היטיב ולא מצאתי מקום להתערב בה. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.

54678313 הערר נדחה.