בש"פ 3357/06 אחמד נאיף כעביה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן), בו דחה בית המשפט ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט לתעבורה חיפה, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בזמן פסילה, עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף וכן עבירה של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 20.3.06 נתפס העורר בעת שהוא נוהג במכונית פרטית, בזמן שהיה פסול מלהחזיק רישיון בהתאם לארבעה פסקי דין שפסלו אותו מלהחזיק רישיון לתקופות ארוכות, כאשר רישיון הנהיגה שלו אינו בתוקף מיום 15.7.97, וללא ביטוח תקף.

2.בית המשפט לתעבורה קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אחריות העורר לעבירות המיוחסות לו. כן קבע בית המשפט כי מתקיימת עילת מעצר של מסוכנות. העורר, שחזר לנהוג ברכב על אף שנפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה, הוכיח כי הוא מסוכן לציבור המשתמשים בדרך, וזלזל במעשיו בהחלטות בית המשפט. לדברי בית המשפט, החומרה בתיק זה גדולה במיוחד, בשל עברו הפלילי התעבורתי של העורר הכולל 20 הרשעות קודמות, לרבות 3 הרשעות בנהיגה בזמן פסילה, 2 הרשעות בנהיגה תחת השפעת אלכוהול או סמים, 6 הרשעות בנהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, ואף מעורבות בתאונת דרכים תוך גרימת נזק. בגין הרשעות אלה נפסל כאמור העורר מלהחזיק רישיון, כאשר בחלק מהתיקים לא הפקיד העורר את רישיון הנהיגה שלו. כמו כן, בית המשפט ציין כי נגד העורר תלויים ועומדים מאסרים על תנאי ברי הפעלה לתקופה כוללת של 35 חודשים. בנוסף, לעורר עבר פלילי בעבירות כלפי הגוף והרכוש ובעבירות סמים. לבסוף, קבע בית המשפט כי מעשיו של העורר ועברו הפלילי מראים כי הוא אינו ראוי לאמון, ולא ניתן להרחיקו מהכביש מבלי שיהיה מאחורי סורג ובריח, שכן כל ההזדמנויות שניתנו לו וכל המאסרים המותנים שנגזרו עליו לא מנעו ממנו לשוב ולנהוג. על כן נקבע, כי חלופת המעצר שהוצעה אין בה להגשים את מטרת המעצר ולהבטיח את בטחון הציבור.

3.בית המשפט המחוזי דחה את הערר שהגיש העורר על ההחלטה. בית המשפט אישר כי קיימות ראיות לכאורה וכן קיימת עילת מעצר, בשל מסוכנותו של העורר לציבור, המשתקפת בעברו הפלילי העשיר. כן קבע בית המשפט כי הזלזול שהפגין העורר בצווי בית המשפט שפסלו אותו מלהחזיק רישיון נהיגה ובמאסרים המותנים שהיו תלויים נגדו, מלמד כי אין לתת בו כל אמון, ועל כן לא ניתן להבטיח את הציבור מפגיעתו של העורר באמצעות חלופת מעצר. בנוסף, חייב בית המשפט את העורר בהוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח, בשל חומרתו של המקרה.

מכאן הערר שלפניי, בו מבקש העורר את שחרורו לחלופת מעצר, ולחלופין, הכנתו של תסקיר מעצר בעניינו.

בדיון שבפניי הודיע בא כוח המשיבה כי הוא מסכים לביטול ההוצאות שהושתו על העורר.

4.בא כוח העורר טוען, כי שגה בית המשפט בכך שנמנע מלבחון חלופות מעצר קונקרטיות שהוצעו על ידו, או למיצער להורות על הכנת תסקיר בעניינו של העורר, בפרט שבמקרים דומים ואף חמורים יותר הורה בית המשפט העליון על שחרור לחלופת מעצר.

בא כוח המשיבה טען בדיון שבפניי, כי החומרה המיוחדת בעניינו של העורר אשר לא מאפשרת חלופת מעצר נעוצה בעברו הפלילי, הכולל 35 הרשעות קודמות, והיא שמבחינה מקרה זה מהפסיקה שהביא בא כוח העורר. לטענתו, לא ניתן לסמוך על העורר, שגם תלויים נגדו 4 מאסרים על תנאי.

5.דין הערר להידחות, מלבד עניין ביטול חיובו של העורר בהוצאות משפט. מדובר במקרה בולט בחומרתו, כאשר מלבד הסכנה לחיי אדם הטמונה בעבירות שביצע העורר, והזלזול בבתי המשפט אשר פסלו אותו מלהחזיק רישיון, הרי שהעובדות שנפרשו בפניי מלמדות, כי מדובר באדם שאינו שוהה לאזהרות חוזרות ונשנות כלפיו. ניתן להיווכח בכך מעברו הפלילי העשיר והמכביד, אשר פורט בפסקי הדין של הערכאות דלמטה וכולל עשרות הרשעות קודמות, לרבות 20 הרשעות בעבירות תעבורה ועוד הרשעות רבות בעבירות רכוש, עבירות כנגד הגוף ועבירות סמים. כן מלמדת על כך העובדה שהעורר ביצע את העבירות בשעה שתלויים נגדו ארבעה מאסרים על תנאי בני הפעלה לתקופות ממושכות. כל אלו מצביעים על מי שלא ניתן לתת בו אמון שלא יפר את תנאי חלופת המעצר, אמון שהוא, כידוע, הבסיס להשתת חלופה חלף מעצר מאחורי סורג ובריח (בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385, 393). כפי שנפסק, כאשר המקרה, לאור נסיבותיו הספציפיות, מלמד על כך שלא יהיה די בחלופת מעצר כלשהי כדי להשיג את תכלית המעצר, אין צורך לבחון חלופות קונקרטיות ( בש"פ 8471/01 דכנאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 8.11.01) ). מקרה זה הוא מאותם מקרים, אשר ממכלול הנסיבות ניתן ללמוד כי אין חלופת מעצר שיהיה בה כדי להשיג את תכלית המעצר.

6.בשולי הדברים, ועל אף הסכמת המשיבה לביטול ההוצאות, אעיר כי החלטת בית המשפט לחייב את העורר בהוצאות אינה חפה מקשיים. ראשית , המחוקק נתן דעתו למקרים בהם יכול ויהיה מוצדק לחייב בהוצאות במסגרתו של הליך פלילי, למשל בסעיף 79 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, המאפשר לבית המשפט לחייב בתשלום הוצאות המשפט את מי שהורשע בדינו. שנית , הטלת הוצאות על אדם רק מכיוון שעררו נדחה, ולו משום, כדברי בית המשפט המחוזי, שמדובר במקרה "בולט בחומרתו", של אדם שמפר את החוק שוב ושוב, מנוגדת לגישה הכללית הנוהגת במעצר עד תום ההליכים, מעצר שנועד לאזן בין הבטחת קיומו התקין של ההליך הפלילי ושמירה על שלום הציבור, לבין הפגיעה החמורה בחירות הנגרמת ממעצר שכזה, הטמונה בהחזקת אדם, שטרם הורשע בדינו והוא בחזקת זכאי, במעצר מאחורי סורג ובריח (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 143-144). דבר זה מתבטא בסדרי הדין המיוחדים בענייני מעצרים עד תום ההליכים, המאפשרים ערר בזכות, גם על החלטת בית המשפט המחוזי בערר (ס' 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים )); חובת מינוי סניגור כתנאי למעצרו של אדם עד תום ההליכים (ס' 21(ג) לחוק המעצרים); האפשרות לערור על החלטת מעצר מבלי שהוגבל המועד להגשת הערר; וכן הביקורת השיפוטית במסגרת הערר, שהיא רחבה יותר מהביקורת שמפעילה ערכאת הערעור בערעור על פסק דין (ראו: בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' ג'מאל , פ"ד מט(3), 164, 167; בש"פ 5719/99 חאזקיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 7.9.99) – כל אלו נועדו לאפשר לנאשם לערור על החלטת המעצר, ולא להרתיעו מלערור, מתוך הכרה בפגיעה הקשה בחירות הנגרמת מן המעצר. על כן, לא היה מקום לחייב את העורר בהוצאות רק בשל הסתבכויותיו החוזרות ונשנות עם החוק, וטוב עשתה המשיבה שהסכימה לביטול ההוצאות.

אשר על כן, הערר נדחה, מלבד חיובו של העורר בהוצאות המשפט בסך 3,000 ש"ח, אשר בהסכמת המשיבה, דינו להתבטל.