בש"פ 9703/07 מדינת ישראל נ. פלוני

מונחים בפניי שני עררים על החלטות בית-המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ר' אבידע

– סג"נ ) . האחד, על ההחלטה בב"ש 22159/07 מיום 12.11.2007, אשר על-פיה קבע בית המשפט כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה והשני, על ההחלטה בב"ש 22153/07 מיום 13.11.2007, אשר על פיה הוחלט לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.

בהתאם להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, הדיון בשני העררים יתקיים בצוותא חדא.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום באילת כתב אישום הכולל חמישה אישומים, המייחס לו 4 עבירות של פגיעה בפרטיות, 11 עבירות לפי סעיפים 1+2(1) +5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981 ס"ח 1011; 4 עבירות הטרדה, 23 עבירות לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב – 1982 ס"ח 10 60 ; 2 עבירות של הפרת הוראה חוקית, עבירה לפי סעיף 287 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז 1977 ס"ח 864 (להלן: חוק העונשין ); 5 עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של הסגת גבול, לפי סעיף 447 (א) (1) לחוק העונשין; עבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין; הפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם, 8 עבירות לפי סעיף 287 (ב) לחוק העונשין; עבירה של תקלה ציבורית, 2 עבירות לפי סעיף 198 לחוק העונשין וכן עבירה של הפרעה לעובד ציבור, 2 עבירות לפי סעיף 288 (א) 1 לחוק העונשין.

לפי הנטען בפרק הכללי של כתב האישום, המתלוננת והעורר היו מכרים במשך כחצי שנה ובקשרי חברות במשך כחודש, עובר לאירועי כתב האישום. המתואר בכתב האישום הוא על רקע רצון המתלוננת לנתק קשריה עם העורר.

לפי הנטען באישום הראשון, לאחר שהמתלוננת הודיעה לעורר כי היא אינה מעוניינת בקשר עימו, עקב העורר אחריה במשך כחודשיים, התקשר אליה פעמים רבות למקום עבודתה, לאחותה ולחברותיה, וכן זרק מהחלון חפצים שלה. חרף צו שניתן על ידי בית משפט השלום באילת, אשר אסר על העורר להטריד את המתלוננת בכל דרך ובכל מקום וכן אסר עליו ליצור עימה קשר, הגיע העורר למקום עבודתה יום למחרת מתן הצו, ביום 13.7.2007, ביקש לשוחח עימה ולאחר שזו סירבה, התקשר העורר כחצי שעה לאחר מכן למקום עבודתה וקילל אותה.

לפי הנטען באישום השני, בין התאריכים 13.7.2007 ועד ליום 11.8.2007, הטריד העורר את המתלוננת בכך שהתקשר אליה אין ספור פעמים וכן שלח לה מכתבים בהם טען, בין היתר, כי בדעתו להתאבד. עוד נטען, כי במועד בלתי ידוע, באמצע חודש יולי, נכנס העורר לביתה של המתלוננת וגנב משם תמונות, תכשיטים, בגדים, דרכונים וחפצים אחרים.

לפי הנטען באישום השלישי, העורר הפר את ההוראה החוקית שניתנה על ידי קצין ביום 1.8.2007, שלא ליצור קשר עם המתלוננת. העורר התקשר למתלוננת ביום 2.8.2007. ביום 3.8.2007 שוחרר העורר פעם נוספת על ידי קצין משטרה, ושוב נאסר עליו ליצור קשר עם המתלוננת, אולם, ביום 6.8.2007 יצר העורר בשתי הזדמנויות קשר עם המתלוננת. כמו כן, בין הימים 2.8.2007 ל- 6.8.2007, שלח העורר מכתבים נוספים למתלוננת. עוד נטען, כי בין יום 31.7.2007 ליום 5.8.2007, נכנס העורר לדירתה של המתלוננת, ונטל משם תעודת זהות, בגדים, תמונות, סוללה של טלפון ותכשיטים.

לפי הנטען באישום הרביעי, ביום 8.8.2007, ניתנה על ידי בית המשפט החלטה האוסרת על העורר ליצור קשר עם המתלוננת. ביום 9.8.2007 וכן פעמיים במהלך יום 10.8.2007, התקשר העורר למתלוננת. ביום 12.8.2007, שוב נאסר על העורר על ידי קצין המשטרה ליצור קשר עם המתלוננת, ולאחר כשעה, שלח העורר הודעה כתובה לטלפון הסלולארי שלה. עוד באותו יום, התקשר העורר למתלוננת ואמר לה שהוא הולך להתאבד. כמו כן, התקשר אליה העורר בימים 13.8.2007, פעמיים באותו יום, וביום 14.8.2007, התקשר אליה שוב ואמר לה "אני אקרע אותך בחתיכות". ביום 15.8.2007, התקשר העורר פעם נוספת למתלוננת ואמר לה "הפעם תשלמי את זה ביוקר, תחביאי את רומן (בנה של המתלוננת-ס.ג) טוב טוב הבנת אותי".

לפי הנטען באישום החמישי, ביום 30.8.2007, שוחרר העורר על ידי בית משפט השלום באילת, תוך שנאסר עליו ליצור קשר עם המתלוננת וכן חיובו להימצא לפחות 100 ק"מ מהעיר אילת. שלושה ימים קודם למתן ההחלטה, אלמוני הצית את דירת המתלוננת, שבר תריס וחלון וגרם נזק רב לדירתה ותכולתה. עוד נטען, כי ביום 2.9.2007, התקשר העורר למתלוננת ואמר לה כי למרות צו ההרחקה שהוצא נגדו, בדעתו לשוב לאילת, כדי לתקן לה את הנזק. כאשר המתלוננת שאלה את העורר מדוע שרף לה את הבית, השיב כי זה היה מגיע לה, היות ופגעה בו. עוד נטען בכתב האישום, כי בין הימים 2.9.2007 ל- 3.9.2007, התקשר העורר מספר פעמים למתלוננת והטרידה. כמו כן נטען, כי ביום 2.9.2007, התקשר העורר לחנות פיצה באילת והזמין ארבעה מגשי פיצה לבית אחות המתלוננת, ולמקום עבודתה של המתלוננת. ביום 3.9.2007, הזמין העורר אמבולנס של מד"א

למקום עבודתה של המתלוננת בטענה כי יש שם יולדת, טענה שהתבררה כטענת שווא. באותו יום התקשר העורר למד"א והזמין אמבולנס לבית אחותה של המתלוננת, בטענה כי ארע שם מקרה התאבדות, טענה שהתבררה כטענת שווא. עוד נטען, כי ביום 6.9.2007, התקשר העורר מספר פעמים למקום עבודתה של המתלוננת, ואיים על המתלוננת שיהרוג אותה וישחט אותה וישתה את דמה עם כפית, וכי הוא מבטיח לפגוע בה ולרצוח אותה.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום באילת בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 11.10.2007, קבע בית-משפט השלום באילת (כבוד השופט י' עדן ), כי בשלב הנדון אין צורך להכריע בשאלות מהימנות ומשכך, אין לחפור ולנבור בחומר הראיות לפרטיו. המדובר בראיות גולמיות אשר יש לבדוק את הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי שלהן. בית המשפט קבע, כי לאחר עיון בחומר החקירה ושמיעת טיעוני הצדדים, הוא מצא קיומן של ראיות לכאורה ברף הראייתי הנדרש, המורה על פוטנציאל הרשעתי בנוגע לעבירות הלכאוריות המופנות כלפי העורר. בתיקי החקירה מכתבים וצילומי מכתבים רבים ומעטפות שנשלחו מהעורר לאחות המתלוננת ולמתלוננת עצמה בהם הוא, בין היתר, מאשים אותה ומאיים בהתאבדות. בית המשפט ממשיך וסוקר את חומר החקירה: הודעות המתלוננת, שותפתה לדירה והצווים שהוטלו על העורר להימנע מקשר עם המתלוננת, העימות שנערך בין השניים, הודעות העורר, תמלולי קלטות של שיחות בין העורר למתלוננת, וקובע, כי כל אלה גם יחד מקימים ראיות לכאורה לעבירות המפורטות בכתב האישום. עוד ציין, כי התמונה הלכאורית העולה ממכלול חומר החקירה היא של התנהגות אובססיבית המקבלת תאוצה עם חלוף הזמן והמעשים במסגרתה מחריפים והולכים. העורר מתנהג כמי שאין מורא הדין עליו, ההוראות החוקיות מופרות על ידו בזו אחר זו ללא מורא, ואין הוא מהסס ליתן הבטחות כי לא יצור קשר ומפר אותן מיד. בית המשפט הטעים, כי הוא לא מצא בטענות או במסמכים שהגיש בא-כוח העורר כדי להביא לכרסום או פגיעה של ממש בחומר הראיות. עוד הוסיף, כי הפרות הצווים השיטתיות, כמו גם הביצוע הלכאורי של שאר העבירות הנטענות, עולים מחומר החקירה. טענות העורר אין בהן כדי לשלול את הבסיס ליסוד סביר להרשעה, ומקומן בכל אופן הוא בהליך העיקרי. בית המשפט קובע כי הוא מוצא קיומו של רף ראייתי התואם את הדרישה הראייתית בשלב זה.

זאת ועוד. בית המשפט קבע, כי הוא שוכנע בקיומה של עילת מעצר בדמות מסוכנות מצד העורר, למתלוננת ולציבור. באשר לחלופת מעצר, קבע בית המשפט, כי לאור התנהגותו של העורר, בכך שהפר צווים בסמוך לאחר נתינתם, כמו גם הבטחות שנתן, וכן לאור הדפוס האובססיבי של מעשיו, הוא מתקשה ליתן בו אמון. יחד עם זאת, גם לנוכח קיומה של מסוכנות וגם לנוכח בעיית אמון, בחן בית המשפט את האפשרות לחלופת מעצר וקבע, כי בנסיבות העניין חלופות מעצר בעיר אילת אינן יכולות לאיין את המסוכנות העולה מהעורר. משכך, לצורך שקילת חלופה ראויה יש לקבל תסקיר על מנת לקבל תמונה מקיפה וברורה ביחס לעורר ולמסוכנות הנלמדת ממנו.

בהחלטתו מיום 31.10.2007, התייחס בית המשפט לאמור בתסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר, לפיו, קיימת רמת סיכון בהתנהגותו של העורר המצריכה חלופה משמעותית, סמכותית ומציבת גבולות המרוחקת באופן משמעותי מאזור מגוריו טרם מעצרו. בית המשפט מציין כי שירות המבחן איננו שולל שחרור העורר לחלופה. אי לכך, בית המשפט למד, כי חרף קיומה של "רמת הסיכון", אף שירות המבחן עצמו סבור כי ניתן לשחרר לחלופה, אלא ששירות המבחן טרם התרשם ממנה והוא סבור כי יש תחילה לשוחח עם המתלוננת, אולם לא הצליח ליצור עימה קשר. בית המשפט דחה את המלצת שירות המבחן להמתין לקבלת תסקיר משלים. בית המשפט בחן את חלופות המעצר המוצעות וקבע, כי לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, עיין בתסקיר שירות המבחן והתרשמותו מהחלופות המוצעות, יש לשחרר את העורר לחלופת המעצר מאשדוד.

בית המשפט הדגיש, כי המרחק והתרשמותו מנכונות התגייסות החלופה והבנתה את התפקיד המוטל עליה, היו בעלי משקל רב בהחלטתו. עוד הוסיף, כי הוא התרשם שתקופת המעצר גרמה לעורר להפנים את ההתייחסות המסגרתית הנדרשת לצווים שיפוטיים. על החלטה זו הוגשו שני עררים - הן מטעם המשיבה והן מטעם העורר - לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

בהחלטתו מיום 1.11.2007, קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' אבידע

– סג"נ ) כי ראוי היה שבית משפט השלום היה דוחה את הדיון לשם קבלת התסקיר המשלים. משכך, ביטל בית המשפט המחוזי את החלטת בית משפט השלום והאריך את מעצרו של העורר. שירות המבחן נתבקש להמציא תסקיר משלים אודות העורר.

בהחלטתו מיום 4.11.2007, קבע בית המשפט המחוזי, כי אכן נפלו מחדלים בחקירה, אולם, אין במחדלים אלה כדי לכרסם בראיות המשיבה. בעניין הנדון, מעבר לעדות המתלוננת, יש את עדות חברתה של המתלוננת, קיימות הקלטות וכן תועדו, באמרותיה של המתלוננת, קטעי הקלטה של דברי העורר שהחוקרים שמעו, ומסרים בכתב שהעורר שלח, שהחוקרים ראו. כמו כן, ציין, כי בחלק מאמרותיו של העורר, ישנה ראשית הודאה לחלק מהאישומים אשר יוחסו לו. משכך, קבע בית המשפט, כי צדק בית משפט השלום עת קבע כי יש בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום. בית המשפט דחה את טענת העורר כי לא קמה עילה למעצרו. הוא הטעים, כי על מסוכנותו של העורר ניתן ללמוד ממעשיו, היינו, הטרדותיו הבלתי פוסקות, כאשר בעצם ההטרדה יש איום, ובעיקר איום על חיי המתלוננת וחיי בנה. על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית משפט זה.

בהחלטתו מיום 12.11.2007, קבע בית המשפט המחוזי, כי לנוכח המסוכנות הנשקפת מהעורר, כפי שעולה מחומר החקירה, שכן, הלה חזר והפר הוראות מגבילות של קציני משטרה וצווי בית משפט, וכן מסוכנותו משתקפת לאור האמור בתסקירים, יש צורך בחלופה למעצר משמעותית. בית המשפט הוסיף, כי הוא לא התרשם שהחלופה באשדוד תהא מספקת ללא סיוע של ערבים נוספים. עוד קבע, כי אין בידו ליתן כל אמון בעורר. לפיכך, הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט העיר, כי לעורר שמורה הזכות לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר במידה ותהיה באפשרותו להציע חלופה למעצר אחרת טובה יותר.

בהחלטתו מיום 13.11.2007, קבע בית המשפט המחוזי, כי חרף העובדה שהתרשם מהערבים המוצעים כי הם מתקשים להבין את חומרת מעשיו של העורר, ומשכך, קיים קושי ליתן בהם אמון משלא יעמדו בהתחייבויות שהם מבקשים ליטול על עצמם, וחרף העובדה כי דודיו ניסו לתרץ את מעשיו של העורר ואחד מהם אף מסר בעדותו לפי התרשמותו של בטית המשפט פרטים שאינם אמת, ניתן לשחרר את העורר לחלופת המעצר המתבססת על הערבים המוצעים, כאשר חלופה זו מחוזקת באיזוק אלקטרוני וערבויות כספיות יחסית גבוהות. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית משפט זה.

מכאן שני העררים שבפניי .

עיקר טענת בא-כוח העורר הוא, כי קיים העדר ראיות גולמיות שניתן לבסס עליהן את הנדבך הראשון והבסיסי למעצרו של העורר עד תום ההליכים. החיזוק שנמצא לחומר הראיות הגולמי העולה מהודעות המתלוננת היה מצוי בהודעות מקורביה של המתלוננת. עוד טען, כי נפלו פגמים בניהול החקירה על ידי משטרת ישראל וכי זו לא חקרה את הטענות לעומקן. כך למשל, בין היתר, המשטרה לא תיעדה תמונות של מעשי העורר או הודעה כתובה שנשלחה למתלוננת, מקום שהיה ראוי שתתעד במידה וחזתה בכך. המשטרה גילתה מחדלי חקירה קשים וכן גילתה פעילות פוזטיבית וחד צדדית. המתלוננת ביקשה להפליל את העורר וארגנה הודעות מפלילות גם על ידי אנשים שאינם ממקורביה והביאה אותם לידי שיתוף פעולה עימה. עוד הוסיף, כי בעניין הנדון אין חזקת מעצר וכן אין כל ראיה שהעורר נהג באלימות כלפי המתלוננת. באשר לחלופת המעצר, טוען בא-כוח העורר, כי בני הזוג בוזגלו, החלופה מאשדוד, מהווים חלופת מעצר ראויה וזאת ניתן ללמוד מהתסקירים ואילו החלופות שקבע בית המשפט המחוזי הן מוגזמות ובלתי סבירות. עוד הוסיף, כי התסקיר בעניינו של העורר הוא חיובי וכן לא עולה מהעורר מסוכנות.

מנגד, סומכים באי-כוח המשיבה את ידיהם על החלטתו של בית-המשפט המחוזי ומבקשים לדחות את הערר בדבר אי קיומן של ראיות לכאורה. עם זאת, הם משיגים כנגד ההחלטה לשחרר את העורר לחלופת מעצר. לטענתם, הראיות בתיק הן מוצקות. לעניין מסוכנותו של העורר, הרי שמיוחסים לעורר עבירות רבות של אלימות, הטרדה והפרות של צווי בית משפט. קיימת עליה מתמדת בחומרת המעשים ובאינטנסיביות שלהם, דבר המלמד כי לא שורה על העורר אימת הדין. באשר לערר שהוגש מטעם המשיבה, טענו, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שאפשר לעורר להשתחרר לחלופת מעצר, אשר אין בה כדי להפיג את הסכנה הרבה הטמונה בו ומבלי שנמצאה הנמקה של ממש להחלטת השחרור. עוד הם טוענים, כי שגה בית המשפט קמא משלא נתן משקל משמעותי להמלצת שירות המבחן, אשר נמנע מהמלצה לשחרור העורר, גם אם החלופה תכלול איזוק אלקטרוני וזאת לאור רמת הסיכון הגבוהה הנשקפת ממנו והורה על שחרורו בניגוד להמלצת שירות המבחן, ללא הנמקה של ממש, כאשר ככלל, נדרשים לבית המשפט נימוקים כבדי משקל על מנת לסטות מהמלצה שלילית של שירות המבחן. מתסקירי המעצר שניתנו בעניינו של העורר יש כדי ללמד על מסוכנות של ממש. כמו כן, טעה בית המשפט משנמנע מליתן משקל מתאים להרשעותיו הקודמות של העורר ולעובדה כי העורר מפר פעם אחר פעם צווים של בית המשפט והוראות חוקיות של קציני משטרה, אשר אסרו עליו ליצור קשר עם המתלוננת. העורר אף המשיך ליצור קשר עם המתלוננת כאשר היה נתון במעצר. עוד הוסיפו, כי אין בפיקוח בדמותו של אזיק אלקטרוני כדי להפיג את מסוכנותו של העורר. זאת ועוד, בית המשפט עצמו התקשה ליתן אמון במפקחים המוצעים ויכולתם לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר.

לאחר שעיינתי בעררים ובהחלטותיהם של בית-משפט השלום ובית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר שהוגש מטעם העורר להידחות ואילו דין הערר שהוגש מטעם המשיבה - להתקבל.

ראיות לכאורה

בבוא בית המשפט לברר האם קיימות ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אין הוא נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו למשל, בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133 (1996); בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 10.4.2005). להלן: בש"פ 1572/05). בית המשפט, אינו נדרש בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו, ובכלל זה, אמרותיה של המתלוננת, או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 דלעיל; בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (3) 817 (1997)). איני סבור, כי נפלה שגגה תחת ידו של בית-המשפט המחוזי, אשר בחן את חומר הראיות שהונח בפניו והגיע לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית, ולוּ ברמה הלכאורית, להוכחת אשמתו של העורר בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. מסקנה זו נתמכת היא בראש ובראשונה בהודעות שמסרה המתלוננת במשטרה. תימוכין לדבריה נמצא בהודעתה של שותפתה לדירה, אשר ניתנה ביום 12.8.2007 (ראו עמ' 3 להחלטת בית המשפט המחוזי בב"ש 22159/07), לפיה העורר אמר לה כי הוא לקח את כל הפריטים שהמתלוננת טענה כי נלקחו ממנה וכי נכנס לביתן כעשר פעמים, וכן שהוא מצטער על שלקח פרטים שלה שהיו בארונה של המתלוננת. לדבריה, הוא טען שהשליך את הפריטים וכי בעצם התכוון להחזירם, אולם כיוון שהמתלוננת הזמינה משטרה, החליט שלא להשיבם. עוד מסרה בהודעתה, כי העורר אמר למתלוננת שקרע את הדרכונים והמסמכים שנגנבו ממנה והוסיפה, כי העורר אמר שבאחד הלילות כאשר נכנס לביתן, הייתה לו סכין ביד, וכי שפך מים על מיטתה של המתלוננת. ודוק; בעימות שנערך בין המתלוננת לעורר באותו היום, קרי 12.8.2007, נרשם מפי העורר, לאחר שנשאל באשר לטענת המתלוננת כי סיפר ששפך מים על מיטתה, "אני מודה ששפכתי קצת מים מבקבוק על המיטה..." (ראו עמ' 3 לדו"ח העימות).

בשיחה שהתקיימה בין העורר למתלוננת (פרוטוקול 1916 א'), אומר העורר למתלוננת:

"ממי, אני עשיתי את כל זה כי כאב לי, את פתאום קמת והלכת, את פתאום את היית..ופתאום את לא רצית אותי יותר..לקחתי את זה קשה אני מאוד מאוד אהבתי אותך, ועד היום אני אוהב אותך..זה לא יוצא לי מהראש, את חושבת שזה לא כואב לי מה אני עשיתי?" (ראו עמ' 3 לתמליל).

בהמשך השיחה העורר מתחייב להחזיר לה את הדברים – בגדים וניירות וכן מדבר, בין היתר, על פספורטים שלקח ואומר לה שהוא לא רוצה לעשות לה עוד רע. הוא מספר לה כי הוא התקשר אליה משום שהוא באמת רוצה להחזיר לה את כל מה ששייך לה ונראה כי הוא מודע לכך שהוא מפר את האיסור שהוטל עליו ליצור עימה קשר, וזו לשונו:

"אם עולים על זה שאני התקשרתי אליך..אני כיכול..להחליק ולהגיד שזה לא אני, התקשרתי אליך עכשיו, אם הם רק יודעים שאני מתקשר אני אוכל אותה על זה מאוד חזק" (ראו עמ' 33 לתמליל).

בשיחה נוספת שהתקיימה בין השניים, מטיחה בו המתלוננת כי הוא עשה לה רע. לכך העורר הגיב:

"זה מה שהיה מגיע לך, וזה מה שרצית שיהיה" (ראו עמ' 9 לפרוטוקול 1916 ב'). מאוחר יותר, הוא אומר לה שהוא רוצה לשלם על הכול וכי הוא גם יכול להיות בן אדם רע אם הוא רוצה (ראו עמ' 10 לתמליל).

אך בכך לא סגי. בידי המשיבה מכתבים שכתב העורר למתלוננת. תימוכין נוסף לאיומיו, נשמעו על ידי החוקר והחוקרת שגבו אמרות מהמתלוננת עוד במהלך חקירתה, וציינו, ששמעו את האמור בתמלילי השיחות שבין העורר לבינה. הם אף ראו את ההודעות בכתב שנשלחו לטלפון הסלולארי של המתלוננת. לכך יש להוסיף את הודעתו של גיסה של המתלוננת בדבר המכתבים שנשלחו מצד העורר והצואה שנתגלתה בתיבת הדואר (ראו הודעותיו מיום 9.8.2007, 7.9.2007). אפילו תמצי לומר, כי אין בעדות זו משום זיהוי ברור של העורר, הרי שלא מצאתי בה כל דבר שיש בו כדי לסתור באופן פוזיטיבי את עדותה של המתלוננת. כמו בית המשפט המחוזי, גם אני סבור כי ישנן ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעתו של העורר בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. העובדה שמספר הטלפון ממנו לכאורה התקשר העורר למד"א חסום לשיחות יוצאות או כי העורר לא זוהה באופן וודאי כמי שהצית את דירתה של המתלוננת אין בה כדי לפגום בתשתית הראיות לכאורה בעניינו של העורר.

דעתי היא, כי יש בדברים האמורים כדי להצביע, ולו לכאורה, על קיומן של ראיות לביצוע העבירות המיוחסות לעורר.

עילת מעצר

בא-כוח העורר מבקש ללמד כי לא נשקפת מסוכנות מהעורר. הוא מלין כנגד רשויות החקירה בקשירת קשר כנגד העורר, והירתמותם להפללתו, וכלשונו "אשר לדרכה של המשטרה, ניתן ללמוד גם מדרכה, בראשית הדרך, כאשר ניסתה להפליל, יחד עם המתלוננת, את העורר" (ראו סעיף 28 (ו) להודעת הערר), כמו גם מקורביה ואף אנשים זרים לה, דוגמת איש מד"א. הוא שב ומדגיש כי אין במעשיו הלכאוריים של העורר כל אלימות. עם כל הכבוד, מוטב לו טענות אלו לא היו נטענות. די במכתבים ובתמלילי השיחות כדי ללמד על אישיותו האלימה של העורר. ניסיון החיים מלמד, כי אלימות מילולית ואלימות כלפי רכוש, עשויה להתדרדר לאלימות פיזית. המעשים המיוחסים למערער הינם חמורים שיודע אתה את תחילתם ואין אתה יודע את סופם, שראשיתן מצער ואחריתן מי ישורן בסיכון נפש (והשוו: ע"פ 378/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.4.2005)).

ודוק; אין אנו נדרשים לאלימות פיזית כלפי המתלוננת על מנת להכריע בדבר השארתו של העורר במעצר. מתפקידו של בית המשפט להגן על שלומו של הציבור בכלל ושל המתלוננת בפרט בטרם יממש העורר את איומיו. לא ניתן להמר על כך. נראה לי, כי חלופת המעצר, לא תהא בנסיבות העניין יעילה ולא תבטיח את שלום הציבור ושלומה של המתלוננת. זאת, במיוחד לאור מכלול הנסיבות המייחד את המערכת הזוגית שהעורר מתקשה לקבל את הפירוד ממנה. על כך גם מעידה אמו, החפצה דווקא לסייע לבנה, בהודעה שנתנה במשטרה ביום 28.8.2007. אף היא מציינת כי בכל פעם שהיה לעורר קשה לנתק מערכת יחסים, הרי שהיו מתחילים "טלפונים, הטרדות ואנחנו היינו מתערבים ולוקחים אותו בידיים וזה הופסק, אבל הפעם זה היה מעבר..ולכן הניתוק היה לו מאוד קשה" וממשיכה: "הו רק דיבורים היה מאיים בטלפון אבל הוא פחדן, הוא מפחד מהצל שלו" (ראו עמ' 2-3 להודעתה). ויודגש; לעורר עבר פלילי של אלימות כלפי בת זוג.

אציין, מבלי לחדש, כי מסוכנותו של אדם נלמדת ממכלול הנסיבות האופפות את המקרה. מעבר להישנות הפרת הוראות של רשויות החוק על ידי העורר - צווי בית המשפט והוראות קצין משטרה - למען לא ייצור כל קשר עם המתלוננת, דבר שיש בכך כשלעצמו כדי ללמד על מסוכנותו, הרי שבין היתר, נבחנים עברו הפלילי והרשעותיו הקודמות. העורר הורשע פעמיים בעבירה של העדר מהשירות שלא ברשות. כמו כן, הואשם בגין עבירת איומים ובעבירת תקיפה והוטל עליו שירות לתועלת הציבור וכן התחייבות להימנע מעבירה שלא יעבור עבירת אלימות למשך שנה (גזר הדין ניתן ביום 26.5.1999). דא עקא, העורר הואשם תוך שנה בתגרה במקום ציבורי והוטלה עליו התחייבות להימנע מעבירה דומה למשך שנתיים (גזר הדין ניתן ביום 16.11.1999). לא זאת בלבד. העורר הורשע בעבירת איומים בשנת 2006.

צא וראה, כי המסוכנות העולה ממעשי העורר היא רבה ובהתנהגותו גילה, כי הוא מזלזל בחוק ובאוכפיו. יוצא אפוא, כי לעורר ניתנו גם ניתנו הזדמנויות בעבר, בתקווה שישכיל ויחדול ממעשיו, המסכנים את הציבור ואף את המתלוננת. ברם, הלה בחר להמשיך בדרכו. זאת, גם שעה שנתון היה תחת צווי הרחקה וחרף זאת, התיר הרצועה. משכך, יש לדעתי פנים לסבור, כי הדבר עשוי ללמד על חוסר יכולתו להציב בפניו גבולות, גם אם אלו מותווים לו על ידי אחרים. מעשיו מלמדים על חוסר שליטה עצמית. זאת ועוד. עברו הפלילי מעיד אף הוא על מסוכנותו לציבור בכלל ולמתלוננת בפרט והרי אין לבטל את משמעותן של העבירות כנסיבה לחומרה. כאשר מדובר בעבירות כגון דא, יש ליתן ביטוי לחומרת המעשים. אין מדובר רק בביצוע עבירות על החוק, אלא בהנהגות פורצת גבולות כלפי גורמי אכיפת החוק. לשון אחר; יש בדבר כדי להצביע לא רק על הפרת החוק, אלא גם על הפרה בוטה של החובה להישמע לגורמי אכיפת החוק ודי בכך כדי להעיד על מסוכנותו המובנית לשלום הציבור ובטחונו.

ודוק; התנהגותו של העורר מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק הסדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו- 1996 ס"ח 1592 (להלן:

חוק המעצרים ).

חלופת מעצר

המעשים המיוחסים לעורר הינם מעשים חמורים מאוד. סעיף 21 (ב)(1) לחוק המעצרים מורה לבית-המשפט לבחון, האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם תהא פחותה. כך או אחרת, בחינתו של בית המשפט באשר לשאלת מסוכנותו של הנאשם הינה דו-שלבית. ראשית, מוטל על בית המשפט לבחון האם ניתן באופן עקרוני לאיין את מסוכנותו של הנאשם. רק במידה והתשובה לשאלה זו הינה חיובית, יבחן בית-המשפט האם החלופה המוצעת עשויה לאיין את מסוכנותו (ראו לעניין זה, בין היתר, בש"פ 10414/05 משה ניסנוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.11.2005); בש"פ 10210/05 עדנאן אלעטאונה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.11.2005); בש"פ 5277/05 מדינת ישראל נ' חאתם (עומר) דחלה ואח' (לא פורסם, 3.6.2005); בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' נאיף אבו סבייח (לא פורסם, 22.6.2004)). כאשר המקרה, לאור נסיבותיו הקונקרטיות מלמד על כך שלא יהיה די בחלופת מעצר כלשהי על מנת להשיג את תכלית המעצר אין צורך לבחון חלופות ספציפיות (ראו גם בש"פ 8471/01 מוסטפא

דכנאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.11.2001)).

העורר שב ומפר הוראות של קציני משטרה וצווים שניתנו לו באשר לניתוק כל קשר עם המתלוננת. בהודעתו מיום 27.8.2007 (ראו עמ' 4 להחלטת בית המשפט המחוזי בב"ש 22159/07), הודה העורר כי יצר קשר עם המתלוננת באמצעות מכתבים וכי הפר הוראות שניתנו לו בדבר אי קיום קשר עימה. בהתקיים סיכון מפני הישנות עבירות, הרי שגם הצבת תנאים של מעצר בית בריחוק מקום מהמתלוננת, אינו עונה בהכרח על הצורך להבטיח את מטרת מעצר הבית כראוי (והשוו: בש"פ 5773/03 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.2003)). בסערת רגשות, עלול העורר לעזוב לפתע את מקום מעצר הבית ולהגיע לבית המתלוננת. יש פנים לסבור, כי עצם הרעיון שבן זוג המכה, לאחר שתמו היחסים עימו, אינו נמצא מאחורי סורג ובריח, עשוי להדיר שינה מעיני האישה. איני יכול להתעלם מהחשש בדבר פגיעה במתלוננת, גם אם לא בהכרח פגיעה פיזית, שהרי בשחרורו של העורר ממעצר קיים סיכון טבוע, כי המתלוננת תהא נתונה ללחץ נפשי ולחרדות (והשוו: בש"פ 7497/03 מורן גואטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.9.2003)).

על משנה זהירות שמחויב בו בית המשפט בעבירות של תקיפת בת זוג ואיומים, עמד בית משפט זה (ראו בש"פ 3286/07 מדינת ישראל בן אליעזר עמר (טרם פורסם, 26.4.2007). להלן: בש"פ 3286/07) לאמור:

"במקרים כגון דא, המבוצעים תוך התפרצויות זעם בלתי נשלטות, הכלל הוא כי לא תינתן חלופת מעצר, בשל החשש כי חלופה זו, התלויה בדרך-כלל ברצונו הטוב של הנאשם, לא תהיה אפקטיבית" (מצוטט מבש"פ 10247/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.11.2005))

מהאמור עולה, כי יש בדבר כדי ללמד על מסוכנותו של העורר ומכאן ניתן לומר, אפוא, בענייננו אכן קמה עילה למעצר העורר עד תום ההליכים.

לא זו אף זו. המעשים המיוחסים לעורר, כמו גם הישנות הפרת הצווים שניתנו על ידי בית המשפט וקצין המשטרה, מעידים לטעמי על התעלמות מופגנת מרשויות החוק. דרך התנהלותו של העורר למן ההוראה הראשונה שניתנה לו על ידי קצין משטרה, לפיה לא נרתע מלהפר חדשות לבקרים את האיסור בדבר יצירת כל קשר שהוא עם המתלוננת, מעלה חשש אף מהימלטותו מהדין. רוצה לומר, כי התנהגות זו מעוררת חשש כי הוא יפר את תנאי השחרור שהוטלו עליו וינסה לחמוק מן הדין. נראה לי, שיש בכל אלה כדי ללמד על מסוכנות מובהקת ועל הצורך לנהוג בזהירות יתר עת נבחנת אפשרות של שחרור לחלופת מעצר (והשוו: בש"פ 3286/07 דלעיל).

יתר על כן: תסקיר שירות המבחן אינו חיובי כלל ועיקר. מתסקיר המעצר בעניינו של העורר מיום 28.10.2007 עולה, כי קיימת רמת סיכון בהתנהגותו של העורר. התסקיר מדגיש כי העורר הינו בעל עבר פלילי הכולל מספר תיקים בהם הוא נמצא אשם, בין היתר, בעבירות איומים ואלימות. שירות המבחן התרשם כי מדובר בבחור צעיר בעל קווי אישיות ילדותיים אשר באים לידי ביטוי בקושי בהתמודדות עם סמכות וגבולות. הוא מציין כי העורר שידר בפניו חוסר אמינות ונטייה למניפולטיביות. שירות המבחן התרשם כי במצבי כעס, תסכול ופגיעה בדימויו העצמי העורר עשוי להגיב באופן מניפולטיבי, כאשר לאחר זמן כאשר הוא מתקשה להכיל רגשות אלו, הוא עשוי אף להגיב באופן אימפולסיבי, עם קושי לבחון השלכות התנהגותו על האחר או על עצמו והתנהגותו האלימה עשויה לתת ביטוי בהתנהגות אובססיבית כפייתית עם קושי להרפות.

לא זאת בלבד. מהתסקיר המשלים שהוגש בעניינו של העורר מיום 6.11.2007 עולה, כי הבעיה אינה טמונה בהערכת המפקחים על ידי שירות המבחן אלא זו נעוצה באישיותו של העורר. שירות המבחן שב ומדגיש שהתחזקה התרשמותו, כי מדובר בבחור אשר מתקשה להציב לעצמו גבולות פנימיים להתנהגות עם קושי בולט בעמידה בגבולות חיצוניים. שירות המבחן, בניגוד לעמדת בא-כוח העורר, מצביע על דפוס התנהגות אלימה, המתבטאת בין היתר בצורך פנימי עז בשליטה ובהתנהגות כפייתית אובססיבית וכי הצורך הפנימי והתלותי של העורר בקשר עם המתלוננת מקשה עליו בוויסות התנהגותו. ואם לא די בכך, שירות המבחן מסכם ממצאיו לאמור:

"אין בחלופות המוצעות או בכל מסגרת פתוחה אחרת, גם באם תכלול בתוכה איזוק אלקטרוני, בכדי לאיין את רמת הסיכון הגבוהה המשתקפת ממקרה זה". שירות המבחן אינו בא בהמלצה לשחררו".

העולה מהמקובץ, כי לא ניתן להמר על גורלה ובטחונה של המתלוננת ולכן חלופת מעצר לא תהיה לטעמי יעילה. בנסיבות אלה, על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו לבחון חלופת מעצר אפשרית, גם מקום שבו קיימת המלצה חיובית לכך מאת שירות המבחן (והשוו: בש"פ 4721/06 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 11.6.2006). קל וחומר, כאשר המלצת שירות המבחן רחוקה כאמור מלהיות כזו.

האם במצב האמור ניתן לסמוך על העורר כי לא יפר תנאי שחרור של מעצר בית? סבורני כי התשובה לכך תענה בשלילה. היריעה העובדתית שנפרשה בפניי מלמדת, כי עסקינן באדם שאינו שועה לאזהרות חוזרות ונשנות כלפיו. אות לכך היא גם נוכח עברו הפלילי המראה, מיניה וביה, כי אין אימת הדין שורה עליו, ואלה אינם מותירים מקום לטעמי לשחררו לחלופת מעצר (ראו בש"פ 2943/01 רחמים מלול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.5.2001); בש"פ 2767/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.4.2001)). כן מלמדת על כך העובדה שהעורר ביצע עבירות נוספות בשעה שתלויים נגדו צווים האוסרים עליו ליצור קשר עם המתלוננת ובעבר, ביצע כאמור עבירת אלימות תוך שמוטלת עליו התחייבות להימנע מעבירת אלימות. כל אלו מצביעים גם יחד, כי לא ניתן לתת בו אמון שלא יפר את תנאי חלופת המעצר – אמון שהוא הבסיס להשתת חלופה למעצר מאחורי סורג ובריח (והשוו: בש"פ 3357/06 אחמד נאיף כעביה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.5.2006); בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385 (2000)).

סוף דבר: החלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה מנומקת ומבוססת היטיב ולא מצאתי מקום להתערב בה. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר בעניין זה. באשר לערר בנוגע לחלופת המעצר, דין הערר להתקבל. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.