בש"פ 7935/10 אחמד אבו רומי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' קאפח ) מיום 14.10.2010 במ"ת 2993-09-10, במסגרתה הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של אחמד אבו רומי, ראיק אבו רומי, מחמוד אבו רומי ואיהאב אבו רומי (להלן: העוררים 4-1 בהתאמה) עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

העובדות לפי כתב האישום

1.

לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הוגש כתב אישום כנגד העוררים וכנגד ארבעה נאשמים אחרים הכולל ארבעה אישומים. במסגרת האישום הראשון, מואשמים העוררים 2-1 יחד עם נאשמים 4-3 בכתב האישום בעבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); חטיפה לשם כליאה לפי סעיף 371 לחוק העונשין; חטיפה לשם איומים לפי סעיף 372 לחוק העונשין; כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק העונשין; תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382(א) לחוק העונשין; ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. במסגרת האישום השני, מואשם העורר 1 יחד עם נאשם 3 בקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין. במסגרת האישום השלישי, מואשמים העוררים 2-1 יחד עם נאשמים 3 ו-8 בכתב האישום בקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין. במסגרת האישום הרביעי, מואשמים ארבעת העוררים בעבירות הבאות: חטיפה לשם כליאה לפי סעיף 371 לחוק העונשין; חטיפה לשם איומים לפי סעיף 372 לחוק העונשין; כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק העונשין; איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; ותקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382(א) לחוק העונשין.

2.

לפי כתב האישום, המתלונן הינו בנו של עורר 1, אחיינו של עורר 2 ובן דודם של עוררים 4-3. בתקופה הרלוונטית הופיע המתלונן במועדונים בתל-אביב כשהוא לבוש בבגדים נשיים ותמונותיו לבוש בבגדים אלו פורסמו ברשת האינטרנט וזאת למורת רוחם של העוררים אשר ראו בכך חילול כבוד המשפחה. לפי האישום הראשון, עובר לחודש מאי בשנת 2010 קשרו העוררים 2-1, נאשמים 4-3 בכתב האישום ואדם אחר (להלן: האחר ) קשר לחטוף את המתלונן מתל-אביב, להביאו לטמרה, לכלוא אותו ולאיים עליו בפגיעה שלא כדין בגופו, מתוך כוונה למנוע ממנו להמשיך במעשיו ובאורח חייו. במהלך חודש מאי, במסגרת הקשר ולשם קידומו, הגיעו העוררים 2-1 ונאשמים 4-3 והאחר למקום עבודתו של המתלונן בקניון בית החולים "איכילוב" בתל-אביב ומסרו לו, בכזב, כי אימו אינה חשה בטוב וכי עליו לנסוע עימם ברכב לבקרה בטמרה. משסירב המתלונן להתלוות אליהם אחזו אותו בידיו בכוח והסיעו אותו לטמרה בניגוד לרצונו. שם, עת ששהה בדירת הוריו תקפו אותו העורר 1 ונאשם 3 והאחר שלא כדין על ידי כך שבעטו בו וסטרו לו בכל חלקי גופו, זאת על רקע תמונותיו של המתלונן לבוש בבגדי כלה. בסמוך לאחר מכן הורו העורר 1 ונאשם 3 לאחיותיו של המתלונן לצבוע את שערו מצבע בלונד לצבע שחור. לפי כתב האישום, מאוחר יותר כבלו העוררים 2-1 ונאשם 7 בכתב האישום את רגלו של המתלונן באמצעות שרשרת ברזל לחלון הבית ונעלו אותו בחדר. למחרת, התקשר המתלונן לחברו וביקש שיזעיק את המשטרה. כתוצאה מכך, שחרר נאשם 7 את המתלונן מכבילתו וניסה להניאו מלספר למשטרה על שאירע.

לפי האישום השני, ביום 16.7.2010 הגיע המתלונן לטמרה למסיבת חתונה של אחותו. העורר 1 ונאשם 3 קשרו קשר לפגוע במתלונן מתוך כוונה לגרום לו לחדול ממעשיו. המתלונן נמלט והשניים רדפו אחריו לכיוון היערות. המתלונן, אשר חשש פן יבולע לו הסתתר ביער עד אשר חולץ על ידי משטרת ישראל.

לפי האישום השלישי, בחודש אוגוסט בשנת 2010 קשרו העוררים 2-1 ונאשם 3 קשר לחטוף את המתלונן מתל-אביב, להביאו לטמרה ולכלוא אותו בבית המשפחה. הם הגיעו למקום עבודתו בתל-אביב, חיכו לסיום משמרתו ומשזה הבחין בהם נמלט והזעיק את המשטרה.

לפי האישום הרביעי ביום 23.8.2010 קשרו ארבעת העוררים קשר לחטוף את המתלונן מתל-אביב ולהביאו לטמרה, לכלוא אותו ולאיים עליו בפגיעה. באותו היום במסגרת הקשר ולשם קידומו, הגיעו העוררים בשני רכבים שונים לתל-אביב והמתינו למתלונן ליד דירתו. כאשר יצא המתלונן מדירתו התנפלו עליו עוררים 4-2, תקפו אותו שלא כדין וריססו את פניו באמצעות מיכל גז מדמיע, בו הצטיידו מבעוד מועד, זאת על דעת העורר 1 שנותר ברכב. העוררים חטפו את המתלונן כאשר הכניסו אותו בכוח לרכב של עורר 1. הם כבלו את ידיו באמצעות חגורות, הסתירו את עיניו באמצעות סרט דביק ואיימו עליו כי יפגעו בו, ידקרו אותו וכי יסירו את הקעקועים שעל גופו באמצעות סכין מלובנת. בהמשך העבירו העורר 4 ונאשם 7 את המתלונן לרכבו של העורר 2 ובסמוך לאחר מכן הוסע המתלונן לבית המשפחה בטמרה. בבית בטמרה הוכה המתלונן בצוותא חדא עד אשר איבד את הכרתו, אז קשרו אותו העוררים באמצעות שרשרת ברזל לחלון הבית. העוררים כלאו את המתלונן בבית המשפחה למספר שעות עד אשר עצרה המשטרה את העורר 1.

3.

במקביל להגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר העוררים עד תום ההליכים נגדם. המשיבה טענה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעוררים בכתב האישום. במסגרת הבקשה טענה המשיבה כי עילות המעצר נגד העוררים נסמכות על היותם מסוכנים לביטחון המתלונן. כן טענה המשיבה כי קיים יסוד סביר לחשוש ששחרור העוררים יביא לשיבוש הליכי משפט.

החלטת בית המשפט המחוזי

4.

ביום 14.10.2010 דן בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' קאפח ) בבקשת המשיבה, לאחר שהתקבלו תסקירים מטעם שירות המבחן בעניינם של העוררים. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי אין מחלוקת לקיומן של ראיות לכאורה וכך גם לא לגבי עילת המעצר. במסגרת הדיון שנערך בפני בית המשפט המחוזי הפנתה המשיבה לרקע למעשים וטענה כי שיבוש הליכי המשפט החל למעשה בשעה שהמתלונן חזר בו מתלונתו הראשונה, דבר אשר לא הועיל לו בסופו של יום כפי שמעידים האישומים השלישי והרביעי. בא כוח המשיבה סבר כי יש להמתין לתום עדות המתלונן ורק לאחר מכן לשקול את שחרור העוררים. מנגד, בא כוח העוררים סבר כי יש לשחררם בין אם שירות המבחן סבור שיש לעשות כן ובין אם לאו. בית המשפט המחוזי קבע כי נקודת מפתח חשובה ביותר מנחה אותו בדיון בסוגיה והיא העובדה שמדובר בסיטואציה משפחתית מורכבת שבמרכזה קיימת פגיעה, בושה וקושי בהשלמה עם אורח חייו של המתלונן. כן ציין בית המשפט המחוזי כי הגורמים המפקחים המוצעים מזדהים עם העוררים ולכן רמת מחויבותם למסורת ולערכים גוברת על התחייבותם לפקח. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה זה אין לדעת כמה ירחיקו לכת בני המשפחה על מנת לשים קץ לאורח חייו הנוכחי של המתלונן. בנוסף, בית המשפט המחוזי ציין כי תסקיר המעצר שהוגש בעניינו של העורר 1 לא כלל המלצה לשחררו, וכך גם תסקירו של העורר 2 נעדר המלצת שחרור. בית המשפט המחוזי ציין שלמרות שהרקע המסורתי לא הוזכר בתסקיר שהוגש בעניינו של העורר 2, סברה קצינת המבחן כי קיים קושי להערכת הסיכון. בית המשפט המחוזי קבע הוא יכול למלא חלל זה נוכח הקביעה כי רמת ההזדהות של המפקחים עם אורח החיים המסורתי גוברת על רמת מחויבותם לפיקוח. כן קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לפרט את יתר התסקירים משום שכל קצינות המבחן שללו את חלופות המעצר או קבעו כי קיימת רמת מסוכנות. בנסיבות אלה משלא עלה בידי העוררים לדלג על משוכת האמון, קבע בית המשפט המחוזי כי רב החש לחיי המתלונן, גם לאחר תום ההליכים המשפטיים נגד העוררים, וכל שכן בשעה שהם מתנהלים. נוכח כל זאת הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם.

נימוקי הערר

5.

במסגרת הערר טוענים העוררים - באמצעות באי כוחם, עו"ד ג'מאל אחמד מחאמיד ועו"ד אחמד מחאג'נה - כי בית המשפט המחוזי הורה לשירות המבחן להגיש תסקירי מעצר בעניינם ואכן תסקירים אלו הוגשו, למעט תסקירו של העורר 4 שנפגש עם קצינת מבחן אך מסיבה לא ברורה לא הוגש תסקיר בעניינו. כן טוענים העוררים כי שגה בית המשפט המחוזי עת הורה על מעצרם עד תום ההליכים, וזאת לטענתם מאחר שהתייחס אליהם כאל מקשה אחת ולא ערך הבחנה מספקת ביניהם.

6.

באשר לתסקירים, טוען העורר 1 כי שירות המבחן לא המליץ על שחרורו מאחר שחלופת המעצר שהוצעה בתסקיר לא התאימה. כמו כן, עורר 2 טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הורה על מעצרו וזאת בניגוד להמלצת שירות המבחן כי ישוחרר. בנוסף, עורר 3 טוען כי התסקיר שהוגש בעניינו לא המליץ לשחררו וזאת לאור העובדה כי לדעת שירות המבחן הפיקוח שהוצע אינו מתאים. כן טוענים העוררים כי שלושת תסקירים אלו הוגשו מבלי שנשמעה עמדתו של המתלונן והיה על בית המשפט המחוזי להזמין תסקירים משלימים לאחר ששירות המבחן ישמע את עמדתו. העוררים מוסיפים וטוענים כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא בחן באופן מספק את החלופות המוצעות. לטענתם, ניתן לאיין את המסוכנות המיוחסת להם על ידי שחרורם בתנאים מגבילים, וזאת במיוחד נוכח העובדה שהמתלונן עובד ומתגורר בתל-אביב במרחק של כ- 160 ק"מ ממקום מגוריהם. בנוסף, העוררים טוענים כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לכך שהם מפרנסים יחידים למשפחותיהם והמשך מעצרם מאחורי סורג ובריח יהווה נטל קשה על משפחותיהם.

7.

העוררים מוסיפים וטוענים כי בית המשפט המחוזי בחן את מורכבות הפרשה מנקודת מבטו שלו ולא ייחס כל משקל למורכבות ולהשלכות החברתיות בתרבות הערבית המסורתית. לטענתם, על בית המשפט המחוזי הייתה חובה לאזן בין כל האינטרסים, הן של העוררים והן של המתלונן ושל הציבור בכללותו, ולא להסתפק בקביעה כי "רמת ההזדהות של המפקחים עם אורח חייהם המסורתי גוברת על רמת מחויבותם לפיקוח". כן טוענים העוררים כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה רב החשש לחייו של המתלונן גם לאחר תום ההליכים המשפטיים נגדם הינה מרחיקת לכת ומבטאת עמדה לא ניטראלית. כמו כן, העוררים טוענים כי היה על בית המשפט המחוזי ליתן משקל ראוי לעובדה שהם נטולי עבר פלילי ולכך שהם בני משפחה נורמטיבית.

8.

כן טוענים העוררים כי לפי סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) גם בעת קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, לא יורה בית המשפט על מעצר עד תום ההליכים, אלא אם ראה כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ובתנאי שחרור שפגיעתם בחירות הנאשם פחותה. לעניין זה טוענים העוררים כי בדיקה של חלופת מעצר ראויה נסמכת על חזקת החפות ועל הזכות לחירות ולהליך הוגן שאף עוגנו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטענתם, פסיקת בית משפט זה קבעה כי המחוקק מצווה על בית המשפט לבחון בכל מקרה הבא לפניו חלופת מעצר, בהתאם לנסיבות האישיות של הנאשם ולנסיבות הספציפיות של המקרה. העוררים טוענים כי בית המשפט המחוזי לא בדק את נסיבותיו של כל אחד מהם ונתן החלטה גורפת לפיה "אין מקום להיכנס ולפרט את יתר התסקירים משום שכל קצינות המבחן שללו את חלופות המעצר או קבעו כי קיימת מסוכנות", קביעה אשר לטענתם מנוגדת לתסקיר שהוגש בעניינו של העורר 2. בכל מקרה טוענים העוררים כי היה על בית המשפט המחוזי לבחון את נכונותם של המפקחים המוצעים.

9.

באי כוחם של העוררים טוענים כי מועד ההקראה לתיק נקבע ליום 3.11.2010 והמשיבה מבקשת לשמוע את עדות המתלונן בהקדם. עם זאת, לטענתם לא ניתן להעריך כמה זמן יימשכו ההליכים בעניינם של העוררים וכן ייתכן שהמתלונן כלל לא יעיד. נוכח זאת טוענים העוררים כי עקב הימשכות ההליכים עלולה להיפגע חירותם יתר על המידה.

10.

נוכח כל האמור לעיל מבקשים העוררים כי בית המשפט יורה על שחרורם, בכפוף לתנאים שיימצא לנכון לקבוע.

תגובת המשיבה

11.

המשיבה טוענת - באמצעות באת כוחה, עו"ד רחל זוארץ-לוי - כי המסוכנות הנובעת מן העוררים נוכח המעשים הקשים המיוחסים להם בכתב האישום הינה ברורה וקונקרטית. כן טוענת המשיבה כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט שכן המתלונן חזר בו מתלונתו אודות האירוע שהתרחש בחודש מאי בשנת 2010 נוכח לחצים שהופעלו עליו מצד בני משפחתו ולטענתה הוא אף פירט זאת בהודעתו.

12.

ביחס לתסקירי המעצר טוענת תחילה המשיבה כי ביום 13.10.2010 הוגש בעניינו של עורר 4 תסקיר. לטענתה, תסקירי המעצר בעניינם של העוררים מדגישים כי הם משליכים על המתלונן את האחריות לאירועים המתוארים בכתב האישום. לטענת המשיבה, ביחס לעוררים 1, 3 ו-4 לא קיימת המלצה של שירות המבחן לשחרר לחלופת מעצר. באשר לתסקיר שהוגש בעניינו של עורר 2 מסכימה המשיבה עם טענתו של עורר 2 לפיה שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי שירות המבחן לא המליץ לשחררו, אך עם זאת מדגישה כי העובדה שנטל חלק פעיל באירועים המתוארים בכתב האישום מלמדת שמסוכנותו רבה וכי לא ניתן לתת בו אמון. כן טוענת המשיבה כי אין לשחרר את העוררים לחלופת מעצר בטרם העיד המתלונן, שכן הם עלולים להשפיע עליו ולשבש הליכי משפט. זאת ועוד, טוענת המשיבה כי שירות המבחן עמד על הקושי הכרוך בהזדהות המפקחים המוצעים עם העוררים.

13.

נוכח כל האמור לעיל מבקשת המשיבה כי העוררים יוותרו במעצר עד תום ההליכים.

דיון והכרעה

14.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי ובהודעת הערר ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

15.

כתב האישום מגולל מסכת אלימות ואיומים קשה, במהלכה המתלונן לכאורה נחטף, נכלא, אויים והוכה עד איבוד הכרתו על ידי העוררים, בני משפחתו, אשר מסכימים לקיומן של ראיות לכאורה. בעקבות מסכת האלימות הגיש המתלונן תלונה במשטרה, אך חזר בו ממנה, ולאחר מכן נמשכה האלימות כלפיו כפי שעולה מן האישומים השלישי והרביעי בכתב האישום. יש לציין כי לא כל העוררים מעורבים באותה מידה באירועים המתוארים בכתב האישום, ממנו עולה כי העורר 1 היה מעורב בארבעת האישומים, העורר 2 היה מעורב באישומים הראשון, השלישי והרביעי ועוררים 4-3 היו מעורבים רק באישום הרביעי. אך כל אחד מהם נטל חלק פעיל בעבירות החמורות המיוחסות להם. כך למשל, כפי שעולה מהאישום הרביעי, ביום 23.8.2010 התנפלו העוררים 4-2 על המתלונן, תקפו אותו, ריססו את פניו בגז מדמיע, וחטפו אותו כאשר הכניסו אותו בכוח למכוניתו של העורר 1. לאחר מכן, כבלו את ידיו של המתלונן, כיסו את עיניו בסרט דביק ואיימו כי יפגעו בו בדרכים שונות. כמו כן, במהלך אירוע זה, הסיעו ארבעת העוררים את המתלונן לבית המשפחה בטמרה, שם תקפו אותו בצוותא חדא עד אשר איבד את הכרתו וקשרו אותו באמצעות שרשרת ברזל לחלון הבית. מכתב האישום עולה כי אירוע זה נמשך שעות ארוכות, והסתיים רק בעת מעצרו של העורר 1. נוכח דברים אלו אין כל ספק כי המסוכנות הנובעת מכל אחד מהעוררים ברורה וקונקרטית, כפי שטוענת המשיבה. יתרה מכך, המעשים המתוארים בכתב האישום מקימים נגד העוררים 2-1 עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק המעצרים, מאחר ומדובר בעבירות אלימות בבן משפחה לפי הגדרתו בחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991.

16.

העוררים טוענים כי בית המשפט המחוזי התייחס אליהם כאל מקשה אחת ולא הבחין ביניהם כראוי. סבורני כי אין לקבל טענה זו. בית המשפט המחוזי פירט את מעורבותו של כל אחד מהעוררים כפי שעולה מכתב האישום וציין את הטענות השונות שהעלו בפניו באי כוחם. בית המשפט המחוזי התייחס באופן פרטני לתסקירי המעצר שהוגשו בעניינם של העוררים 2-1, וקבע כי אין מקום לפרט את יתר התסקירים משום שכל קצינות המבחן שללו את חלופות המעצר או קבעו כי קיימת מסוכנות. אינני רואה כי עקב כך נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. מהחלטתו עולה כי עיין בתסקירים ושקל את השיקולים הרלוונטיים לקבלת החלטתו וביניהם המעשים המיוחסים לעוררים, טענות באי כוחם, מסקנות שירות המבחן ביחס לעוררים והעובדה כי המתלונן חזר בו בעבר מתלונתו. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קבע כי לא מצא מקום לערוך הבחנה בין עניינו של נאשם 4 בכתב האישום לבין יתר העוררים והנאשמים בכתב האישום, ועובדה זו מעידה על כך שאכן לא התייחס לכל העוררים והנאשמים בכתב האישום כאל מקשה אחת. בנוסף, כפי שציינה המשיבה, בית המשפט המחוזי לא קיבל את החלטתו בהעדר תסקיר מעצר בעניינו של העורר 4, מאחר שתסקיר זה הוגש טרם הדיון ביום 12.10.2010.

17.

כמו כן, באי כוח העוררים טוענים כי היה על בית המשפט המחוזי להזמין תסקירים משלימים לאחר ששירות המבחן ישמע את עמדת המתלונן. אינני סבור כי הייתה מוטלת על בית המשפט החובה להזמין תסקירים משלימים לאחר שמיעת עמדת המתלונן. כפי שאף עולה מהתסקיר שהוגש בעניינו של עורר 4, המתלונן זומן לפגישות עם שירות המבחן בשני מועדים שונים ולא הגיע אליהן, כאשר שירות המבחן מציין כי להערכתו ייתכן שחוסר שיתוף הפעולה מצידו נובע מחרדה. בנוסף, העוררים טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא בחן באופן מספק את החלופות המוצעות. גם דינה של טענה זו להידחות. הלכה היא כי " כאשר המקרה, לאור נסיבותיו הקונקרטיות מלמד על כך שלא יהיה די בחלופת מעצר כלשהי על מנת להשיג את תכלית המעצר אין צורך לבחון חלופות ספציפיות " [ראו: בש"פ 9703/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 22.11.2007)]. לעניין זה אף יפים דבריה של השופטת א' חיות בבש"פ 8646/09 עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.11.2009) בפסקה 7:

"אכן, בית משפט זה עמד לא פעם על החובה לבחון אפשרות של חלופת מעצר לצורך השגת מטרת המעצר בדרך הפוגעת פחות בחירותו של נאשם. אולם בחינה זו אין משמעותה בחינת חלופות קונקרטיות בכל מקרה נתון. על בית המשפט ליתן דעתו לסוגיית החלופה ולהתייחס אליה בהחלטתו אך בהחלט ייתכנו מקרים בהם יסבור בית המשפט כי בנסיבותיו של המקרה שבפניו לא ניתן לאיין את עילת המעצר בדרך של חלופה ואם זו מסקנתו, אין טעם ואין צורך לבחון חלופות קונקרטיות (ראו: בש"פ 9447/04

זבידאת נ' מדינת ישראל , פסקה 6, 2.11.2004); בש"פ 7985/09

חאלד נ' מדינת ישראל , פסקה 14, 15.10.2009))".

מכאן, שעל בית המשפט המחוזי לא הייתה חובה לבחון כל חלופת מעצר ספציפית שהוצעה. מכל מקום, מהחלטת בית המשפט המחוזי עולה כאמור כי בית המשפט המחוזי עיין בתסקירים ובהמלצות שירות המבחן, ועדות לכך קביעתו המבוססת על מסקנות שירות המבחן לפיה נראה שהמפקחים המוצעים מזדהים עם העוררים ומחויבותם למסורת ולערכים גוברת על מחויבותם לפקח. כמו כן, אין לקבל את טענת העוררים כי יש בחלופות המוצעות כדי לאיין את מסוכנותם מהטעם שהן מרוחקות כ- 160 ק"מ ממקום מגורי המתלונן בתל-אביב. זאת, מאחר שמרחק זה לא מנע מהעוררים, לפי המיוחס להם בכתב האישום, להגיע שלוש פעמים לתל-אביב על מנת לנסות לחטוף את העורר בהזדמנות אחת ולחטוף אותו בשתי הזדמנויות נוספות. יש לציין, כי אכן שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי שירות המבחן לא המליץ לשחרר את העורר 2 לחלופת מעצר. עם זאת, לעורר 2, דודו בן ה-41 של המתלונן, מיוחסים שלושה אישומים מהם עולה כי נטל חלק פעיל במסכת האלימה המתוארת בהם, ופעם אחר פעם חזר יחד עם העורר 1 ועם עוררים 4-3 לתל-אביב על מנת לפגוע במתלונן. מכל מקום, לפי ההלכה המלצת שירות המבחן הינה המלצה בלבד, המהווה רק שיקול אחד מיני שיקולים רבים שעל בית המשפט לשקול ואינה מחייבת את בית המשפט לאמצה [ראו: בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.2005) בפסקה 6]. נוכח כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי האיזון שערך בית המשפט המחוזי בין החשש לחיי המתלונן לבין חירותם של העוררים הינו סביר בנסיבות העניין.

18.

נוכח כל האמור לעיל, דין הערר להידחות. לדידי יהיה מקום לשוב ולבחון את אפשרות שחרורם של העוררים לחלופת מעצר לאחר שהמתלונן יעיד במשפט המתנהל נגדם.