בש"פ 8796/10 מוחמד אבו רומי נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט צ' קפאח) מיום 28.11.10, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

בכתב האישום, המופנה כלפי 8 נאשמים, יוחסו לעורר ולנאשמים אחרים, עבירות קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה לשם כליאה, חטיפה לשם איומים, כליאת שווא, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים. מכתב האישום עולה כי המתלונן הינו קרוב משפחתם של הנאשמים, שנהג להופיע בתקופה הרלוונטית במועדונים בלבוש נשי וכן העלה תמונות "נשיות" לאתר האינטרנט "פייסבוק", וכי הנאשמים ראו בכך חילול כבוד המשפחה.

בכתב האישום, המכיל 4 אישומים נפרדים, מתוארים 3 אירועים שונים בהם קשר העורר יחד עם נאשמים נוספים, לחטוף את המתלונן מתל-אביב, להביאו לטמרה, לכלוא אותו ולאיים עליו בפגיעה שלא כדין בגופו. באחד מן המקרים, הצליח העורר להימלט. כך גם במקרה רביעי בו קשרו העורר ונאשם נוסף קשר לפגוע במתלונן מתוך כוונה לגרום לו לחדול ממעשיו, עת הגיע המתלונן לטמרה למסיבת חתונה של אחותו. לעומת זאת, בשניים מן המקרים עלה בידי הנאשמים להוציא לפועל את תוכניתם. כך, לפי האישום הראשון, חטפו הנאשמים את המתלונן מתל-אביב לבית הוריו בטמרה, שם בעטו העורר ונאשם נוסף במתלונן וסטרו לו בכל חלקי גופו. לאחר מכן, כך לפי כתב האישום, הורו השניים לאחיותיו של המתלונן לצבוע את שערו מצבע בלונד לצבע שחור. בהמשך כבלו חלק מהנאשמים האחרים את רגלו של המתלונן באמצעות שרשרת ברזל לחלון הבית ונעלו אותו בחדר. למחרת, התקשר המתלונן לחברו וביקש שיזעיק את המשטרה. כתוצאה מכך, שחרר הנאשם 7 את המתלונן מכבילתו וניסה להניאו מלספר למשטרה על שאירע. לפי האישום הרביעי, התנפלו הנאשמים על המתלונן מחוץ לדירתו בתל-אביב, תקפו אותו וריססו את פניו באמצעות מיכל גז מדמיע, בו הצטיידו מבעוד מועד. הם חטפו את המתלונן, הכניסו אותו בכוח לרכבם, כבלו את ידיו באמצעות חגורות, הסתירו את עיניו באמצעות סרט דביק ואיימו עליו כי יפגעו בו, ידקרו אותו וכי יסירו את הקעקועים שעל גופו באמצעות סכין מלובנת. בהמשך הסיעו אותו לבית המשפחה בטמרה, שם היכו אותו עד אשר איבד את הכרתו, אז קשרו אותו באמצעות שרשרת ברזל לחלון הבית. הנאשמים כלאו את המתלונן בבית המשפחה למספר שעות עד אשר עצרה המשטרה את הנאשם 1.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בין הצדדים לא היתה מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. בית המשפט הורה על קבלת תסקירי מעצר בנוגע לנאשמים, מלבד נאשמת 8, אמו של המתלונן ששוחררה, ונאשם 7, אחיו הקטין של המתלונן, ששוחרר למעצר בית. בהחלטתו מיום 14.10.10, ציין בית המשפט כי תסקירי המעצר לא המליצו על שחרורם של הנאשמים, וציין כי קיים חסר בתסקירים, שכן שירות המבחן ביקש להיפגש עם המתלונן לשם השלמת המלצותיו, אך פגישה שכזו לא התקיימה. יחד עם זאת, בית המשפט סבר כי די בתמונה שלפניו כדי לקבוע כי אין לשחרר את הנאשמים משום שרמת ההזדהות של המפקחים המוצעים עם הנאשמים והשקפת עולמם המסורתית, גוברת על התחייבותם לפקח על הנאשמים. משכך, ולאור המסוכנות הנשקפת לחייו של המתלונן – קבע כי יש לעצור את הנאשמים ובכללם את העורר, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

ערר שהגישו ארבעה משותפיו של העורר – נדחה על ידי כב' השופט י' דנציגר (בש"פ

7935/10 אבו רומי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 4.11.10)).

4.

העורר לא היה שותף להגשת הערר על ההחלטה, אולם הגיש לבית משפט קמא בקשה לעיון חוזר. בדיון בבקשה, תיאר ב"כ העורר את השתלשלות העניינים ממנה עלה כי מאז הקראת כתב האישום, שאף היא נעשתה לטענתו לאחר המועד הסטטוטורי, טרם ניתנה תשובה לכתב האישום. זאת, לטענתו, לאחר שבשני מועדים שונים לא יודעו באי-כוח הנאשמים בדבר מועד הדיון שנקבע והדיון האחרון שנקבע למתן תשובה, בוטל בשל שביתת הפרקליטים. כן ציין ב"כ העורר כי נסיון להקדים את המועד הקבוע למתן תשובה לא צלח הן בשל השביתה והן בשל אילוצי יומן בית המשפט. עיכוב זה, מביא גם לעיכוב בשמיעת המתלונן, שלטענת ב"כ העורר יכולה היתה להוביל לשחרורו של העורר. עיכובים אלה, טען ב"כ העורר, מהווים שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר בהחלטת המעצר עד תום ההליכים. ב"כ המדינה ציינה במועד הדיון, כי מועד התשובה לאישום קבוע ליום 13.12.10 וכי אין זה מקרה המצריך עיון חוזר.

בית המשפט דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 28.11.10, בה הפנה להחלטתו מיום 14.10.10 וציין כי העורר נטל חלק פעיל ביותר במעשי האלימות נגד המתלונן. כן ציין בית המשפט כי אין לתקן את התקלה שנוצרה עקב שביתת הפרקליטים ביצירת סיכון שלא לצורך.

5.

על החלטה זו הוגש הערר שלפני. העורר חזר על הטענות שהעלה בבית משפט קמא בדבר העיכוב בדיון שיועד למתן תשובה לאישום והדגיש שנוסף על שני המועדים הראשונים עליהם, לטענת ב"כ העורר, לא קיבלו באי-כוח הנאשמים הודעה, הדיון האחרון בו צריכה היתה להינתן תשובת הנאשמים לאישום, בוטל בשל שביתת הפרקליטים. כן חזר ב"כ העורר וציין כי השביתה היוותה גם נימוק לדחיית בקשתו להקדמת המועד החלופי הקבוע למתן תשובה לכתב האישום. לטענתו, אילולא עיכוב זה – יכולים היו להחל דיוני ההוכחות והמתלונן יכול היה להעיד ובעקבות זאת – יכול היה להשתחרר. זאת הן בהסתמך על תסקיר המעצר של העורר בו ציין שירות המבחן כי שמיעת המתלונן נחוצה לשם גיבוש המלצתו והן לאור החלטת בית משפט זה בבש"פ 7935/10 בערר שהגישו שותפיו של העורר, בו צוין ביחס אליהם, כי יהיה מקום לשוב ולבחון את אפשרות שחרורם לחלופת מעצר לאחר שהמתלונן יעיד במשפט המתנהל נגדם. כן ציין ב"כ העורר כי אף המדינה בדיון מיום 14.10.10, אמרה כי היא סבורה שלאחר עדותו של המתלונן – יש מקום לשחרר את הנאשמים. בדיון שנערך לפני טען ב"כ העורר כי משהחלה השביתה – יש להתייחס לכך שזה הטעם לעיכוב ואם בוחרת המדינה שלא להתייצב, למרות שישנם תיקים בהם מחליטה ועדת החריגים לאשר את השתתפותה – הרי שיש בכך כדי להעיד על דרגת החומרה שהיא מייחסת לעבירות בתיק זה. במסגרת טענותיו בדבר משך מעצרו של העורר, ציין ב"כ העורר בדיון שנערך לפני כי בית משפט קמא התעלם מהפרתו של סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: החוק ) לענין מעצרו של נאשם בטרם החל משפטו, אולם לא פירט.

6.

עמדת המשיבה לא הובאה

בפני בשל שביתת הפרקליטים.

7.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בהחלטות השונות שניתנו בתיק, הגעתי למסקנה כי דין הערר על החלטת בית משפט קמא בבקשה לעיון חוזר בהחלטתו – להידחות. על מנת שיקבע כי יש מקום לעיון חוזר בהחלטה, יש להצביע על גילוי עובדות חדשות, שינוי נסיבות או "זמן ניכר" שחלף מאז שניתנה ההחלטה, כנדרש לפי סעיף

52(א) לחוק, שיש בהם כדי לשנות את נקודת האיזון בין חירות הנאשם , לבין האינטרס הציבורי בהגנה על בטחון הציבור והבטחת תקינות ההליך השיפוטי ( בש"פ 2208/10 אבו טהה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 30.5.2010).

אכן, מתסקיר שירות המבחן ואף מהחלטת כב' השופט דנציגר (בש"פ

7935/10 אבו רומי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 4.11.10)) עולה כי יתכן שיהיה מקום לבחון מחדש את שחרורם של הנאשמים, לאחר שמיעת המתלונן. אולם בכך אין כדי לקבוע שעדות זו תוביל בהכרח לשחרור העורר ובוודאי שאין בשלב זה בעיכוב בשמיעת עדותו של המתלונן, הנגזרת מדחיית הדיון שנקבע לתשובת הנאשמים לאישום, כדי להוות שינוי נסיבות משמעותי שיש בו כדי להוביל לשחרורו. אף בעצם דחיית מועד תשובת הנאשמים לאישום אין כדי להוות שינוי נסיבות וכך גם אין לראות במשך הזמן שחלף מאז החלטת בית משפט קמא ביום 14.10.10 "זמן ניכר". אמנם, נקבע בפסיקה כי גם קצב התקדמות ההליך המשפטי והצפי לסיומו יכולים להוות שיקול לאיזון הנדרש בעת עיון חוזר בהחלטה

( בש"פ 4314/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 23.6.10), אולם יש להתייחס לשיקול זה באופן בלתי מנותק מהשיקול שקבע המחוקק בדבר משך הזמן שחלף מאז ההחלטה. בעבר נקבע כי הדרישה לחלוף הזמן חשובה הן מאחר שזו מצוות המחוקק, הן בשל הצורך שלא להעמיס יתר על המידה על מערכות המשפט העמוסות ממילא; והן בשל הטעם המהותי שעומד בבסיס הזמן החולף המאפשר לבחון האם ניתן ליתן בנאשם אמון מספיק בשביל להקל עוד בתנאי שחרורו ( בש"פ 3611/10 רמאל נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 17.5.10)).

שיקולים אלה כולם, יפים למקרה שלפנינו.

8.

בהקשר זה טען ב"כ העורר כי יש ליחס משקל למקור העיכוב בהליך המשפטי והטעים כי הדיון האחרון בתיק העיקרי בוטל בשל שביתת הפרקליטים וכי בקשתו להקדמת מועד התשובה לאישום נדחתה, בין היתר בשל טעם זה. טענות דומות הועלו גם בהליכי מעצר אחרים במהלך השבועות האחרונים בהם מתקיימת שביתת הפרקליטים. לאחרונה התייחסתי לכך בהחלטתי בבש"פ 8764/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסמה, 8.12.10). כפי שציינתי שם, משנוצרה מציאות שכזו, בה בשל השביתה נדחים דיונים או מתקיימים הם בהעדר נציגי המדינה, מחויב בית המשפט לשקול בכל מקרה לגופו מהן המשמעויות של שחרור נאשם לחלופת מעצר, וזאת במסגרת האיזון לו הוא נדרש בין אינטרס הנאשם וזכויותיו לבין האינטרס הציבורי. אינטרס ציבורי זה אמנם מחייב כי הליך בירור האשמה ומיצוי הדין יתנהל בקצב ראוי וכי לא יושחת זמן שיפוטי יקר, אולם מחייב הוא גם כי בית המשפט ישקול את הסכנה הטמונה בשחרורו של הנאשם ממעצר.

9.

בענייננו, קשה לומר שאיזון האינטרסים בין הפגיעה בנאשם הנעוצה בעיכוב בשמיעת התיק – עיכוב הנובע רק בחלקו מן השביתה – לבין האינטרס הציבורי בהגנה מפני מסוכנותו של העורר, מוביל למסקנה כי יש לשחרר את העורר ממעצרו.

זאת בין היתר לאור שיקולים נוספים שיש לשקול במסגרת עיון חוזר בהחלטה, כפי שנקבעו בפסיקה, ובכללם חומרת העבירות המיוחסות לנאשם, מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, התנהגותו במעצר ואת נסיבותיו האישיות: המשפחתיות, הכלכליות והנפשיות ( בש"פ 913/08

פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 25.2.2008). כאמור, בעניינו נראה כי נסיבותיו האישיות של העורר ובכללן היחסים המשפחתיים העומדים ברקע העבירות המיוחסות לנאשמים, מהווים שיקול התומך בסכנה הנשקפת מן העורר ועולה מחומרת העבירות והמניע לביצוען. מסוכנות זו נלמדת גם מחלקו הפעיל של העורר במעשים המיוחסים לנאשמים וכפי שקבע בית משפט קמא, נראה כי אין בחלופת המעצר שנבדקה על-ידי שירות המבחן כדי לאיינה בשל החשש כי המפקחים המוצעים עלולים להתקשות בביצוע משימתם לאור הזדהותם עם השקפת עולמו המסורתית של העורר. אף אין בידי לקבל את טענת ב"כ העורר כי בכך שלא התייצב נציג הפרקליטות לדיון, יש כדי ללמד כי המדינה אינה רואה במעשים המיוחסים לעורר מעשים חמורים המלמדים על מסוכנותו.

לפני סיום, אבקש להעיר כי במהלך הדיון שהתקיים בפני, העלה ב"כ העורר בחצי פה, טענות בדבר הפרת סעיף 60 לחוק, המחייב כי משפטו של נאשם יחל עד 30 ימים לאחר הגשת כתב האישום. ב"כ העורר לא ציין מה הפגם שנפל לטענתו, שבגינו הוא טוען כי לא החל המשפט ומשכך אין בידי להתייחס לשאלה זו לגופה. יחד עם זאת, במידה וישוב ב"כ העורר ויעלה טענה זו בפני בית משפט קמא ויצביע על פגם קונקרטי, חזקה על בית משפט קמא כי ישקול את הטענה בהתאם להבנתו ולנסיבות שבפניו, ובמידה וימצא לנכון, יוכל לבצע הקראה מחודשת של כתב האישום לנאשמים במועד הדיון הבא הקבוע ליום 13.12.10. למותר לציין כי ככל שכתב האישום יוקרא שוב לנאשמים ובית המשפט יוודא כי הבינו את תוכנו, או שבאי כוחם יודיעו כי כתב האישום הוקרא על ידם לנאשמים והוסבר להם והנאשמים יאשרו זאת – אף אם נציג התביעה לא ינכח במועד הדיון בשל השביתה – לא יהיה בכך כדי לפגום בתקינות ההקראה ( בש"פ

9037/03

אוסמה נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 19.10.03) בש"פ 1948/03 שילון נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"ז (2) 869 (2003); בש"פ

7847/10 מדינת ישראל נ' אדיב (לא פורסמה, 28.10.2010)). עוד יודגש כי במצב שכזה, אין בעצם דחיית מתן תשובת הנאשמים לאישום במועד נפרד ממועד ההקראה כדי לפגוע בקביעה כי החל המשפט (בש"פ 3756/00 ענאבה

נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.6.2000).

מן האמור עולה כי מסוכנותו של העורר, שבשלב זה לא נמצא כי ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר, והעובדה שהמתלונן טרם העיד ולא ניתן לומר שחל שינוי נסיבות בפרק הזמן שחלף מעת מתן ההחלטה על מעצרו עד תום ההליכים המצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט – מובילים למסקנה כי דין הערר להידחות.