בש"פ 4314/10 פלוני נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (מ"ת 39862-12-09, כבוד השופטת ח' כוחן) מיום 25.5.2010, בה הוחלט לדחות את בקשתו של העורר לעיון חוזר בתנאי מעצר הבית בו הוא שוהה.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר, ושימוש במסמך מזויף. על פי הנטען בכתב האישום, בשני מקרים נפרדים עשה העורר שימוש במסמכים מזויפים לשם העברות כספים בסכומים גבוהים. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. ביום 31.12.09, בהסכמת בא כוח העורר, שהסכים לקיומן של ראיות לכאורה, שוחרר העורר למעצר בית מלא. בנוסף העורר והפקחים הפקידו ערבויות, ניתן כנגד העורר צו עיכוב יציאה מן הארץ ונאסר עליו ליצור קשר כלשהו, בין במישרין ובין בעקיפין, עם מי מהמעורבים בתיק. בהמשך הגיש העורר בקשה לשחרורו ממעצר הבית, וביום 16.2.2010 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו. ערר שהוגש לבית משפט זה (בש"פ 1385/10, כבוד השופט א' רובינשטיין ) התקבל באופן חלקי, ביום 28.2.2010,

במובן זה שהעורר יוכל לעת הזאת לצאת ממקום מעצר הבית למשך שלוש וחצי שעות ביום, בין השעות 19:00-15:30, אך לא לבוא למשרדי החברה שהוא מנהלה, וכך נימק חברי השופט א' רובינשטיין את החלטתו:

"מתוך הנחה אנושית כי כשאין מדובר באדם אלים או מהוה סכנה בסיסית לסביבתו, יש מקום לאפשר התאווררות הוגנת. אוסיף, כי מעצר הבית הנוכחי נראה כבעל תכלית עמומה במידה מסוימת. מחד גיסא, הוא הוטל בהסכמה (החלטה מיום 31.12.09), בפיקוח ערבים, שהם מזכירתו של העורר, בת זוגו ובת זוגו לשעבר, חברו ואמו, תוך ערבות עצמית בסך 2,000,000 ש"ח, הפקדת 5,000,000 ש"ח, צו עיכוב יציאה ואיסור יצירת קשר עם המעורבים בפרשה. מאידך גיסא, לא הוטלו הגבלות למגע עם אנשים שאינם מעורבים, והכל - למעט המעורבים - יכולים לבקר את העורר ולשוחח עמו טלפונית. השופטת המלומדת קמא מיקדה את החלטתה ב"נשקם של הנוכלים: לשון חלקלקה, קסם אישי, עורמה ועודף ביטחון עצמי, ובכל אלה התברך המשיב". מעצר הבית נועד שלא לאפשר מגע ישיר עם אנשים. מוכן אני להניח, כי לעורר קסם אישי גדול העלול להיות מופעל, ואולם יש מנגד טעם בטענתו, כי בציבור, ואוסיף - בקהילה העסקית אולי ביתר שאת - ידועים כיום מצבו וההליכים המתנהלים נגדו. לכן דומה כי הבאים עמו במגע - היכולים ממילא לבוא גם כיום לביתו ולשוחח עמו טלפונית וכן במחשב - על פי רוב יידעו זאת. ואולם, לעת הזאת אין מקום לאפשר לעורר, נוכח המיוחס לו והמוכר כראיות לכאורה, קרי, מרמה בסדר גודל של מליוני דולארים, לומר "עולם כמנהגו נוהג", והדבר חל גם על ניהול אקטיבי של עסקיו במקום עבודתו. מכאן ההחלטה האמורה. בשאר שעות היממה יישאר העורר במעצר הבית בפיקוח שנקבע, והוא מוזהר על קיומו ועל קיום החלטה זו. בידי המשטרה לודא קיום מעצר הבית" (הדגשה שלי ס' ג'').

בהמשך הגיש העורר בקשה נוספת לבית המשפט המחוזי לעיון חוזר בתנאי מעצר הבית בו הוא שוהה. העורר, בהסתמך על החלטתו של בית משפט זה בבש"פ 1385/10, טען כי לאחר חודשיים וחצי הגיעה העת לשחררו ממעצר הבית בו הוא נתון מחודש דצמבר. עוד הוא טען כי לאור הימשכות ההליכים הפלילים כנגדו וההליכים האזרחים הרבים בעניינו יש לשנות את נקודת האיזון ולאפשר לו לצאת ממעצר הבית. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של העורר וקבע כי לאור פרק הזמן הקצר שחלף מאז החלטתו של בית משפט זה, והעדרן של נסיבות חדשות אינו מצדיק את שינוי תנאי מעצרו. עוד נקבע כי הוא יכול וראשי להסדיר את ענייניו, לרבות ניהול ההליכים האזרחים, בשעות "התאווררות" שניתנו לו.

מכאן הערר שלפניי.

העורר טוען כי לאור החלטתו של בית משפט זה בבש"פ 1385/10 יש מקום לשחררו ממעצר הבית, שכן נקבע , לטענתו, על ידי בית משפט זה כי תקופת מעצר הבית תהא זמנית, ובחלוף שלושה חודשים מהחלטתו של בית משפט זה ניתן לראות כי הוא עמד בכל תנאי שחרורו בערובה, הוכיח כי אינו מסוכן לציבור ועל כן הגיעה העת לשחררו. הוא טוען כי לאור ההליכים האזרחיים שהוא מנהל עליו להיות זמין במשך היום לשם ניהול ענייניו, בייחוד שהליכים אלה קשורים בקשר הדוק, לטענתו, להגנתו בהליך הפלילי. עוד הוא טוען כי כיום לא קיימת כל עילת מעצר כנגדו, הוא לא מהווה סכנה לציבור ואין להותירו במעצר בית רק לאור שיקול הרתעתי.

מנגד סומכת המשיבה ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוענת כי לא חלף די זמן, אשר יש בו לשנות את תנאי מעצר הבית שהוטלו עליו. עוד היא טוענת כי ההליך הפלילי בעניינו נמצא בשלבים מתקדמים ביותר, וידוע הוא ככל שנתקדם בתיק אל שלביו הסופיים עולה גם החשש להימלטות, וזאת בייחוד לאור ההליכים האזרחיים המתנהלים כנגדו. על כן, אין מקום, גם לאור החלטתו של בית משפט בבש"פ 1385/10 לשחררו ממעצר הבית בו הוא נתון.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת, ולא מצאתי מקום להתערב בה.

טענתו העיקרית של העורר מתייחסת לפרק הזמן שבו הוא נתון במעצר בית, בייחוד לאור החלטתו של בית משפט זה בבש"פ 1385/10. על כן השאלה היא האם הגיעה העת לשחרר את העורר ממעצר הבית בו הוא נתון. כידוע על פי סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, ניתן להגיש בקשה לעיון חוזר בנוגע לתנאי שחרור של נאשם "אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". העילה בדבר "זמן ניכר" הינה גמישה ויש לפרשה בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. זו למעשה שאלה של איזון בין האינטרס הציבורי לבין זכויותיו של הנאשם. "במסגרת איזון זה, כך נקבע בפסיקתנו, יש להביא בחשבון, בין היתר, את חומרת העבירות המיוחסות לנאשם, את מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, את התנהגותו במעצר או את אופן עמידתו בתנאי חלופת המעצר ואת נסיבותיו האישיות: המשפחתיות, הכלכליות והנפשיות " (בש"פ 913/08 פלוני נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 25.2.2008). כן יש להביא בכלל חשבון את קצב התנהלות הדיונים בתיק והצפי לקראת סיומו של ההליך המשפטי. במקרה הנוכחי יש להכניס לתוך "קדירת השיקולים" גם את החלטתו של בית משפט זה בבש"פ 1385/10 .

במקרה שלפניי, לאחר שבחנתי את מגוון השיקולים, סבורני כי טרם בשלה העת לשחרר את העורר ממעצר הבית בו הוא נתון, וזאת נוכח העובדה כי חלפו רק

ארבעה חודשים מאז החלטתו של בית המשפט זה, אשר קיבל את בקשתו באופן חלקי. כאשר העורר נתון במעצר בית איני סבור כי תקופה זו עולה כדי "זמן ניכר", וזאת בייחוד לאור העובדה כי הוא יכול לצאת ממקום מעצר הבית למשך שלוש וחצי שעות ביום. בנוסף, נראה כי הדיון בתיק מתקדם בקצב משביע רצון, כפי שציין בא כוח המשיבה. על כן באיזון בין כלל השיקולים, ולאור העבירות המיוחסות לעורר, נראה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי נכונה לעת הזו.

עם זאת, חשוב להדגיש כי במקרה הצורך יכול העורר לפנות בבקשה מתאימה ליציאה מיוחדת לצורך ניהול ההליכים האזרחיים בעניינו, ויש להניח כי בקשה זו תישקל בחיוב.

סוף דבר, הערר נדחה.