בש"פ 8764/10 מדינת ישראל נ. פלוני

1.

מונחת בפניי בקשה להארכת מעצרו של המשיב לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים ) זו הפעם השלישית.

כתב אישום שהוגש נגד המשיב אוחז ארבעה אישומים ומייחס לו ביצוע עבירות של תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות (ריבוי עבירות), בעילת קטינה שטרם מלאו לה 16 (ריבוי עבירות), מעשה סדום בקטינה בגילאי 14 – 16 (ריבוי עבירות), אינוס תוך התעללות באישה (ריבוי עבירות), מעשה סדום בנסיבות אינוס בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים (ריבוי עבירות), הדחת קטין לסם מסוכן, הטרדה באמצעות מתקן בזק, פגיעה בפרטיות , איומים והיזק בזדון.

כתב האישום מפרט כי המשיב והמתלוננת, ילידת נובמבר 1992, היו בני זוג בין קיץ 2007 ועד ראשית שנת 2009, לסירוגין. בחלק מתקופה זו השניים אף התגוררו יחדיו. באישום הראשון נטען כי כאשר פגשה המתלוננת לראשונה במשיב בדירת מכרים בקיץ 2007, הוביל אותה הלה, לאחר חילופי דברים ביניהם וכשהיא בגילופין, לשירותים ושם בעל אותה. כן נטען כי לפחות בהזדמנות נוספת בעל המשיב את המתלוננת פעם נוספת. באישום השני נטען כי בחודש מרץ 2008, לאחר שהמשיב והמתלוננת נפרדו, יצר המשיב קשר טלפוני עם המתלוננת ולאחר מכן הגיע לדירתה והדיח את המתלוננת להשתמש עמו בסם מסוכן מסוג חשיש שהביא עמו. לאחר מכן בעל אותה. באישום השלישי נטען כי במהלך התקופה בה המשיב והמתלוננת גרו יחד, התעלל המשיב במתלוננת בכך שכלא אותה בחדר או בדירה, ביצע בה מעשי אלימות, בעל אותה, לעיתים בהסכמתה ולעיתים שלא בהסכמתה, תוך שימוש באלימות, ביצע בה מעשי סדום ואיים עליה כדי שלא תתלונן נגדו במשטרה. בנוסף נטען כי במספר רב של הזדמנויות תקף המשיב את המתלוננת בכך שהכה אותה בראשה ובגופה וכן הדיחה בהזדמנויות רבות להשתמש עמו בסמים מסוג חשיש, LSD , חגיגת וקאנבוס. במועד אחד המשיב אף הזריק לווריד של המתלוננת סם שרקח בעצמו מכדורים נגד צינון וחומרים נוספים. בעקבות השימוש בסם חשה המתלוננת ברע וסבלה קשיי נשימה ובחילות. המשיב אף איים על המתלוננת כי אם תספר על כך הוא יהרוג אותה. באישום הרביעי נטען כי לאחר שהמתלוננת והמשיב נפרדו בינואר 2009 והמתלוננת שבה להתגורר עם אמה, הטריד המשיב, בהזדמנויות רבות ותכופות בין החודשים מאי-אוגוסט 2009 או בסמוך לכך, את המתלוננת, את אמה ואת אחותה בכך שטלפן לטלפונים הניידים של המתלוננת ושל אמה ולמספר הטלפון שלהן בבית והשאיר מסרים מטרידים ומאיימים וכן שלח מסרוני טקסט רבים. נטען כי בתקופה זו הגיע המשיב במספר הזדמנויות אל בית המתלוננת בשעות בלתי שגרתיות, דפק בדלת ונותר לעמוד מאחורי הדלת דקות ארוכות כשהוא מבקש לדבר עם המתלוננת במטרה להטרידה. הוא השחית המשיב את קירות הבניין ודלת המעלית בכך שחרט עליהם כתובות ומסרים מטרידים למתלוננת. בנוסף, במספר הזדמנויות עקב המשיב אחר המתלוננת בכוונה להטרידה עת הלכה ברחוב. כתב האישום מפרט עוד כי ביום 9.8.09 הגיע המשיב לבית המתלוננת במטרה להטרידה. הוא ביקש ממנה לחזור לחיות עמו וכשזו סירבה וביקשה להיכנס חזרה אל ביתה, מנע ממנה המשיב לעשות כן ותקף אותה בכך שהרימה על ידיו בניגוד לרצונה ופנה לכיוון המדרגות כשהוא נושא אותה, אך זו הצליחה להשתחרר מאחיזתו ונמלטה. המשיב נותר לעמוד מאחורי דלת ביתה של המתלוננת כשהוא דופק ובועט בחוזקה בדלת כשהוא משחיתה ושובר את הידית. ביום 15/8/09 השאיר המשיב בחזית בית של המתלוננת שקית ובה חבל תליה וחפצים נוספים. ביום 27/8/09 השחית את קירות הבניין ודלת המעלית בבניין מגורי המתלוננת בכך שחרט על הקירות ועל המעלית מסרים עבור המתלוננת.

2.

במקביל להגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. לבקשת הסנגור נשלח המשיב לבדיקה פסיכיאטרית לצורך בחינת כשירותו לעמוד לדין ומצבו הנפשי בעת ביצוע העבירות. בשל הצורך בקבלת חוות הדעת ונוכח בקשת הסנגור להגיש חוות דעת נגדית – שלבסוף לא הוגשה - נדחה הדיון מספר פעמים. בדיון בבקשה לגופה מצא בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה, בציינו כי עדות המתלוננת נתמכת בעדויות אמה ואחותה, ובמידה מסוימת גם בעדות המשיב עצמו. בית המשפט הוסיף כי העובדה שהמתלוננת חזרה בה מעדותה אינה מכרסמת בראיות התביעה, באשר מדובר בעניין נפוץ בתיקים מסוג זה. בדיון בשאלת קיומה של עילת מעצר ושאלת החלופה ביקש בא כוח המשיב כי יוזמן תסקיר של שירות המבחן, אך בהמשך חזר בו והסכים למעצר עד תום ההליכים תוך שמירת זכותו להגיש בקשה לעיון חוזר לבדיקת חלופת מעצר. בכפוף לכך נעצר המשיב עד תום ההליכים.

3.

משפטו של המשיב לא הסתיים בתוך תקופת המעצר הסטטוטורית, ובית משפט זה נעתר לבקשת המדינה והאריך את מעצרו של המשיב בהסכמתו, בתשעים ימים (כבוד השופטת מ' נאור, בש"פ 4029/10). בקשה לעיון חוזר שהגיש המשיב, בה עתר לקבלת תסקיר לצורך בחינת חלופת מעצר, נדחתה מהטעם שנגד המשיב נפתחה חקירה נוספת בגין חשד שהוא מטריד את מתלוננת ומדיחה לעדות שקר. נקבע כי לאחר שתתקבל החלטה האם להגיש כתב אישום נוסף נגד המשיב, יהיה בא כוחו רשאי להגיש בקשה נוספת לעיון מחדש. כתום תקופת ההארכה הראשונה ומשפטו של המשיב טרם הסתיים, נעתר בית משפט זה (כבוד השופט א' רובינשטיין, בש"פ 6054/10) לבקשת המדינה והאריך המעצר בתשעים ימים נוספים זו הפעם השניה.

עתה מתבקשת ההארכה השלישית.

4.

המדינה מפרטת כי במהלך תשעת חודשי המעצר הראשונים נדונה והוכרעה שאלת כשירותו הנפשית של המשיב לעמוד לדין. במהלך הארכות המעצר הקודמות החלו להישמע דיוני ההוכחות בתיק. לסיום פרשת התביעה נותרה שמיעת עדויותיהן של המתלוננת וחברתה. במהלך שמיעת ההוכחות אושפזה המתלוננת בבית החולים אברבנאל, לאחר שלטענת אמה, בלעה כדורים. בהמשך נעצרה המתלוננת, לאחר שלא אותרה זמן מה, ונקבע כי עליה ליצור קשר עם התביעה. חברתה לא התייצבה לדיון והוצא נגדה צו הבאה. השתיים היו אמורות להעיד ביום 25.11.10, אך במועד זה לא התקיימה הישיבה בשל שביתת פרקליטי המדינה ועתה קבועה ישיבת ההוכחות הבאה ליום 31.1.10. ביני לביני הוגש כתב אישום נוסף נגד המשיב בעבירות של הטרדת עד, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט בשל החשד כי הטריד את המתלוננת עת הייתה מאושפזת וניסה להשפיע עליה למסור עדות שקר.

המבקשת מדגישה כי בתחילה נבעו עיקר הדחיות בתיק מצרכי ההגנה ומטעמיה. להשקפתה, מסוכנותו של המשיב רבה. הוא נאשם בביצוע עבירות מין חמורות ואלימות בקטינה שבחלק מן הזמן היתה צעירה מגיל 16 ואף סיפק לה סמים. לכך יש להוסיף את יחסו האובססיבי כלפי המתלוננת, את האיומים שהשמיע כלפיה כאשר רצתה לנתק עמו קשר ואת העובדה שהוגש נגדו כתב אישום נוסף בגין הטרדת המתלוננת וניסיון להשפיע עליה להעיד עדות שקר, וזאת עת שהוא עצור עד תום ההליכים. התנהלות זו מעידה לטענתה כי המשיב לא יעמוד בתנאים שיוטלו עליו אם ישוחרר. כן צוין כי מסוכנותו של העורר מתחזקת נוכח מצבו הנפשי, וקיים חשש מפני הישנות המעשים.

5.

בא כוח המשיב העלה כשאלה מרכזית בטיעונו את משמעות אי התייצבותה של הפרקליטות לדיון בהליך העיקרי, כאשר במקביל הפרקליטות מבקשת את הארכת המעצר בטענה כי מסוכנותו של המשיב גבוהה. הוא מטעים כי כתוצאה מאי התייצבות הפרקליטות נדחה התיק דחייה נוספת שבעטייה מתארך משך שהיית המשיב במעצר וברי כי תידרש הארכת מעצר נוספת בתום התקופה המבוקשת. לשיטתו יש לנתון זה השלכה על האיזון הראוי שיש לערוך עת מתבקשת הארכת המעצר בשלישית. הוא מדגיש כי לכתחילה הסכים למעצר, לרבות בשלב ההארכה הראשונה בכדי לקדם הדיון בתיק, אך מוסיף כי בשלב ההוכחות עיקר העיכובים היו אצל המדינה בזימון המתלוננת. לדידו אין להיענות לבקשה נוכח חזקת החפות של העורר שמשקלה משמעותי בשלב בו מתבקשת הארכת המעצר בשלישית ומאחר שההליך אינו מתנהל כסדרו. הוא סבור כי יש לשחרר את מרשו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, לרבות איזוק אלקטרוני.

6.

טענה מרכזית בדיון נגעה אם כן למשמעות שיש לייחס לכך שהמדינה נמנעה מלהתייצב לדיון בהליך העיקרי, ובה בעת מבקשת את הארכת המעצר בשל מסוכנות המשיב. טענה זו נשמעה מפי עורכי דין נוספים בהליכי מעצר במרוצת שלושת השבועות האחרונים בהם מתקיימת שביתת הפרקליטים. עמדתי היא כי השלכת אי-התייצבותה של הפרקליטות לדיון בהליך העיקרי, בשל השביתה, על שאלת המעצר, צריכה להיבחן בכל מקרה לגופו. במה דברים אמורים.

שתי הוראות חוק יש להן נגיעה לענייננו. ההוראה הראשונה היא הוראת סעיף 57 לחוק המעצרים שלפיה:

57.נוכחות בעלי הדין

(א)

דיון לפי סעיפים 53 ,52 ,43 ו-58, יהיה בפני המשוחרר בערובה או סניגורו, בפני עצור, ובפני תובע;ואולם מותר לדון בבקשת העצור שלא בפני תובע אם ניתנה לתובע הודעה על הדיון 24 שעות מראש;מותר לדון בבקשת תובע שלא בפני המשוחרר בערובה אם הומצאה למשוחרר בערובה הודעה על הדיון 48 שעות מראש.

(ב)

הודעה על מועד הדיון ומקומו תימסר למשוחרר בערובה, לעצור, לסניגור אם יש להם סניגור, ולתובע.

(ג)

לא ניתן לקיים דיון בנוכחות העצור מפאת מצב בריאותו יחולו הוראות סעיף 16(2), בשינויים המחויבים.

ואולם, לענייננו אין להוראה זו השפעה של ממש, שכן התובע נמנע מלהתייצב בהליך העיקרי ולא בהליכי המעצר. מצב זה מוסדר בסעיף 133 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: חסד"פ ), אשר מורה כדלקמן:

133. העדר תובע

לא התייצב התובע במועד שנקבע למשפט אף על פי שהודע לו המועד, ובית המשפט לא ראה לדחות את המשפט למועד אחר, ינהג בית המשפט כאמור בסעיף 94 כאילו חזר בו התובע מהאישום, אולם רשאי הוא להרשיע את הנאשם בעבירה המתגלית מן העובדות שהודה בהן או שהוכחו, ולגזור את דינו.

סעיף 133 לחסד"פ עניינו בהליך העיקרי. ענייננו שונה ומתמקד בהשפעת אי ההתייצבות בהליך העיקרי על תוצאת הדיון בבקשה להארכת המעצר. ואולם, סעיף 133 מלמדנו על שיקול דעתו הרחב של בית המשפט בעת שנציג המאשימה נפקד מן הדיון. שכן, בהיעדר התובע באפשרותו של בית המשפט לדחות את המשפט למועד אחר – כפי שנעשה בענייננו, או לראות את התובע כמי שחזר בו מאישום, כאשר גם במצב זה רשאי בית המשפט להרשיע את הנאשם בעבירה המתגלה מן העובדות בהן הודה או שהוכחו כבר עד לאותו שלב של המשפט, ולגזור את דינו. סמכותו של בית המשפט לדחות הדיון ולהימנע בכך מן המשמעויות הגלומות בקביעה כי התביעה חזרה בה למעשה מן האישום, יסודה בהשלכותיה הרחבות של ההחלטה השיפוטית על האינטרס הציבורי. בהחלטה על המשמעויות שיש ליתן להיעדרות התובע מן הדיון נדרש בית המשפט לאזן בגדרי שיקול דעתו בין זכותו של הנאשם לחירות ושלא להיות נתון לעינוי דין, ובנוסף לה האינטרס הציבורי שלא לבזבז לריק את זמנם של בית המשפט, של העדים ושל עורכי הדין, לבין האינטרס הציבורי בבירור אשמתו של נאשם, ובפרט כאשר עסקינן בעבירות קשות וחמורות (ראו והשוו: בש"פ 8122/99 מדינת ישראל נ' מסיכה (לא פורסמה, 22.11.99) וההפניות שם).

7.

הגיונם של דברים נכון גם במצב שבפניי, כאשר המדינה נמנעה מלהגיע לדיון בהליך העיקרי, אך במקביל הגישה בקשה להאריך את מעצרו של המשיב לפי סעיף 62 לחוק המעצרים ונציג מטעמה אף התייצב לדיון. ברי כי הנחת המוצא הינה כי נאשם, הנהנה כמובן מחזקת החפות, אינו צריך לשאת על גבו את המשמעויות הנלוות לשביתת הפרקליטים. היעדרותה של המדינה מן הדיונים גורמת לדחיות תיקים וממילא גם להתארכות משפטים. מצב זה אין רצוי ואינו יעיל. הוא אינו מתיישב עם המאמץ הניכר הנעשה על-ידי בתי המשפט השונים לקדם את שמיעת התיקים ולהקל בכך מן העומס הכבד על מערכת בתי המשפט, הוא אינו מתיישב עם זכותו של הנאשם כי משפטו יתנהל בקצב ראוי והוא אינו מתיישב לא עם האינטרס הציבורי בבירור האשמה ומיצוי הדין עם האשמים ולא עם אינטרס הקורבנות הממתינים גם הם להכרעה השיפוטית.

ואולם, גם במציאות זו, וגם כאשר הקושי עליו הצביע הסנגור ברור ובולט, מחויב בית המשפט לשקול בכל מקרה לגופו מהן המשמעויות של שחרור נאשם לחלופת מעצר. מחויב הוא לשקול אל מול אינטרס הנאשם וזכויותיו גם את האינטרס הציבורי. הכרעה זו מושפעת בעיקרה מנסיבותיו של התיק שבפניו. ברי, כי ככל שחמורה וקשה היא העבירה המיוחסת לנאשם, כך יקשה ליתן במסגרת הליכי המעצר את מלוא המשמעות להיעדרות הפרקליטות מן ההליך העיקרי.

כאשר מדברים אנו בבקשה להאריך המעצר אל מעבר לתקופה הסטטוטורית יש לשבץ שיקול זה במערך השיקולים הכללי שנבחן בשלב זה, לרבות זכותו של הנאשם לחירות, שמשקלה היחסי הולך ועולה ככל שנעים אנו על ציר הזמן.

8.

ההליך במקרה שלפנינו מצוי בעיצומו. אכן, חלו עיכובים שונים בסיום פרשת התביעה מטעמים שאינם תלויים, כך ניתן להתרשם, בתביעה עצמה אלא בעדיה. כך או כך, יש להניח כי לא תידרשנה ישיבות רבות לסיום פרשת התביעה ויש לקוות כי בית המשפט והצדדים יעשו מאמץ לקבוע מועדים נוספים עוד בתוך תקופת ההארכה הנוכחית כדי להביא את פרשת התביעה לסיומה.

אודה כי הדעת אינה נוחה כאשר המדינה אינה מתייצבת לדיון שעניינו באישומים כה חמורים כבענייננו, אולם אלה הן משמעויות השביתה. העיקר לענייננו הוא כי הגם שמדובר בהארכה שלישית אל מעבר לתקופה הסטטוטורית, חומרת האישומים ונסיבותיהם – ובמילים אחרות, מסוכנותו של המשיב – היא כה רבה עד כי איני סבורה כי ניתן לשקול את שחרורו לחלופת מעצר. מדובר בעבירות מין קשות שבוצעו בקטינה, חלקן עוד בטרם מלאו לה 16, תוך שימוש באלימות וכאשר המשיב אף מדיח אותה לכאורה לשימוש בסמים. יחסו האובססיבי של המשיב כלפי המתלוננת, האלימות הטמונה בו וחוסר הגבולות שלו, נלמדים ממעשיו בעת שלאחר פרידתם: מכך שעקב אחריה, מההטרדות הטלפוניות והמסרים המאיימים, מהתייצבותו בפתח ביתה פעם אחר פעם כשהוא משחית את סביבת מגוריה. יחסו הכפייתי נלמד גם מכך שהוגש נגדו כתב אישום נוסף לפי הטריד וניסה להשפיע על עדותה של המתלוננת כאשר היא במצב שביר ופגיע, מאושפזת בבית החולים אברבנאל, והוא נתון במעצר עד תום ההליכים. דומה כי לא נדרשת דוגמא טובה מזו כדי ללמד על כך שהמשיב מתקשה לבלום את דחפיו וכי נשקפת ממנו מסוכנות שאין להקל בה ראש כלפי המתלוננת. הערכה זו מתחזקת נוכח העובדה שכתב אישום נוסף נגד המשיב, בו הואשם בכך שאיים על המתלוננת, תקף אותה והטרידה, נסגר בשל מצבו הנפשי, וכן נוכח חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוכנה בעניינו.

בסיכומם של דברים, התמונה המצטיירת היא של מסוכנות גבוהה וחריפה ביותר של המשיב למתלוננת, לבנות משפחתה, ואף לציבור הרחב. איני סבורה כי ניתן לומר שחלוף הזמן הקהה ולו במעט מחומרת המסוכנות או כי יש בסיס להניח כי המשיב, כמי שמעשיו מלמדים עליו לכאורה כי הוא חסר גבולות ורסן, יידע לכבד תנאי שחרור שייקבעו לו. במצב דברים זה איני רואה, גם בהינתן התמשכות ההליך, כיצד ניתן להימנע מהארכת המעצר.

מעצרו של המשיב מוארך בזאת בתשעים ימים נוספים החל מיום 4.12.2010 או עד למתן פסק דין בת.פ.ח. 1063/09 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו, לפי המוקדם מביניהם.