בש"פ 8801/10 מדינת ישראל נ. סרגיי פושקריוב

עניינה של החלטה זו הוא בקשת המדינה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), להורות על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים, מעבר לתקופת המעצר הסטטוטורית . בהחלטתי מיום 9.12.10, בה קיבלתי את הבקשה נוכח הסכמת המשיב למעצרו בתנאי אישפוז פסיכיאטרי, קבעתי כי אם יחול שינוי בהחלטת הוועדה הפסיכיאטרית בדבר הצורך באישפוזו של המשיב – יתקיים דיון נוסף בבקשה. משחל שינוי כאמור והתקיים דיון – נדרש עיון מחודש בבקשה.

1.

ביום 11.3.10 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו ארבע עבירות של הצתה ועבירה של היזק במזיד. לפי כתב האישום, ביום 1.3.10, לפנות בוקר, שפך המשיב את תכולתם של 3 מיכלי בנזין שהניח סביב בנין מגוריו של המתלונן ושלח אש בשלושה מוקדים שונים. מכתב האישום עולה כי המתלונן התעורר לשמע צעקות אחת השכנות שהבחינה באש, והחל לכבות את האש שהתפשטה בתחתית הבנין באמצעות שפיכת מים מחלונו. לאחר שכובתה האש, פתח המתלונן את דלת דירתו ועקב כך נשפכה תחולת מיכל בנזין נוסף שהציב המשיב מבעוד מועד בפתח דירת המתלונן, לצידו של נר דולק שהציב לצידו. כתוצאה מכך, החלה האש להתפשט, עד אשר כובתה על-ידי אחת השכנות שהוזעקה על-ידי המתלונן. כתוצאה מהמעשים נגרם נזק לרכוש.

2.

עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בטרם ניתנה החלטה בבקשה, נענה בית המשפט לבקשת ב"כ המשיב להורות על אישפוזו של המשיב לצורך הסתכלות פסיכיאטרית. לאחר שהתקבלה חוות-הדעת שמצאה כי המשיב כשיר לקחת חלק בהליכים המשפטיים נגדו, הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, לו הסכים ב"כ המשיב. כן נקבע כי מחוות-הדעת עולה כי המשיב זקוק לטיפול פסיכיאטרי, ונוכח זאת ישאר המשיב מאושפז בבית חולים פסיכאטרי. לצד זאת קבע בית המשפט כי ככל שיסבור הפסיכיאטר המחוזי כי אין עוד מקום בהמשך אישפוזו – יפנה בבקשה מתאימה לבית המשפט.

3.

משלא נסתיים משפטו של המשיב, ביקשה המאשימה

את הארכת מעצרו מעבר לתקופת המעצר הסטטוטורית. בבקשתה ציינה המבקשת את מסוכנותו של המשיב, הנלמדת מהמעשים המיוחסים לו ומהתחכום והתכנון המוקדם שעמדו ביסודם. לצד זאת, צוין כי העיכוב בתיק נבע מהשתהות ההגנה בהגשת חוות-הדעת הפסיכיאטרית מטעמה.

4.

ביום 7.12.10 התקיים לפני דיון, שבשל שביתת הפרקליטים התקיים במעמד צד אחד. בדיון הבהיר הסניגור כי מעצרו של המשיב עודנו מתבצע בתנאי אישפוז והביע את התנגדותו להארכת המעצר. אולם בהודעה שהגיש לאחר הדיון, עידכן ב"כ המשיב כי הוא מסכים להארכת מעצרו של המשיב בתנאים אלה, ככל שהועדה הפסיכיאטרית המחוזית תחליט על המשך אישפוזו במועד התכנסותה הבא. בהתאם לכך, הוארך מעצרו של המשיב ונקבע כי ככל שתחליט הועדה הפסיכיאטרית כי אין עוד מקום לאשפז את המשיב – יתקיים דיון נוסף.

5.

ביום 15.12.10 עידכן ב"כ המשיב כי הועדה הפסיכיאטרית החליטה שאין עוד מקום לאשפוז המשיב בבית החולים הפסיכיאטרי, ובהתאם לכך, התקיים ביום 21.12.10 דיון נוסף בהארכת מעצרו של המשיב. ב"כ המשיב טען כי מהחלטת הועדה הפסיכיאטרית עולה כי המשיב אינו מסוכן לעצמו וכי קיימת מסוכנות לאחרים ברמה נמוכה בלבד. בהקשר זה נטען כי יש מקום להתייחס לשאלת מצבו הנפשי של המשיב בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו, הנלמד לטענתו לא רק מהראיות שהגיש לבית-משפט קמא אלא אף מ"אופיו הביזארי והבלתי סביר" של מעשיו. מדבריו של ב"כ המשיב בדבר המצב הנפשי המעורער של המשיב בעת ביצוע המעשים וכן מדבריו בדבר מצבו הנפשי הנוכחי – עלתה הטענה כי לא ניתן ללמוד מן המעשים המיוחסים למשיב על מסוכנותו.

לצד זאת, טען ב"כ המשיב כי התמשכות משפטו של המשיב, שאין צפי לסיומו – מובילה אף היא למסקנה כי יש לשחררו ממעצר. עוד התייחס הסניגור לטענת המדינה בבקשתה לפיה דחיית הדיונים בתיק נבעה מהשתהותו בהגשת חוות-הדעת הפסיכיאטרית ופירט סיבות נוספות לעיכובים אלה ובראשן את שביתת הפרקליטים שהובילה לדחייתם של שני דיונים. ב"כ המשיב ציין כי ביקש מבית המשפט המחוזי לזכות את הנאשם בהתאם לסעיף 133 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: חסד"פ ), אולם בקשתו נדחתה והדיון נדחה ליום 10.1.11. עוד הוסיף בהקשר זה כי אין זה ראוי שהמדינה תגיש בקשה להארכת מעצרו של המשיב ולא תתייצב לדיון בבקשתה שלה.

לבסוף, תיאר ב"כ המשיב את נסיבותיו האישיות של המשיב, שחי בגפו לאחר שנפרד מאשתו ואם בנו, עימה עלה ארצה לפני כ-15 שנים, וציין כי המשיב נמצא עתה בטיפול תרופתי ומודע למעשיו. כן ציין ב"כ המשיב כי המשיב נעדר עבר פלילי. לאור כל האמור, ציין הסניגור כי יש מקום לשחרור המשיב, לצד הוצאת צו טיפול מרפאתי. כן ציין ב"כ המשיב כי ככל שיסבור בית המשפט כי יש צורך בחלופה, ישנם שני חברים של המשיב המוכנים להשגיח כי המשיב נוטל תרופות ולדווח על כל הפרה.

יצוין כי טענות המדינה לא נשמעו אף בדיון זה בשל שביתת הפרקליטים.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטת הוועדה הפסיכיאטרית ושמעתי את טענות ב"כ המשיב, הגעתי לכלל מסקנה כי החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המורה על שחרורו של המשיב מאישפוז מהווה שינוי נסיבות המצדיק בחינת שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

שינוי נסיבות זה משפיע על האיזון בין שני השיקולים המרכזיים המנחים את בית המשפט בבואו לבחון את הארכת מעצרו של נאשם מעבר לתקופת מעצרו הסטטוטורית – רמת מסוכנותו וקצב התקדמות המשפט (בש''פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי

(לא פורסמה, 21.2.2007). להלן: ענין חכמיגרי) ; בש"פ 1693/03 מדינת ישראל נ' אבו-עסא (לא פורסמה, 5.03.03)).

אכן, אין חולק על הסכנה הטמונה במעשים המיוחסים למשיב. יחד עם זאת, בהחלטת הוועדה הפסיכיאטרית לפיה אין עוד צורך באישפוזו של המשיב, צוין כי המשיב אינו מסוכן לעצמו וכי מסוכנותו לאחרים הינה ברמה נמוכה. אמנם, יש מקום לציין כי המשיב אובחן בעבר, בטרם ביצוע המעשים המיוחסים לו, כסובל מהפרעה ביפולרית, שהינה מחלה נפשית המאופיינת בתנודות קיצוניות במצב הרוח ובהתאם לאבחנה זו הוא נתון בטיפול תרופתי. משכך, ומבלי להביע עמדה בשאלת הקשר בין מצבו הנפשי בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו לבין ביצועם, שמקומה להתברר בהליך העיקרי – אין לשלול את החשש שבהיעדר טיפול תרופתי זה, תגדל מסוכנותו. אולם נראה כי אם תימצא חלופת מעצר מתאימה שתאפשר פיקוח הדוק על נטילת התרופות – ניתן יהיה להפיג חשש זה.

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם משקלו ההולך ופוחת של אינטרס השמירה על שלום הציבור מפני מסוכנותו של נאשם ביחס לחירותו של הנאשם ככל שמתמשך ההליך המשפטי ( בש''פ 3394/10 מדינת ישראל נ' קדוש (טרם פורסמה, 17.5.10)) . במקרה דנן, אמנם הסתיימה כבר פרשת התביעה והחלה פרשת ההגנה, אולם לא ניתן לצפות את מועד סיום שמיעת התיק, וזאת בין היתר נוכח העובדה כי שני דיונים שנקבעו לאחר מספר דחיות, לא התקיימו בשל שביתת הפרקליטים. לאחרונה התייחס בית המשפט לטענות דומות שהועלו מקום בו ביקשה המדינה את הארכת מעצרו של המשיב, אך לצד זאת לא התייצבה לדיונים בתיק העיקרי בשל השביתה. כך ציינתי בבש"פ 8764/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסמה, 8.12.10) כי במציאות בה בשל השביתה נדחים דיונים או מתקיימים הם בהעדר נציגי המדינה, מחויב בית המשפט לאזן בכל מקרה לגופו, בין זכותו של הנאשם, שאינו צריך לשאת על גבו את המשמעויות הנלוות לשביתת הפרקליטים, לבין האינטרס הציבורי ומשמעויות שיחרורו. כן ראו לענין זה בש"פ 8204/10 מדינת ישראל נ' בן בסט (לא פורסמה,