בש"פ 1693/03 מדינת ישראל נ. עינאד אבו עסא

בפניי בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996.

נגד המשיב הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. כתב האישום מייחס למשיב ביצוע עבירות של קשירת קשר, סחיטה באיומים, התפרצות וגניבה. כתב האישום מפרט שבעה עשר אישומים, שעניינם העיקרי הוא גביית דמי חסות מבעלי עסקים בבאר שבע, בשיטה של שמירה כפויה. על פי הנטען בכתב האישום, המשיב ואחיו, אשר משפטו נשמע בנפרד, הקימו חברות שמירה. הם נהגו לפרוץ פעמים רבות לבתי עסק בעמק שרה בבאר שבע, על מנת להניע את בעלי העסקים לשכור את שירותי השמירה שלהם. המשיב ואחיו פרצו פעמים רבות לאותם בתי עסק, תוך גרימת נזקים חמורים, עד שבעלי העסק נענו להצעתם להעסיק שומרים מטעמם. מרגע שבעל העסק הסכים לשכור את שירותי השמירה, הפסיקו האחים לפרוץ לאותו בית עסק. עוד מצוין בכתב האישום כי במרבית המקרים גנבו המשיב ואחיו, או אחרים מטעמם, דברי ערך רבים, גרמו נזקים פיסיים לבתי העסק, ובחלק מן המקרים אף הציתו בתי עסק.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביום 14.7.02 החליט בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ש' דברת) להיעתר לבקשה. בית המשפט בחן בפירוט את חומר הראיות וקבע כי יש בו ראיות לכאורה המקימות תשתית ראייתית מספקת לצורך מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי ציין כי הגם שעדותו של המדובב אינה מתייחסת באופן ישיר למשיב, הרי שמצטיירת ממנה תמונת "חלוקת העבודה" בין שני האחים, כשהמשיב משמש הבוס ומנהל החברה. עוד קבע בית המשפט כי עילת המעצר קמה מכוח מסוכנותו של המשיב, מידת התחכום של ביצוע העבירות והאימה שהטיל על המתלוננים, עד כי חששו להעיד במשטרה.

במהלך ניהול משפטו של המשיב הגיש בא-כוחו חמש בקשות לעיון חוזר על החלטת המעצר. בכל הבקשות התבקש בית המשפט לבחון חלופות מעצר ולהסתפק בערבים אשר היו מוכנים לערוב לשחרורו של המשיב. בית המשפט המחוזי דחה את כל חמש הבקשות לעיון חוזר, וערר שהוגש לבית משפט זה הוא (השופט י' אנגלרד) על ההחלטה החמישית, נדחה אף הוא.

עיון בבקשת המדינה להארכת המעצר מעלה כי תחילת משפטו של המשיב, כמו גם ניהול המשפט עצמו, התעכבו מספר פעמים. לפי המתואר, הדיון בתשובת המשיב לכתב האישום נדחה מספר פעמים לבקשת בא-כוחו של המשיב. לאחר שהתברר שלא ניתן יהיה לקיים דיון משותף למשיב ולאחיו, הועבר התיק למותב אחר, ובישיבה שהתקיימה ב-30.10.02 כפר המשיב בעובדות כתב האישום. מאז החל משפטו של המשיב התקיימו שבע ישיבות הוכחות, ובישיבה מיום 6.2.03 נקבעו ארבעה מועדי הוכחות נוספים, החורגים מתשעת חודשי המעצר. משכך, הגישה המדינה בקשה זו להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. בבקשתה טוענת המדינה כי נוכח מסוכנותו של המשיב, כפי שעולה מן המעשים המיוחסים לו, והחשש הכבד שיימלט מהדין או ינסה לשבש הליכי משפט, יש להאריך את מעצרו.

בא-כוח המשיב התנגד לבקשה. בדיון בפניי ציין בא-כוח המשיב כי מרשו נעצר בחודש מאי ועד אמצע חודש נובמבר טרם החלו דיוני הוכחות במשפטו. לטענתו, הדחיות בתחילת המשפט נבעו מכך שתחילה לא הועבר כל חומר החקירה למשיב, ולאחר מכן, המתין התיק לצורך ניתוב למותב שונה בבית המשפט המחוזי. בא-כוח המשיב הסתמך על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.12.02 בבקשה החמישית שהוגשה לעיון חוזר. לטענתו, לאור קביעת השופטת כי ייתכן שיהיה מקום לשקול חלופת מעצר לאחר סיום העדת המתלוננים במשפט, יש מקום להורות על שחרורו של המשיב ממעצרו. בא-כוח המשיב הוסיף כי אף אחד מן המתלוננים שהעידו במשפט לא הוכרז כעד עוין, על אף שכולם העידו כי לא הופעלו עליהם לחצים כלשהם לשכור את שירותי השמירה. לסיכום ציין בא-כוח המשיב כי לנוכח התמשכות ההליכים ובהתחשב בעובדה שלמשיב אין עבר פלילי מכביד ומצב בריאותו קשה, אין להיעתר לבקשת המדינה.

שקלתי את טענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה, כי על אף התמשכות ההליכים, יש להיעתר לבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים או עד לסיום משפטו. אמנם, יש ממש בטענה שמעלה בא-כוח המשיב בדבר התמשכות ההליכים במשפטו של המשיב. אין צורך להרחיב דברים על כך שראוי שמשפטם של נאשמים הנתונים במעצר יתנהל ביעילות. ציינו בעבר כי על בתי המשפט לעשות כל מאמץ לתיקון המצב (ראו בש"פ 6357/96 מדינת ישראל נ' נקדימון , פ"ד נ (4) 269). עם זאת, התמשכות ההליכים מהווה שיקול אחד, גם אם כבד משקל, בין השיקולים השונים העומדים בפני בית המשפט בבואו להכריע בשאלה האם להאריך את המעצר, ובהם, אופיה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם. במקרה אשר לפנינו עולה כי משפטו של המשיב התארך מסיבות שונות. הרי מצוי הוא בשלב המתקרב לסיום פרשת התביעה. כל בעלי העסקים שהתלוננו במשטרה מסרו עדויותיהם ונותרה העדתם של מספר עדים נוספים במסגרת פרשת התביעה. עם זאת, נראה כי העיכוב המשמעותי נובע מרצונה של התביעה להמתין לסיום משפטו של פרג', אחיו של המשיב, על מנת להעידו נגד המשיב. משפטו של המשיב קבוע לדיוני הוכחות נוספים, מהם עולה כי ספק רב אם שמיעת הוכחות תסתיים בתוך תקופת המעצר המבוקשת.

אל מול השיקול בדבר התמשכות ההליכים יש להציב את המסוכנות הרבה העולה ממעשי המשיב, כפי שפורטו בכתב האישום ובחומר הראיות שהוגש לבית המשפט. עדויות המתלוננים בבית המשפט אמנם היו מסויגות, אך אמרות חלק מן העדים במשטרה, אשר יש בהן, לכאורה, כדי להפליל את המשיב, הוגשו לבית המשפט, על פי סעיף 10א לפקודת הראיות. על כך יש להוסיף את העובדה שבעבירות מן הסוג המיוחס למשיב, במיוחד בעבירות של גביית דמי חסות באיומים, יש חשש, הטבוע בעבירות עצמן, מפני שיבוש הליכים. לפיכך על אף שהסתיימה העדת המתלוננים בבית המשפט, לא שוכנעתי כי מסוכנותו של המשיב בהקשר זה, הופרכה. לפיכך, החלטתי להיעתר לבקשת המדינה להארכת מעצרו של המשיב. עם זאת, רואה אני להדגיש כי ככל שחולף הזמן נחלש כוחם של השיקולים האחרים ומתחזק השיקול המחייב את סיום משפטם של נאשם בתקופה הקצובה למעצר עד תום ההליכים. על כן, מן הראוי לעשות מאמץ מיוחד לסיים את משפטו של פרג', אחיו של המשיב, בהקדם, באופן שיאפשר את העדתו במשפטו של המשיב בתקופה הקרובה.

אשר על כן, דין הבקשה להתקבל. ומעצרו של המשיב יוארך בתשעים ימים, החל מיום 27.2.03 או עד לסיום משפטו בת"פ 8092/02, לפי המוקדם.