בש"פ 8762/10 מדינת ישראל נ. דוד גברמנל

לפני בקשת המדינה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), להורות על הארכת מעצרו של המשיב מעבר לתקופת המעצר הסטטוטורית, מיום 7.12.10 ולמשך תשעים ימים נ וס פים או עד למתן פסק דין בתפ"ח 10104-03-10, לפי המוקדם.

1.

ביום 7.3.10 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס למשיב, במסגרת שלושה אישומים נפרדים, עבירות של אינוס (ריבוי עבירות), נסיון אינוס, מעשי סדום בנסיבות אינוס, שוד בנסיבות מחמירות ונסיון שוד בנסיבות מחמירות, תקיפה (שלוש עבירות), ואיומים.

לפי האישום הראשון בכתב האישום, בשני מועדים שונים הגיע המשיב לחדר המתלוננת, אשר עסקה במתן שירותי מין מזדמנים והחל לגעת בגופה. המתלוננת אמרה לו כי אינה עובדת וגירשה אותו מחדרה. לאחר מקרים אלה, ביום 11.1.10, שב המשיב לחדר המתלוננת וביצע בה מספר מעשי אונס ומעשי סדום בנסיבות אינוס, תחילה תוך שחנק אותה באופן שלא איפשר לה להזעיק עזרה ובהמשך תוך שהוא מאיים עליה בסכין. לאחר מכן, דרש המשיב את כספה של המתלוננת ואחרי שנתנה לו סכום כסף שהיה ברשותה, גנב את מכשיר הטלפון הנייד שלה ועזב את המקום.

לפי האישום השני, ביום 14.1.10, שב המשיב לחדר המתלוננת, חנק אותה והורה לה להיות בשקט. המשיב לא נענה לבקשתה של המתלוננת שיניח לה והמתלוננת הסירה את מכנסיה בשל חששה מפניו. המשיב ביצע במתלוננת אונס ולאחריו דרש ממנה את כספה תוך איומי סכין, אך משאמרה לו כי אין ברשותה דבר ולאחר שאף הוא לא מצא דבר בכיסי מכנסיה בהם חיפש – עזב את המקום.

לפי האישום השלישי, ביום 23.2.10 הגיע המשיב לחדרה של המתלוננת, התנפל עליה ולאחר שהחלה לצעוק, חנק אותה והורה לה לשתוק. אולם המתלוננת הצליחה לצעוק לעזרה וחברתה נכנסה לחדר. משניסתה החברה לתפוס את המשיב, הוא היכה אותה בפניה באמצעות חפץ ונמלט מן המקום, תוך שהחברה רודפת אחריו עד לרחוב, שם נעצר באקראי על-ידי ניידת משטרה שחלפה במקום.

2.

עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ב"כ המשיב הסכימה לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אולם לאור כפירת המשיב באשמתו וטענתו כי מעולם לא היה במקום, ביקשה באת-כוחו שהות על מנת לדון עם המשיב, אריתראי השוהה בישראל במעמד פליט, בחומר הראיות ולהסביר לו כי בשיטת המשפט הישראלית מקומן של טענות אלה בהליך המתקיים בתיק העיקרי. בית המשפט נענה לבקשת ב"כ המשיב ודחה את החלטתו למועד אחר. במועד הדיון הבא הסכימה ב"כ המשיב למעצר המשיב בהעדר חלופה ובהתאם לכך, הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

3.

כעת, משלא נסתיים משפטו של המשיב בתוך התקופה הסטטוטורית, מבקשת המאשימה להאריך את מעצרו של המשיב ב-90 ימים. בבקשתה חוזרת היא על טיעוניה בדבר מסוכנותו של המשיב, העולה מהמעשים המיוחסים לו ונסיבות ביצועם פעם אחר פעם לאור היום. על כך הוסיפה המבקשת כי היות שהמשיב הינו תושב זר השוהה בישראל באשרת פליט, קיים חשש ממשי להימלטות מן הדין, המתגבר לאור העונש הצפוי למשיב אם יורשע. כן התייחסה המבקשת לקצב התקדמות שמיעת התיק וציינה כי בהתאם להודעת ב"כ המשיב כי לא יוגשו ראיות נוספות זולת עדות המשיב, קבע בית המשפט כי במועד הדיון הבא תסתיים שמיעת פרשת ההגנה וכן ישמעו סיכומי הצדדים. לאור זאת, העריכה המבקשת, כי למרות הדחיה בשמיעת התיק בשל שביתת הפרקליטים – צפוי ההליך להסתיים במהלך תקופת המעצר המבוקשת.

4.

בדיון שנערך לפניי טענה ב"כ המשיב כי אין זה סביר שהמשיב ישלם את מחיר שביתת הפרקליטים. ב"כ המשיב ציינה כי היות שהמאשימה לא התייצבה לשני המועדים שנקבעו לדיון האחרון, היה מקום למחוק את כתב האישום על יסוד סעיף 133 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: חסד"פ ), אולם בית משפט קמא דחה טענה זו. כן ציינה ב"כ המשיב כי בית משפט קמא דחה טענתה לפיה יש לראות באי התייצבות המאשימה לדיון בו העיד המשיב, כויתור על חקירה נגדית והורה על חקירתו הראשית של המשיב, תוך שדחה את חקירתו הנגדית למועד הדיון הבא. נוסף על כך, טענה ב"כ המשיב כי אין ערובה לכך ששמיעת התיק אכן תסתיים במועד הדיון הבא, וביקשה שההחלטה בבקשת המדינה תינתן לאחר שהצדדים יעדכנו בדבר הדיון הקבוע בפני בית משפט קמא ליום 15.12.10.

ב"כ המאשימה הסכים לבקשה זו של ב"כ המשיב בדבר דחיית מתן ההחלטה עד לאחר הגשת הודעות העידכון, אך שב וציין כי בשל מסוכנותו הרבה של העורר, יש מקום להארכת מעצרו אף בנסיבות אלה בהן נעוצה הסיבה לעיכוב סיום שמיעת התיק בשביתת הפרקליטים.

5.

בהתאם לבקשת ב"כ המשיב, ובהסכמת ב"כ המבקשת – הוחלט כי הצדדים יגישו הודעת עדכון כאמור. מהודעות העדכון עלה כי ב"כ המאשימה לא התייצב לישיבה שנקבעה ליום 15.12.10, בשל השביתה. מפרוטוקול הדיון עולה כי בדיון שבה ב"כ המשיב על בקשתה לזכות את הנאשם מכוח סעיף 133 לחסד"פ ולחלופין לאפשר לה לסכם מטעם ההגנה. בית המשפט דחה את בקשותיה, וקבע כי אין מקום לזכות את הנאשם בטרם מוצה שלב הראיות. בהודעת העדכון מטעם המשיב, ביקשה באת-כוחו לדחות לאור זאת את בקשת המאשימה להארכת מעצרו של המשיב ובמידת הצורך לזמן את הצדדים להשלמת טיעוניהם.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טענות הצדדים, ולאחר שמצאתי כי לא מתעורר צורך בהשלמת טיעוני הצדדים כבקשת ב"כ המשיב – הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום להורות על הארכת מעצרו של המשיב ובכך להיענות לבקשת המדינה. כידוע, שני השיקולים המרכזיים להם צריך בית המשפט לתת דעתו בבואו לדון בבקשה להארכת מעצרו של נאשם מעבר לתקופת המעצר הסטטוטורית הם רמת המסוכנות של הנאשם וקצב התקדמות המשפט (בש''פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי

(לא פורסמה, 21.2.2007). להלן: ענין חכמיגרי) ; בש"פ 1693/03 מדינת ישראל נ' אבו-עסא (לא פורסמה, 5.03.03)).

באשר לרמת מסוכנותו של המשיב, נראה כי זו נלמדת בראש ובראשונה מן העבירות המיוחסות למשיב. אולם מעבר לכך, נלמדת מסוכנותו של המשיב מנסיבות ביצוע העבירות, ובכלל זאת בשימוש שעשה בסכין כדי לאיים על המתלוננת, ובניסיונו לחנוק אותה במו ידיו וכן בעובדה כי חזר ושנה על המעשים בשלוש הזדמנויות שונות. עוד יש מקום להתייחס לכך שהסכנה כי המשיב ינסה להימלט מן הדין אינה טמונה רק בחששו של המשיב מן העונש הצפוי לו באם יורשע, אלא אף בהיותו של המשיב אזרח מדינה זרה, השוהה בישראל במעמד פליט.

באשר לשיקול בדבר קצב התקדמות המשפט – אכן, ככל שחולף הזמן, גובר משקלה של חירותו של הנאשם, אשר חזקת החפות עודה עומדת לו, בעוד משקלם של אינטרס השמירה על שלום הציבור וניהולו של הליך תקין פוחת ( בש''פ 3394/10 מדינת ישראל נ' קדוש (טרם פורסמה, 17.5.10)) . יחד עם זאת, נראה כי בענייננו התקדם ההליך בקצב מניח את הדעת עד פרוץ שביתת הפרקליטים וכי לולא השביתה, קיים סיכוי סביר כי שמיעת התיק היתה מסתיימת בטרם היתה מסתיימת תקופת המעצר הסטטוטורית. משכך, בחינתו של שיקול זה בעניינו כרוכה בטענתה המרכזית של ב"כ המשיב בדבר העיכוב שנגרם בשמיעת התיק בשל השביתה. לאחרונה התייחס בית המשפט לא אחת לטענות דומות שהועלו מקום בו ביקשה המדינה את הארכת מעצרו של המשיב, אך לצד זאת לא התייצבה לדיונים בתיק העיקרי. כך ציינתי בבש"פ 8764/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסמה, 8.12.10) כי משנוצרה מציאות בה בשל השביתה נדחים דיונים או מתקיימים הם בהעדר נציגי המדינה, מחויב בית המשפט לשקול בכל מקרה לגופו מהן המשמעויות של שחרור נאשם לחלופת מעצר, וזאת במסגרת האיזון לו הוא נדרש בין אינטרס הנאשם וזכויותיו לבין האינטרס הציבורי. אינטרס ציבורי זה אמנם מחייב כי הליך בירור האשמה ומיצוי הדין יתנהל בקצב ראוי וכי לא יושחת זמן שיפוטי יקר, אולם מחייב הוא גם כי בית המשפט ישקול את הסכנה הטמונה בשחרורו של הנאשם ממעצר. כן יפים לענין זה דברי כב' השופטת מ' נאור בבש"פ

8204/10 מדינת ישראל נ' בן בסט (לא פורסמה, ניתנה ביום 12.12.10):

"...על אף חשיבותה הרבה של זכות השביתה מקובל עלי כי להתמשכות תקופות המעצר עקב השביתה עשויה להיות השלכה על שאלת המשך המעצר. על כך לא חלקה, כאמור, גם באת כוח המדינה. ואולם, בכל החלטה על מעצר או שחרור מעמיד בית המשפט על כפות המאזנים מכלול של שיקולים שהשקלול ביניהם אינו יכול להיעשות בדרך של נוסחה מתמטית. אין לומר, באופן גורף כי בכל מקרה של ביטול דיונים של עצור עקב השביתה יש להורות על שחרור. מאידך אין להתעלם מן השביתה. הכל תלוי באיזון המתבקש בנסיבות העניין כולו . " (ההדגשות שלי- ע.א.)

בנסיבות המקרה שלפנינו, נראה כי ההליך אינו צפוי להימשך עוד זמן רב. מסקנה זו עולה מהחלטות בית משפט קמא שאמנם סבר כי לאור היכרותו עם חומר הראיות לא ניתן להיענות לבקשות ב"כ המשיב לזכות את המשיב בטרם מוצה שלב הראיות ואף לא ניתן לסיים את שמיעת התיק מבלי לקיים חקירה נגדית – אולם גם קבע כי יש לעשות מאמץ לקצר את שהותו של המשיב במעצר ללא הכרעת דין. בהתאם לכך החליט בית משפט קמא שלא להיענות לבקשת באת-כוחו להמתין להתייצבות המאשימה לשם קיומה של חקירתו הראשית של המשיב במועד בו תיערך חקירתו הנגדית וקיים את הישיבה והחקירה הראשית בהעדר המאשימה. משכך, נראה כי ישנו סיכוי סביר כי הישיבה הבאה הקבועה ליום 3.1.10 לחקירה נגדית של המשיב ושמיעת סיכומים, תהיה גם הישיבה האחרונה בטרם הכרעת הדין.

בכך ששמיעת התיק נמצאת בישורת האחרונה, אין כמובן כדי להפיג את הקושי הטמון במחיר שמשלם המשיב בגין שביתת הפרקליטים. אולם, כפי שתואר לעיל, קושי זה אינו עומד לבדו, אלא יש לאזנו אל מול שיקולים אחרים. מלאכת איזון זו, בנסיבות המקרה דנן, ובראשן מסוכנותו הרבה של המשיב והחשש להימלטותו מן הדין – מובילה למסקנה כי המחיר שמשלם הנאשם נסוג, בשלב זה,

מפני האינטרס הציבורי בהגנה על שלום הציבור.

לאור האמור – בקשת המאשימה מתקבלת. מעצרו של המשיב יוארך ב-90 ימים מיום 7.12.10, או עד למתן פסק דין בתפ"ח 10104-03-10, שיש לקוות כי יינתן בטרם יחלפו 90 הימים.