בש"פ 8204/10 מדינת ישראל נ. אביב בן בסט

1.

לפני בקשה לעיון חוזר בהחלטת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. ההחלטה ניתנה ביום 11.11.2010 על סמך הסכמה של הסניגור, עו"ד חן מיום 4.11.2010 שצורפה לבקשת המדינה מיום 8.11.2010. עילת הבקשה היא שבוטלו ארבעה מועדים שהיו קבועים לשמיעת הראיות לימים 17.11.2010; 22.11.2010; 29.11.2010 ו-1.12.2010 עקב שביתת הפרקליטים.

2.

בבקשתו עמד בא כוח המשיב על כך שהחלטת המעצר ניתנה לאחר שניתנה הסכמתו להארכת המעצר, אלא שבטרם החלה שמיעת הראיות פרצה, באמצע נובמבר, שביתת הפרקליטים. בא כוח המשיב טוען כי נתן את הסכמתו תחת מצג שווא ושלמדינה היתה ידיעה בזמן אמת כי תפרוץ שביתה. עוד טוען הוא כי ניהול העניינים על ידי הפרקליטות מהווה פגיעה אנושה ובלתי מידתית וכי השביתה יוצרת שינוי נסיבות קיצוני המצדיק שחרור.

3.

לדיון בבקשה לעיון חוזר התייצבה נציגת המדינה עו"ד פרוש. בתשובה לשאלתי הסכימה עו"ד פרוש כי על דרך העקרון שביתה מתמשכת עשויה להוות, במקרים מתאימים, עילה לעיון חוזר. ואולם עו"ד פרוש טענה כי לא כך הוא במקרה שלפנינו, לאור הנימוקים המפורטים בבקשה לפי סעיף 62 לחוק.

4.

לאחר שמיעת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה שלפני, ובעיתוי בו מוגשת הבקשה, דין הבקשה לעיון חוזר להידחות.

5.

אין חולק כי זכות השביתה היא זכות חשובה במשטר דמוקרטי. עם זאת הזכות, ככל זכות, אינה חזות הכל. מולה ניצבות זכויות אחרות. בענייננו ניצבת מול זכות השביתה הזכות לחירות של מי שהוא בחזקת חף מפשע. בהתנגשות בין זכויות מתבקש שיערך איזון. ככל שהשביתה מתארכת נקודת האיזון עשויה להשתנות. כשלעצמי, לא הייתי בוחנת את השאלה הטעונה הכרעה במקרה זה באספקלריה של דיני החוזים, לפיה ההסכמה שניתנה בטלה מדעיקרא, אם כי אומר במאמר מוסגר שאיני מקבלת את הטענה, שההסכמה במקרה זה הושגה עקב מצג שווא. גם אם אתעלם מן ההסכמה, חוזרת השאלה למקומה – האם ראוי להאריך את המעצר. אדגיש, כי לדיון שהתקיים בפני בבקשה הנוכחית, היתה, כאמור, התייצבות של המדינה. על אף חשיבותה הרבה של זכות השביתה מקובל עלי כי להתמשכות תקופות המעצר עקב השביתה עשויה להיות השלכה על שאלת המשך המעצר. על כך לא חלקה, כאמור, גם באת כוח המדינה. ואולם, בכל החלטה על מעצר או שחרור מעמיד בית המשפט על כפות המאזנים מכלול של שיקולים שהשקלול ביניהם אינו יכול להיעשות בדרך של נוסחה מתמטית. אין לומר, באופן גורף כי בכל מקרה של ביטול דיונים של עצור עקב השביתה יש להורות על שחרור. מאידך אין להתעלם מן השביתה. הכל תלוי באיזון המתבקש בנסיבות העניין כולו.

כפי שציינתי בהחלטה אחרת, בה נטען כי הופר עקרון השוויון בין נאשמים בשאלת מעצר (בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל , פ"ד נז (6)753, 763-762 (2003)):

"העולה מכל האמור הוא, כי עקרון השוויון בין נאשמים הוא בודאי עקרון שיש לתת לו משקל, ואפילו משקל רב. אך, המשקל תלוי, כרגיל, בנסיבות הענין. עקרון השוויון חשוב הוא, אך לא תמיד הוא חזות הכל. לא הרי המשקל שינתן לעקרון השוויון (למשל) בעבירות כלכליות, כמשקל שינתן לו בעבירות של אלימות, בעבירות של סחר בבני אדם ועוד (ראו והשוו עוד לסוגיית אחידות הענישה, גם בה אין עקרון השוויון מכריע תמיד את הכף: דנ"פ 1109/02 מרדכי שושני ואח' נ' מדינת ישראל , (לא פורסם)). לא ניתן להצביע על נוסחא מדויקת, וכל שניתן לומר הוא, שגם עקרון השוויון יעלה על כף המאזניים כעניין המושך לכיוון המסקנה שראוי לשחרר, ושיקולים נוגדים יעמדו על כף המאזנים השניה: מסוכנות, החשש לשיבוש מהלכי משפט, החשש להימלטות מן הדין וכל כיוצא באלה."

ובדומה קבעתי בפרשה אחרת (בש"פ 5279/05 מדינת ישראל נ' אוחנה (לא פורסם, 21.6.2005)) :

"אינני רואה אפשרות שלא להמשיך במעצרם של המשיבים, גם לעת הזו. אכן, מקובל לדבר על נקודת האיזון המשתנה בחלוף הזמן. אכן – ככל שהמעצר מתארך, וגם כשקיימות ראיות לכאורה, הולך וגובר כוחה של חזקת החפות. עם זאת – אין המדובר בנוסחה מתמטית. יש לומר דברים כהוויתם: בכל החלטה בענין מעצר או שחרור משקלל בית המשפט נתונים רבים (בש"פ 7686/03 רפייב נ' מ"י , פ"ד נז (6) 753, 763-762). כל נתון נוסף המונח על כפות המאזניים ושקילה מחדש עשוי להטות את כפות המאזניים לכאן או לכאן.

משקלה של המסוכנות המונחת על כפות המאזנים אינו זהה בכל ענין ועניין. אין נוסחה מתמטית ולפיה אחרי מספר מסוים של חודשי מאסר, מאבדת המסוכנות ממשקלה. יש מסוכנות גבוהה ויש מסוכנות גבוהה פחות. ... לעת הזו, משקל המסוכנות של כל המשיבים הוא כה כבד, שאין בהתארכות המשפט כדי לגבור עליה ולהטות את כפות המאזניים לטובת המנעות מהארכת מעצר ושחרורם."

6.

ומכאן לנסיבותיו של העניין שבפנינו: תחילה יצוין, כי בית המשפט המחוזי קבע במקום המועדים שבוטלו מועדים סמוכים נוספים, שחלקם עוד לפנינו – ב-22.12.2010, ב-26.12.2010 וב-27.12.2010. מעבר לכך, והוא עיקר, יש לבחון את התמשכות ההליך אך גם את כל נסיבות העניין כמפורט בבקשה: כתב האישום מייחס למשיב עבירה של רצח בכוונה תחילה באמצעות סכין. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטת המעצר עד תום ההליכים, מיום 4.5.2010, בעניינו של המשיב:

"בנסיבות שלפנינו, מסוכנותו של המשיב לשלום הציבור עולה בבירור מהמעשים המיוחסים לו, ומהנסיבות של תקיפת המנוח והאופן בו התקיפה התרחשה. יש חומרה ומסוכנות מיוחדים בהתנהגותו של המשיב בכך שנמלט ממקום האירוע, לא הגיש עזרה למנוח. הפגיעה בוצעה, כפרי התלהטות יצרים בלתי נשלטת, ולא נתלווה לה כל מימד של צורך או הגנה עצמית. חומרתה של הפגיעה שהביאה למוות גם היא מוסיפה מימד של מסוכנות לנסיבות העבירה.

קשה לומר כי מתקיימות במקרה זה נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות את שחרורו של העורר בחלופת מעצר. לזכותו עומדים גילו הצעיר ועברו הנקי, אך אלה נקודות זכות העומדות לצעירים רבים המסתבכים בעבירות חמורות מסוג זה. בנסיבות אלה, מחיר הסיכון הנשקף מהעורר צריך לרבוץ על שכמו ולא שכם הציבור. נכון לעת זו, דינו של העורר להיעצר עד תום ההליכים ואני סבור שאין בחלופות המוצעות כדי לאיין מסוכנות זו."

כוחם של דברים אלה יפה גם היום. בנוסף, פרט לעניין המסוכנות יש להביא בחשבון גם את החשש להימלטות של המשיב מן הדין, אם ישוחרר ממעצר.

7.

במכלול הנסיבות הללו, וגם כשאני מביאה בחשבון כאמור את ביטול מועדי הדיונים עקב השביתה, לא ראיתי מקום להיעתר לעת הזו לבקשה לעיון חוזר, והיא נדחית.