בש"פ 5279/05 מדינת ישראל נ. רפי אוחנה

(משיבים 1, 2, 3 ו-5)

1.לפני בקשה שלישית במספר להארכת מעצרם של המשיבים 1, 2, 3 ו-5 כאמור בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996. כתב האישום הוגש לפני שנה, ב-23.6.2004, והארכות המעצר עד כה היו חלקיות.

2.המשיבים 1-3 מואשמים בין היתר ברצח בכוונה תחילה, הריגה, נסיון לרצח ועוד. למשיב 5 מיוחסות עבירות של נסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע, נשיאת נשק ומתן אמצעים לביצוע פשע. כתב האישום, הכולל חמישה אישומים, מגולל פרשיית רצח מסועפת וסבוכה. על פי הנטען בו, מקור הפרשייה טמון ברצונם של משיבים 1 ו-2, שהם אחים, לנקום את רצח אחיהם. כנטען באישום הראשון , משיבים 1, 3 ו-5 קשרו קשר לרצוח את מי שסברו כי הוא האחראי למות האח, קשר אשר לבסוף לא צלח. כתב האישום מתאר תוכנית פעולה מפורטת, וכשזו לא צלחה, ניסו חלק מהם להשלימה בשנית. על פי הנטען באישום השני , קשרו משיבים 1, 2, ו-3 קשר לרצוח אדם אשר הביע סיפוק, לדעתם, ממות האח. אף כאן מגוללת תכנית פעולה מפורטת לשם ביצוע מטרת הקשר. קשר זה לא צלח גם כן, ולקורבן נגרמו חבלות חמורות. על פי האישום השלישי , קשרו משיבים 1 ו-3 קשר לרצוח אדם נוסף, אשר סברו כי גם הוא מהאחראים למות האח. הם ניסו להביא למותו, בין השאר, על ידי מלכוד רכבו בחומר נפץ. על פי האישום הרביעי , קשר משיב 3, יחד עם אחרים, קשר לרצוח עוד אדם אשר יוחסה לו אחריות למות האח. אף כאן נעשה שימוש במלכוד רכב בחומר נפץ וכן ברובה צלפים. יש לציין, כי הרכב תוכנן להתפוצץ בפתחו של אולם שמחות, עת נחגגת בו ברית מילה, וכך יפגעו הן אותו אדם והן אנשים המקורבים לו. לבסוף, האישום החמישי , אשר מופנה כלפי כל המשיבים, מתאר את תוכניתם לרצוח אדם המשתף פעולה עם האחראים לרצח האח. במהלך ביצוע תכניתם, ירה אחד הקושרים, סנקר, באדם אותו ביקש לרצוח, ובאדם אחר אשר לבש לבוש דומה, פן יהיה סיכון שתכניתו תכשל, הוא הביא למות שניהם.

3.בהארכת המעצר הקודמת, האריך השופט א' רובינשטיין (ביום 16.5.2005) את המעצר ב-30 יום בלבד. הסיבה לכך היתה שעד ה-1.11.2005 לא היה קבוע שום מועד להוכחות, ובין 1.11.2005 לסוף פברואר 2006 היו קבועות 48 ישיבות הוכחות. השופט רובינשטיין ציין בהחלטתו, כי לפניית פרקליט המדינה למנהל בתי המשפט, השיב הנשיא אוקון כי לאחר 19.5.2005 צפויה, בכפוף להחלטתו של נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, קביעת מותב נוסף בבית המשפט. השופט רובינשטיין רשם בהחלטתו:

"אין חולק – ולא ייתכן חולק – כי מצב בו יימצאו אנשים במעצר 17 חודשים (על פי המתווה הנוכחי) ללא שעניינם יידון, וזאת אף אם הם נאשמים בעבירות חמורות ונקלות, אינו יכול להיות ראוי. גם נאשמים אלה, אף אם בעתיד יידונו לתקופות מאסר ארוכות (וכמובן איני מביע דעה לגופם של דברים) לפי שעה בחזקת חפות הם, ומכל מקום, בגדרי כבוד האדם, זכאים הם כי משפטם ייערך. מנגד עומד האינטרס הציבורי הברור להגנה על הציבור, פשוטה כמשמעה, מפני מי שהוכרז עליהם כי יש ראיות לכאורה לאשמתם בעבירות חמורות ביותר, ושמסוכנותם עולה לא רק מן החזקה הסטטוטורית אלא גם מן הנסיבות, ולגבי רובם גם מעברם הפלילי. המסר מטעם מערכת בתי המשפט הוא, ככל הנראה, כי בעוד ימים אחדים תיערך השבעת שופטים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ובעקבותיה ייקבע הרכב העשוי להקדים את הדיונים."

השופט רובינשטיין הוסיף וציין כי בשאלת יישומו של החוק "לא הצליחה המערכת במקרה זה למרבה הצער, עם כל ההצדקות האובייקטיביות בדמותו של עומס בלתי נסבל. המעצר הוארך ב-30 יום בלבד וחברי הורה כי ההחלטה תובא לידיעת נשיא בית המשפט המחוזי.

4.הבקשה הנוכחית לא כללה כל אינפורמציה חדשה, ובדיון בפני התברר כי אכן מונו שופטים חדשים אך לא ניתנה כל החלטה קונקרטית נוספת בענין משפטם של המשיבים. קבעתי ישיבה נוספת בפני, ובקשתי לדעת מפי כב' הנשיא גורן אם יש או אין פתרון לבעיית המועדים שהתעוררה בהליך זה. הנשיא גורן הודיעני בכתובים כי ההרכב יתכנס ל-3 ימים בפגרה (ב-20, 21, ו-22 ליולי). נקבעו 4 תאריכים נוספים בחודש ספטמבר (ב-1.9, 4.9, 6.9, ו-7.9.2005). החל ב-1.11.2005 נקבעו 55 ישיבות (שלוש ישיבות בכל שבוע).

5.לאחר מכתבו של הנשיא גורן קוים בפני דיון נוסף. המדינה חזרה על בקשת הארכת המעצר. באי כוח המשיבים טענו כי אין בתוספת התאריכים שנקבעו על ידי הנשיא גורן (חלקם בפגרה וחלקם בימי ו') שינוי מהותי במצב הדברים שהיה קודם לתוספת מועדים זו, ואין הקומץ משביע את הארי מבחינת היקף הראיות הצפוי במשפט זה, שאינו עתיד להסתיים גם בשים לב ל-55 ימי הישיבות הצפויות לאחר ה-1.11.2005. באי כוח המשיבים הוסיפו וטענו כי נקודת האיזון נחצתה זה מכבר, וכי בנקודת זמן זו יש להעדיף את זכותם של המשיבים לחירות. מטבע המסוכנות – כך טענו – נשחקה עד תום. הם חזרו וטענו כי העד המרכזי נגדם, סנקר האמור, מנהל משפט זוטא; ובא כוח משיב 5, עו"ד ברקי, חזר וטען כי החלק המיוחס לו קטן ביחס לאחרים, ועל כן לגביו נודעת משמעות נוספת לחלוף הזמן.

דיון

6.הצפייה היתה, בצדק או שלא בצדק, שעם מינויים של שופטים נוספים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יוקצו למשפט זה, שיש בו כ-300 עדים, מספר רב של ישיבות. לא כך ארע. אכן, המועדים שנקבעו מבטלים לכאורה את הטענה לפיה המשיבים יושבים במעצר 17 חודשים בלי שנשמע במשפטם ולו עד אחד. טיעון זה אינו קיים עוד. מנגד – אין לומר שכיוון שהראיות יתחילו להישמע ביולי ולא בנובמבר יש סיכוי ששמיעת הראיות תסתיים 3 חודשים לפני המועד בו היו מסתיימת אלמלא תוספת התאריכים. לדידי היה עדיף – ועדיף גם כיום-אם הדבר ניתן, להתחיל בשמיעת הראיות מאוחר יותר, נניח בספטמבר – אוקטובר, ולא ביולי, ובלבד שהדיון ייקבע, מיום ליום עד לסיום הראיות , כמצוות המחוקק שנשכחה מלב. הקמת הרכבים חדשים היא מועד מתאים להזכיר את שקבע המחוקק.

7.ועם כל זאת, ואף שלא אל הילד הזה התפללנו. אינני רואה אפשרות שלא להמשיך במעצרם של המשיבים, גם לעת הזו. אכן, מקובל לדבר על נקודת האיזון המשתנה בחלוף הזמן. אכן – ככל שהמעצר מתארך, וגם כשקיימות ראיות לכאורה, הולך וגובר כוחה של חזקת החפות. עם זאת – אין המדובר בנוסחה מתמטית. יש לומר דברים כהוויתם: בכל החלטה בענין מעצר או שחרור משקלל בית המשפט נתונים רבים (בש"פ 7686/03 רפייב נ' מ"י , פ"ד נז (6) 753, 763-762). כל נתון נוסף המונח על כפות המאזניים ושקילה מחדש עשוי להטות את כפות המאזניים לכאן או לכאן. משקלה של המסוכנות המונחת על כפות המאזנים אינו זהה בכל ענין ועניין. אין נוסחה מתמטית ולפיה אחרי מספר מסוים של חודשי מאסר, מאבדת המסוכנות ממשקלה. יש מסוכנות גבוהה ויש מסוכנות גבוהה פחות. על כן שוחרר המשיב 4 בפרשה זו. מקובל עלי שמסוכנתו של משיב 5 פחותה משל המשיבים אחרים, כפי שחוזר ומזכיר בא כוחו. ועדיין, לעת הזו, משקל המסוכנות של כל המשיבים הוא כה כבד, שאין בהתארכות המשפט כדי לגבור עליה ולהטות את כפות המאזניים לטובת המנעות מהארכת מעצר ושחרורם.

8.ועם כל זאת: יש הכרח "לעבות" אם מועדי שמיעת הראיות, ולו בטווח המועדים הרחוקים שנקבעו. ככל שנתקרב לאותם מועדים, בודאי לא יישאר מועד פנוי ביומן בית המשפט.

9.לא בלב קל נעתרת אני לבקשה ומורה על הארכת מעצרם של המשיבים 1, 2, 3 ו-5 בתשעים ימים נוספים, שתחילתם ביום 7.6.2005.