רע"פ 2067/11 נטשה מאמון נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים מזרחי, נועם וסולברג) בע"פ 10188-01-11 מיום 1.2.11, שבגדרו התקבל

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת זיסקינד) בת"פ 3910/09 מיום 16.12.10, אשר בגדרו זוכה המבקש מן העבירות המיוחסות לו עקב אי התייצבות המשיבה לדיון בשל שביתת הפרקליטים.

רקע והליכים

ב.

למבקש יוחסו עבירות של התפרעות ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. כנטען בכתב האישום, המבקש נטל חלק פעיל בהתפרעות שבמהלכה יודו אבנים לעבר שוטרים. במהלך ההתפרעות תפס המבקש - כנטען - את משקפי הקסדה של אחד השוטרים, דחף אותו לאחור והיכהו בפניו, וכתוצאה מכך נשברו משקפי הראיה שלו. התיק נקבע להוכחות, אולם כיוון שהמשיבה לא התייצבה לדיון עקב שביתת הפרקליטים נמחק כתב האישום בהתאם לסעיף 133 לחוק

סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982, והמבקש זוכה בהתאם לסעיף 94א לחוק זה.

ג.

ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי התקבל. נקבע, כי איזון האינטרסים השונים מחייב את בירור המשפט לגופו. צוין, כי אמנם שביתת הפרקליטות גרמה לביטול מועד ההוכחות, אולם הדיון נדחה פעם או פעמיים גם מסיבות התלויות בהגנה. יתרה מכך, דינו של השותף למעשה העבירה הוכרע, ואין הצדקה להפלות את המבקש לטובה על פני שותפו. הוסף, כי העבירות המיוחסות למבקש חמורות, וקיים אינטרס ציבורי בבירור אשמתו. הערעור התקבל איפוא, ובוטל זיכויו של המבקש מן האישומים שיוחסו לו.

הבקשה

ד.

בבקשה נטען, כי עניינו של המבקש מעורר סוגיות עקרוניות כגון האם מוסמך בית המשפט של ערעור לבטל החלטה של בית המשפט הדיוני אשר ניתנה בסמכות, ומה גדר התערבותו של בית משפט של ערעור בהחלטה כגון דא. עוד נטען להפליית המבקש ביחס למקרים אחרים שגם בהם זוכה הנאשם. הוסף, כי החלטת בית המשפט המחוזי גרמה לעינוי דין עקב התמשכות ההליכים, וכי זיכוי המבקש היה בגדר הצפיות הסבירה של הפרקליטות.

הכרעה

ה.

לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. חרף מאמציו של בא כוח המבקש לשכנע אחרת, אין הבקשה מעלה שאלה משפטית או ציבורית המקימה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123; בר"ש 9724/10

אליתים נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם)). אכן, בתי המשפט נדרשו להשלכות כאלה ואחרות של שביתת הפרקליטים, בסופו של דבר נבחן כל מקרה לגופו, ויש לאזן בין האינטרסים המתנגשים; מזה אין צורך להכביר מלים על מרכזיותה של זכות השביתה, וגם על אינטרס הציבור בהעמדת עבריינים לדין, אך מזה אין להתעלם מזכויותיו של מי שניתן לתביעה יומה לגביו ולא נוצל. מכאן הצורך באיזון שבשיקול דעת. יפים דבריה של השופטת נאור בבש"פ 8204/10 מדינת ישראל נ'

בן בסט , שאמנם נאמרו בהקשר של הארכת מעצר בפרשת רצח, אך הם רלבנטיים במסר העקרוני גם לענייננו:

"...על אף חשיבותה הרבה של זכות השביתה מקובל עלי כי להתמשכות תקופות המעצר עקב השביתה עשויה להיות השלכה על שאלת המשך המעצר. על כך לא חלקה, כאמור, גם באת כוח המדינה. ואולם, בכל החלטה על מעצר או שחרור מעמיד בית המשפט על כפות המאזנים מכלול של שיקולים שהשקלול ביניהם אינו יכול להיעשות בדרך של נוסחה מתמטית. אין לומר, באופן גורף כי בכל מקרה של ביטול דיונים של עצור עקב השביתה יש להורות על שחרור. מאידך אין להתעלם מן השביתה. הכל תלוי באיזון המתבקש בנסיבות העניין כולו".

לאחר שקלול מכלול האינטרסים דומה כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. בסופו של יום, היה המדובר בשביתה קצרה יחסית, שאינה מעין דבר יום ביומו אלא באה לאחר שלושים שנה ללא שביתות של הפרקליטות (אולי שונים היו פני הדברים אילוא מנגד נמשכה השביתה עוד חודשים על חודשים). מדובר בעבירה משמעותית, שלא יתכן ספק לגבי אינטרס האכיפה לגביה. הדיונים בתיק נדחו גם עקב בקשות שונות של ההגנה. בנסיבות אין מקום שייצא נשכר מי שנטען לגביו כי הוא חוטא, מבלי שכמובן אביע דעה לגופו של התיק. לא מצאתי איפוא להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לחזור לבירור המשפט.

ו.

כאמור, אין בידי להיעתר למבוקש.