בר"מ 1662/11 גברמדהין דסלאם בירהה נ. מדינת ישראל - משרד הפנים

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' סגן הנשיא , השופט ב' אזולאי ), בגדרו התקבלה בקשת המדינה ובוטל פסק דין שניתן נגדה במעמד צד אחד בלבד במהלך שביתת הפרקליטים (להלן: פסק הדין הראשון ), בהקשר לערעור מינהלי שהגיש המבקש כנגד צו המשמורת שהוצא לגביו. במסגרת פסק הדין מושא הבקשה שלפני (להלן: פסק הדין השני ), נקבע כי החלטת בית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין (להלן: בית הדין למשמורת ), שאישרה את צו המשמורת שהוצא בעניינו של המבקש – תישאר בעינה, בכפוף לכך שלמבקש ישמרו זכויותיו ליזום הליכים אחרים הנוגעים למעמדו בארץ ובמסגרתם הוא יוכל לבקש שוב שחרורו בתנאים מתאימים.

2.

על מנת שהרקע הדרוש להכרעה בסוגיות המשפטיות המתעוררות במכלול זה תהיינה ברורות, אפרט להלן בתמציתיות, על אף מורכבותה היחסית של הפרשה, את הנתונים העובדתיים הרלבנטיים ואת השתלשלות ההליכים עד הנה.

רקע עובדתי והליכי

3.

המבקש נתפס על ידי כוחות הביטחון בתאריך 30.7.2009, עם הסתננותו לישראל ממצרים. בדו"ח ראשוני מתאריך 30.7.2009, שתיעד את תפיסתו נכתב, בין השאר, כי הוא בן 23, כי מדינת המוצא שלו היא אריתריאה וכי המדינות בהן עבר טרם הסתננותו לישראל היו: אתיופיה, סודן ומצרים. מבצעי התשאול הראשוני סיווגו את המבקש כמהגר עבודה.

4.

בתאריך 2.8.2009 נערך למבקש תחקיר על ידי נציג יחידת המסתננים של משרד הפנים ובמסגרת זו הוא תואר כאתיופי. יומיים לאחר מכן, בתאריך 4.8.2009, נערך למבקש שימוע מפורט יותר מטעם הממונה על ביקורת הגבולות במתקן המשמורת "סהרונים". במסגרת זו סיפר, בין היתר, המבקש (שהסתבר כי הוא דובר הן בשפה הטיגרית והן בשפה האמהרית), כי הוא נולד באריתראה לאם ילידת אתיופיה ולאב יליד אריתראה ובהיותו בן שנתיים – משפחתו כולה היגרה לאתיופיה ושם היא חיה כעשרים שנה בעיר ששמה "מקאלה". המבקש הוסיף עוד כי משפחתו מונה שמונה נפשות, הוא רווק וכאשר החלה המלחמה באריתראה אביו גויס ואין הוא יודע האם הוא עדיין בין החיים. המבקש מסר עוד כי עזב את אתיופיה בתאריך 5.6.2009 לסודן, שם פגש במתווכי כוח אדם שהעבירו אותו מיד ליד והביאו אותו לסיני. בהיותו שם, אלו שהחזיקו בו – הכו אותו קשות. בשלב מסוים הצליח המבקש לדאוג להעברה של 1,000 דולר מדודו, שנמצא בסעודיה, למי שהוא היה ברשותו –

ובעקבות זאת נעשה הניסיון להבריחו לישראל כדי שיוכל לעבוד כאן ולעזור למשפחתו להתפרנס. המבקש הוסיף וטען כי כתוצאה מהתעללות המתווכים בו הוא סובל מכאבי אזניים ומשמיעה לקויה, והתרשמות המראיין היתה שייתכן שהיה קרבן לסחר בבני אדם. בעקבות אותו שימוע הומלץ להוציא צו הרחקה כנגד המבקש על פי סעיף 13 ל חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן:

חוק הכניסה לישראל ) ואמנם צו כזה הוצא ביחס אליו בהמשך אותו היום (מש/3 לתגובת המשיבים) וכן ניתן לגביו צו למשמורת מכוח סעיף 13א לחוק הכניסה לישראל.

5.

לאחר שהוצאו נגד המבקש הצוים הנ"ל, הוא הובא, בתאריך 5.8.2011, בפני בית הדין למשמורת – לבקרת צו המשמורת, זאת מכח סעיף 13יד לחוק הכניסה לישראל. במסגרת הדיון שהתקיים שם, מסר המבקש שוב כי נולד באריתראה, אבל כל חייו גר באתיופיה. זו הפעם הוא הוסיף כי אמו, שהיתה אתיופית נפטרה בינתיים, מסר כי ידוע לו שהגיע לישראל שלא כחוק, וציין כי בריאותו תקינה. לשאלה מדוע אין הוא מסכים לחזור לאתיופיה השיב כי איננו מוכן לכך, שכן אין לו כבר משפחה שם.

בעקבות הדיון הנ"ל אושר צו המשמורת שהוצא כנגד המבקש, בנימוק שהחזקתו כאמור דרושה לצורך הבטחת הרחקתו מישראל לאתיופיה.

6.

בדיונים תקופתיים מאוחרים יותר שהתקיימו בעניינו של המבקש בפני בית הדין למשמורת (בתאריכים: 11.11.2009, 20.12.2009) – זאת מכח הוראות חוק הכניסה לישראל, שדורש בחינה חוזרת של הצורך בהחזקה במשמורת מעת לעת – הוא הצהיר כי אין הוא מקבל את הקביעה שהוא אתיופי וטען כי הינו אריתראי, למרות שהודיע כי אין הוא יכול להביא הוכחות לכך (הנפקא מינה היא שלגישת המבקש יש להחיל על מי שהוא בעל נתינות אריתראית את החלטת הממשלה על פיה אין אדם כזה מורחק באופן זמני מהארץ נוכח הסכנה הנשקפת מהחזרתו לאריתראה). הוא ציין עוד כי גם אחיו, שהיה באתיופיה, נמצא בסיני בדרכו לישראל וחזר וקבע כי אין הוא מוכן לחזור לאתיופיה, שכן נראה לו שרק בישראל הוא יוכל למצוא עבודה. נוכח עמדתו זו של המבקש (שאותה התמיד להציג גם בדיונים עתיים נוספים שהתקיימו בענינו בפני בית הדין למשמורת – בתאריכים: 25.1.2010 ו-7.2.2010) – הוארכו צווי המשמורת שהוצאו נגדו מן הטעם שהרחקתו מישראל נמנעת, או מתעכבת בשל היעדר שיתוף פעולה מלא מצידו.

7.

בדיון נוסף שנערך בבית הדין למשמורת בתאריך 8.3.2010 הודיע המבקש לפתע כי הצליח להשיג את תעודת הזהות האריתראית של אביו ואף הציג תעודה כלשהי בהקשר זה. נוכח התפתחות זו – בית הדין למשמורת החליט כי משרד הפנים יבחן את המסמכים החדשים שבידי המבקש ובינתיים הורה כי ימשיך לשהות במשמורת. בעקבות החלטה זו נערך למבקש שימוע נוסף במשרד הפנים בתאריך 20.5.2010, ובמסגרתו הוא נשאל כיצד הוא יצר קשר עם אביו, בשים לב להצהרותיו הקודמות שאין הוא יודע מה עלה בגורלו. כן נבחנו המסמכים החדשים שהציג. במהלך השימוע האמור – המבקש פתאום גם "שינה חזית" וגרס שכל חייו הוא גר ב"סולודה" שבאריתיראה, בניגוד לדבריו הקודמים שמגיל שנתיים גדל באתיופיה. הצהרות אלו עוררו קושיות. כמו כן נמצא כי יש חשד שתעודת הזהות החדשה של האב, אותה הציג המבקש היא מזויפת. ממצא זה הושתת על העובדה כי בפני בית הדין למשמורת הציג המבקש צילום של תעודת זהות (מקורית), שלדבריו היתה שייכת לאביו. לעומת זאת בשימוע הציג המבקש תעודת זהות חדשה של האב, שהונפקה בשנת 2008, ואשר באה, לגרסתו, חלף זו המקורית (לאחר שהראשונה אבדה על פי דבריו), אף כי שתיהן נשאו מספר סידורי זהה , בעוד שעורך השימוע הדגיש כי להבנתו באריתראה במקרה של אבדן תעודת זהות – התעודה החדשה היא בעלת מספר שונה מהתעודה הישנה.

8.

בהתחשב בתוצאות השימוע הנ"ל ונוכח המשך סירובו של המבקש לשתף פעולה לצורך הרחקתו מישראל – בית הדין למשמורת חזר ואישר מעת לעת את צו המשמורת, תוך שהוא קובע כי במישור זה ככל שהמבקש יתמיד בסירובו הנ"ל, או לא יצליח להוכיח שהוא נתין אריתראי – הוא צפוי להישאר במשמורת.

9.

על החלטתו האחרונה של בית הדין למשמורת בנושא, מתאריך 11.8.2010, הגיש המבקש, בתאריך 26.9.2010, ערעור מינהלי לבית המשפט הנכבד קמא, בהתאם להוראת סעיף 13כא לחוק הכניסה לישראל.

10.

הדיון בערעור ב בית המשפט

הנכבד לעניינים מינהליים התקיים בתאריך 26.12.2010, ואליו לא התייצב נציג מטעם המדינה וזאת בשל שביתת הפרקליטים. הדיון התקיים איפוא במעמד צד אחד בלבד ובגדרו טען בא-כוח המבקש, בין היתר, כי יש להתחשב בתקופת שהייתו הארוכה של המבקש במשמורת עד אותו שלב ולהורות על שחרורו עד שיסתיים הבירור בבקשתו של המבקש להכרתו כפליט על ידי יחידת ה- RSD של משרד הפנים, המטפלת בבקשות מסוג זה (הערה: בהמשך הסתבר כי בקשה כזו כלל

לא הוגשה על ידי המבקש). בא-כוח המבקש טען עוד כי המשיב 1 לא פעל על פי המלצת הממונה על הגבולות ולא הוציא צו הרחקה לגבי המבקש ומכל מקום אין בחומר שנמסר לו צו הרחקה כזה. לאור זאת הוא גרס כי אין תוקף לצו המשמורת (הערה: בהמשך נמצא כי אף טענה זו לא היתה מבוססת , שכן צו הרחקה אכן הוצא , כמובהר בפיסקה 4 סיפא שלעיל וגם בא-כוח המבקש, עו"ד עמר שץ, אישר עובדה זו, שהובאה לידיעתו בדיון שהתקיים בבית המשפט הנכבד קמא בתאריך 13.1.2011).

11.

בתאריך 28.12.2010 פירסם בית המשפט הנכבד קמא את פסק דינו בערעור המינהלי הנ"ל. בית המשפט קבע כי טענתו של המבקש, כי הוא יליד אריתריאה, לא נסתרה בראיות וכי ההנחה שנתינותו של המבקש היא אתיופית – איננה מעוגנת דיה. עוד נפסק כי נוכח המחלוקת העובדתית לגבי נתינותו של המבקש, יש מקום להמשיך את הבירור, כאשר המבקש משוחרר בתנאים מתאימים. התנאים שנקבעו על ידי בית המשפט

הנכבד קמא היו: מסירת כתובת מגורים שלא תשונה על ידו אלא בהודעה מראש; רישום ב משטרת ישראל , או ברשות ההגירה אחת לשבוע; התחייבות עצמית וערבות צד ג' בסך של 20,000 ש"ח.

בהתחשב בעובדה שהדיון התקיים בהיעדר המשיבים, עיכב בית המשפט את שחרור המבקש עד לתאריך 10.1.2011, או עד תום שבעה ימים מיום קבלת ההחלטה, לפי המועד המאוחר יותר (פסק דין זה כונה כאמור – פסק הדין הראשון ).

12.

לאחר שהסתיימה שביתת הפרקליטים, ובתוך המועד הקצוב לכך בדין, הוגשה מטעם המדינה, בתאריך 9.1.2011, בקשה לביטול פסק הדין הראשון. בבקשתה טענה המדינה, בין היתר, כי סיכוייה לדחיית הערעור המינהלי מלכתחילה היו טובים, שכן המבקש לא הגיש כל בקשה להכיר בו כפליט ואף לא גרס שהוא כזה, ובנסיבות שכאלו – לא היה ואין מקום לקיים בדיקה של יחידת ה- RSD לגביו. עוד גרסה המדינה כי המבקש לא הוכיח שהוא רק בעל נתינות אריתראית, אלא הסתפק בטענה שאביו הוא ממוצא אריתראי וכי נולד באריתראה. עוד נאמר כי צו הרחקה כנגד המבקש הוצא בתאריך 4.8.2009, זאת בניגוד לכפירה בעובדה זו, שהשתמעה מהאמור בכתב הערעור שהגיש. כן נטען כי המבקש העלה טענות עובדתיות סותרות לגבי עברו ולגבי קורותיהם של בני משפחתו והציג מסמכים שונים הנחזים כמזויפים, בין השאר ביחס לשתי תעודות זהות המתיימרות להיות של אביו. עוד הודגש בבקשה כי הסיבה לאי-התייצבות הפרקליטות בדיון היתה שביתת הפרקליטים וכי בהתחשב בטעם זה ובעובדה שהמבקש לא הציג את העובדות לאשורן במעמד צד אחד – יש מקום לבטל את פסק הדין הראשון. בסיכומים בכתב שהגישה הפרקליטות לביסוס בקשתה היא הוסיפה כדלקמן:

"המבקש שכח לציין בהודעת הערעור כי במקרה זהה ודומה עד מאוד למקרה דנן – בית המשפט המחוזי בבאר-שבע דחה את הערעור, אף בלא צורך של התייצבות פרקליט בשל שביתת הפרקליטים. המדובר בהליך עמ"נ 53117-11-10 טגאו (אסיר) נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 8.5.2011) (שפסק הדין בו) ניתן על ידי כב' הנשיא אלון ), אשר עובדותיו דומות עד מאוד לעובדות המקרה דנן, דבר שיש בו לעורר חשד לגבי אמיתות הגירסה של המערער. גם בהליך עמ"נ 53117-11-10 טגאו (אסיר) נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 8.5.2011) המערער היה מיוצג על ידי עו"ד עמר שץ. למרבה הפליאה מדובר בעובדות זהות לחלוטין עד אשר תהה הח"מ האם מדובר באותו אסיר. גם בהליך שהתקיים בפני הנשיא אלון

דובר על מערער שנולד בעיירה "סנעפה" שבאריתראה ואשר אמו נתינה אתיופית ואביו אריתראי. באופן תמוה ולמרבה ההפתעה גם שם בהיותו של המערער בן שנתיים היגרה משפחתו לאתיופיה וגם שם טען המערער כי הינו אריתראי ולא אתיופי...

... כלום עולה החשד כי סיפור הכיסוי הנדון עובר מפה לאוזן בקרב המסתננים מאתיופיה על מנת שרשויות המדינה יתירו להם להשאר בישראל בגלל מוצא אריתראי שלא היה ולא נברא."

הערה: התייחסות לצדדים המשפטיים שעלו בהליך

הנ"ל, במסגרת הבר"ם שנשמע בפני בית משפט זה (בר"ם 631/11) – ראו להלן בפסקאות 18, 24, 39.

13.

המבקש התנגד לבקשת הביטול של המדינה ולביסוס עמדתו הגיש תגובה כתובה ומפורטת בגדרה גרס כי ההליך שבו נקטה המדינה פגע באינטרס הציפייה שלו להשתחרר בערבות; כי שביתת הפרקליטים איננה מצדיקה את הבקשה לביטול על פי מבחני הפסיקה וכי לא נטען מצידו בערעורו המינהלי כי לא הוצא לו צו הרחקה, אלא שבחומר הראיות שנמסר לבא-כוחו – לא היה מצוי טופס צו הרחקה כזה. בכל מקרה, לשיטתו אין בכך כל רבותא, שכן לטענה המתבססת על אי-הוצאת צו הרחקה – לא באה כל התייחסות בנימוקים שבפסק הדין הראשון וממילא היא לא התקבלה.

14.

בדיון שהתקיים בבקשת הביטול בפני בית המשפט המחוזי הנכבד בתאריך 13.1.2011 הוסיף ב"כ המבקש והצהיר כדלקמן:

"בדעתנו לפנות למשיבה בבקשה למצות את הליכי בירור בקשת המקלט, ובכלל זה שאלת נתינות המערער שהיא מכרעת לשאלת זכאותו להיות בישראל.

לגבי צו ההרחקה, ולשאלת ביהמ"ש אם אנו מתכוונים לתקוף את צו ההרחקה, אני אומר שלא ניתן לבצע את צו ההרחקה ללא הסכמתו, וכרגע הוא לא מסכים, אך אנו מתכוונים להשלים תחילה את מיצוי בקשת המקלט, וככל שתידחה הבקשה רק אז נשקול אם לתקוף את צו ההרחקה.

אנו לא מתכוונים כבר בשלב זה לפנות בעתירה בהקשר לצו ההרחקה, אלא רק לאחר שימוצו ההליכים בבקשת המקלט, לשקול אפשרות לתקוף את הענין."

בתום הניהול בבקשה הנ"ל – הצדדים הסכימו על הגשת סיכומים משלימים בכתב גם לגוף הדברים (ערעורו המינהלי של המבקש), למקרה שבית המשפט הנכבד לענינים מנהליים יחליט על עיכוב ביצועו (וביטולו) של פסק הדין הראשון.

15.

לאחר שהצדדים השלימו סיכומיהם בכתב – בית המשפט הנכבד לענינים מינהליים בחן את בקשת הביטול ושקל גם את התנגדותו של המבקש לה. הוא החליט לבסוף, בתאריך 30.1.2010, כי יש לבטל את פסק הדין הראשון , ולשנות את תוצאתו, כך שהערעור המינהלי שהגיש המבקש – יידחה. בית המשפט

הנכבד קמא נימק פסק דינו זה, בין היתר, בכך שאכן המבקש טרם נקט הליך מתאים לשם הבהרת מעמדו בארץ ובנסיבות אלה – אין מקום להתערב בהחלטות בית הדין למשמורת. עם זאת, בית המשפט הנכבד קמא ציין כי ככל שיינקט הליך כזה על ידי המבקש ולא תינתן החלטה בפנייתו תוך פרק זמן סביר, יהיה מקום לשקול שוב את האפשרות לשחררו, בתנאים מתאימים .

על פסק דין זה (שכונה כאמור:

פסק הדין השני ) הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

טיעוני הצדדים בבקשה שלפני

16.

בקשת רשות הערעור מבוססת על שלושה אדנים מרכזיים:

ראשית

נטען כי בקשת המדינה לביטול פסק הדין הראשון – לא ביססה עילה ראויה על פי המבחנים שנקבעו לצורך זה בפסיקה וכי שביתת פרקליטים איננה סיבה המצדיקה את הדבר.

שנית

נטען כי לא חל כל שינוי נסיבות בין פסק הדין הראשון לבין פסק הדין השני, אשר הצדיק היעתרות לבקשת המדינה לבטל את פסק הדין הראשון. בנוסף לכך הוצעה במשתמע פרופוזיציה על פיה עצם העלאת הטענה שהמבקש הוא אריתראי (שכן אביו הוא כזה והוא עצמו נולד באריתראה), מצדיקה החלת מדיניות "אי-ההחזרה" הנקוטה בידי מדינת ישראל לגבי נתינים אריתראים – עליו וכן ביטול צו המשמורת שהוצא לגביו ואשר מכוחו הוא נתון למשמורת מזה זמן רב.

שלישית נטען כי העובדה שהמבקש היה, ככל הנראה, קרבן לסחר בבני אדם וכי בריאותו נפגעה עקב ההתעללות שעבר במהלך מסעו ארצה – מחייבים כשלעצמם את שחרורו מן המשמורת.

17.

עמדת המדינה, שהתבקשה על ידי להשיב לבקשה, היא כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. ביחס לטענה בדבר היעדר ההצדקה לביטול פסק הדין הראשון , המדינה מדגישה כי בקשתה לביטול פסק דין האמור עמדה באמות המידה שנקבעו לכך בפסיקה והם: סיכויי ההצלחה הנמוכים מלכתחילה של הערעור המינהלי שהגיש המבקש והצורך להתחשב בסיבות שבגינן לא הגיעו נציגי המדינה לדיון בערעור המינהלי, אשר בשל מהותן וחריגותן – לא היה בהן כדי לשלול את ההיענות להליך שננקט. המדינה הוסיפה כי ראוי היה לבטל את פסק הדין הראשון, שכן הוא ניתן, מבלי שנפרסה בפני בית המשפט הנכבד קמא מלוא התשתית הרלבנטית ואף הוצג בפניו, באחריות המבקש, מידע שגוי.

לגוף הטענות – המדינה גורסת כי הרחקתו של המבקש מישראל נמנעת, או מתעכבת בשל היעדר שיתוף פעולה מלא מצידו, ולכן מוצדק היה להאריך את צו המשמורת שהוצא (ומוצא) כנגדו מעת לעת. עוד מדגישה המדינה כי המבקש מסר גירסאות סותרות ביחס לעברו ומשפחתו והציג מסמכים שקיים ספק רב לגבי אמיתותם, ודי בכך כדי לדחות את בקשתו (בהקשר זה המדינה הוסיפה כי המבקש בהופעתו בפני בית הדין למשמורת, בתאריך 30.11.2010, הציג מסמך נוסף ולפיו הוא למד כביכול באריתראה בשנת הלימודים החמישית, אף כי הצהיר קודם לכן שעזב את אריתראה בגיל שנתיים. פרוטוקול זה מהדיון שנערך בנושא זה (מש/6 לתגובת המדינה) – לא צורף משום מה כלל לבר"ם מטעם המבקש).

המדינה אף ביקשה לדחות את הפרופוזיציה שעולה למעשה מטענות המבקש ועל פיה יש להחיל באופן גורף את מדיניות "ההגנה הקבוצתית", עליה החליטה הממשלה לגבי נתיני מדינות מסוימות (אריתראה וסודן), שאותם אין מרחיקים בשלב זה מחמת הסכנה הנשקפת להם בעת ההחזרה – על כל אדם הטוען כי הינו נתין של מדינה כזו (במקרה שלפנינו – אריתראה).

התפתחויות נוספות

18.

זה המקום לציין כי ביני לביני התקיים דיון בפני בית משפט זה ב-בר"ם 631/11 (בו עלו שאלות עובדתיות ומשפטיות דומות לאלו שבפנינו והמבקש שם יוצג על ידי בא-כוח המבקש כאן). בגדר דיון זה הובהרו הדרכים השונות בהן יש לנקוט במצבים המתעוררים במקרים מעין אלה ובסיומו ניתן שם פסק דין. לאחר פסק הדין הנ"ל, הגיש המבקש שתי בקשות למתן החלטה בתיק זה. בבקשה השניה אף נטען (ללא תיעוד רפואי) כי מצבו הנפשי של המבקש מדרדר, ועובדת אי-ההידרשות לנושא במסגרת הדיונים (החודשיים) המתקיימים בבית הדין למשמורת ( שהוא הפורום המיועד לכך מבחינת המבקש ) נומקה כדלקמן: "נדמה כי המשיב 2 האמון על ביקורת שיפוטית על המשך מעצרו על ידי המשיב 1 ממתין אף הוא להחלטה בהליך דנן בבית המשפט העליון".

19.

עתה משהובאו הנתונים העיקריים הצריכים להחלטה ונסקרה השתלשלות הדברים – הגיעה העת להכרעה, ולכך אדרש מיד בסמוך.

דיון והכרעה

20.

אפתח ואומר כי לאחר שעיינתי בפרטי החומר הרב שבמכלול ושקלתי את טענות הצדדים – הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות . להלן אביא את הטעמים שהובילו אותי לתוצאה זו.

דחיית ההשגות בדבר ההצדקה לביטול פסק הדין הראשון שניתן בעקבות דיון שנערך במעמד צד אחד בלבד

21.

פסק הדין הראשון בערעור המינהלי שהגיש המבקש ניתן כאמור בעקבות דיון שנערך במעמד צד אחד בלבד (המבקש), זאת בשל שביתת הפרקליטים. סדרי הדין בערעור מינהלי שכזה מוסדרים בתקנה 28 ל תקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א–2000 (להלן: תקנות סדרי הדין בבתי המשפט מינהליים ), הקובעת כך:

"8.

הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על ערעור לפי פרק זה, בשינויים המחויבים, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לענין הנדון, ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה."

על פי פשוטו של מקרא והרישא שבו, יש איפוא לומר כי פסק הדין הראשון ניתן מכוח ההפניה – בהתאם לתקנה 450(2) ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 (להלן: תקסד"א ), הכלולה בפרק ל' שבתקסד"א, הקוראת כך:

"450. לענין ההתייצבות בתאריך שנקבע לדיון בערעור או לדיון נדחה ינהגו כך:

1.[...]

2.התייצב המערער, ואילו המשיב לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, יתברר הערעור, או יידחה למועד אחר, כפי שיחליט בית המשפט;

3. [...]"

מכאן שלכאורה ביטול פסק דין שניתן בעקבות אי-התייצבות המשיב צריך להיעשות, גם הוא מכוח ההפניה, על פי תקנה 451 לתקסד"א, המורה כדלקמן:

"451. ניתנה החלטה על פי צד אחד לפי תקנה 450, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול בתוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט, ואם היתה ההחלטה על מחיקת ערעור – גם הרשם, לבטל את ההחלטה לפי הוראות תקנה 201."

22.

ההלכה פסקה בהקשר זה כי במצבים בהם לא נפל פגם מאיין בעצם קיום הדיון בהעדרו של מבקש הביטול – לבית המשפט נתון שיקול דעת להורות על ביטול ההחלטה בהתחשב בשני מבחנים:

(א) האם המבקש הציג טעם סביר להצדקת היעדרותו מההליך.

(ב) הערכת סיכויי ההליך, במידה וההחלטה תבוטל. מבחן שני זה הוא החשוב יותר

מבין השניים .

ראו: ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי , פ"ד ח 395 (1954); ע"א 5000/92 בן ציון נ' גורני , פ"ד מט(1) 830, 836-835 (1994); ד"ר שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית 240-239 (מהדורה שניה, 2008); אורי גורן

סוגיות בסדר דין אזרחי 374-373 (מהדורה עשירית, 2009); עע"ם 8685/05 המועצה המקומית גדרה נ' משק פטר בע"מ , פיסקה 12 להחלטתה של כב' הרשמת של בית משפט זה, השופטת דנה כהן לקח (טרם פורסם, 18.7.2010).

23.

במקרה שלפנינו בית המשפט הנכבד קמא ראה שלא לקבל את הטיעונים המשפטיים שעמדו ביסוד הערעור המינהלי שהגיש המבקש. עמדה זו מבוססת בעיני והיא נתמכת גם בגישה שבאה לידי ביטוי בפסק הדין ב-בר"ם 633/11 ועוד ארחיב בכך אף בפרק הבא. מכאן שהמדינה צלחה בדין את מבחן סיכויי ההליך, שהוא כאמור הקריטריון העיקרי הצריך לעניין בהקשר זה.

זאת ועוד – אף התשובה לשאלה הראשונה בגדר המבחן הכפול הנ"ל (בדבר הצידוק למחדל) איננה חורצת את גורל בקשת הביטול של המדינה לשבט בנסיבות החריגות שלפנינו. על כך מיד בסמוך.

24.

הרשמים הנכבדים של בית משפט זה היו הראשונים שנדרשו להתמודד עם סוגיות שונות שבסדרי הדין, אותן הציפה שביתת הפרקליטים. לאחר מכן נדרשה מערכת המשפט כולה לעסוק באתגרים שהציב האירוע האמור. בהקשר זה נפסק כי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, תוך איזון עדין בין מכלול האינטרסים והשיקולים הרלבנטיים, לרבות זכות השביתה. עיינו החלטתו של כב' הרשם של בית משפט זה גיא שני ב- בש"פ 63/11 מדינת ישראל נ' מקוה ישראל – כל ישראל חברים (טרם פורסם, 13.1.2011);

בש"א 954/11 הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל/רשות המיסים , (טרם פורסם, 14.3.2011); רע"פ 2067/11 נטשה מאמון נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם, 23.3.2011); ע"פ 893/11 מדינת ישראל נ' בן חיים , (טרם פורסם, 20.6.2011).

בחינת השיקולים והאינטרסים הללו בענייננו מעלה כי בדין קיבל בית המשפט

הנכבד קמא את בקשת הביטול שהגישה המדינה. שני טעמים לכך:

(א)

בדרך זו התאפשרה בחינה מחודשת של המכלול – בפני הערכאה הדיונית, וזאת בתיק שבו לא ניתן היה להשלים עם תוצאתו של פסק הדין הראשון, שהוצא בעקבות דיון שנערך במעמד צד אחד בלבד, בין השאר גם נוכח הניתוח המשפטי שיובא בפרק הבא.

(ב)

בפני הערכאה המבררת – לא עמדו בזמן הדיון במעמד צד אחד בלבד מלוא העובדות הרלבנטיות. לכאורה רובצת אחריות חלקית לכך על המבקש ובא-כוחו שלא הבהירו במעמד אותו דיון כי בקשה להכרה במבקש כפליט כלל

לא הוגשה . אף הטענה שלגבי המבקש לא הוצא צו הרחקה (וממילא אין תוקף במקרה שכזה לצו המשמורת), התבררה בדיעבד כבלתי מבוססת . מחדלים אלה הם קריטיים במסגרת המשפט המינהלי (ודיני היושר), במיוחד כשאלה נידונים במעמד צד אחד בלבד . לכך נפקות רבה לענייננו, בשים לב להוראות סעיף 8 ל חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס – 2000 (להלן: חוק בתי המשפט לענינים מנהליים ), המורה כדלקמן:

"8. בית משפט לענינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים המחויבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי".

השוו: ע"א 6926/93 מספנות ישראל בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ , פ"ד מח(3) 749 (1994); בג"ץ 5498/03 מקמל נ' שר הבטחון , פ"ד נז(6), 97 (2003), שם נפסק (בעמ' 101) מפי חברתי השופטת א' חיות כך:

"חובתו של העותר להביא בפני בית המשפט את כל העובדות הצריכות לעניין עומדת ביסוד ההליך המתנהל בפני בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ... חובה זו של העותר להביא בפני בית המשפט את האמת כולה יש לה חשיבות מוגברת מקום שבו מתבקש בית המשפט ליתן כבר במעמד הגשת העתירה צו במעמד צד אחד...".

יתר על כן יתכן והוראת סעיף 8 לחוק בתי המשפט לענינים מנהליים וכן תקנות 18 ו-40 לתקנות סדרי הדין בבתי המשפט המינהליים הן בבחינת הוראה אחרת לענין הנדון , במשמעות פיסקה זו בתקנה 8 לתקנות האמורות, אם כך הדבר – תחולתה של תקנה 8 הנ"ל (על ההפניה שלה לתקסד"א) – נדחית והמשמעות היא שה ביטול של פסק הדין הראשון מוצדק מכח עקרונות המשפט המינהלי ככזה . מכל מקום תיקון התמונה העובדתית שעמדה בפני בית המשפט הנכבד קמא עובר לפסק הדין הראשון – אף בה יש משום שינוי נסיבות, שהצדיק היענות לבקשת המדינה לביטול פסק הדין הראשון.

בהערה אחרונה זו הסתיים איפוא הדיון בפרוצדורה ועתה יש לעבור למהות. אראה כי גם בתחום זה – אין המבקש צודק בטיעוניו, מה גם שעילות דומות נדונו ונדחו – בבר"ם 631/11 הנ"ל. על כך בפרק הבא.

דחיית טענות המבקש לגופן

25.

על מנת להבין את טענות המבקש ואת הפירכות שבהן, יש לפתוח בהצגת התשתית הנורמטיבית השייכת לעניין.

26.

סוגיית החזקתם במשמורת של שוהים שלא כדין והרחקתם מישראל מוסדרת בגדרו של חוק הכניסה לישראל . בשנת 2001 תוקן החוק בתיקון מקיף (תיקון מס' 9 לחוק – ס"ח התשס"א, 1804, מתאריך 7.8.2001, עמ' 502), כאחד הצעדים שננקטו על מנת להתמודד עם התגברותה המשמעותית של תופעת הכניסה לישראל של זרים, ושהייתם בה שלא כדין. על תכליתו של התיקון הנ"ל לחוק ניתן ללמוד מדברי ההסבר (הצ"ח תשס"א מס' 2931, עמ' 108), בהם נאמר כך:

"בשנים האחרונות עדה מדינת ישראל לתופעה של כניסה ושהייה של זרים בתוכה בלא היתר כדין בהיקף ובממדים שבהם טרם התנסתה בעבר [...] החל מאוגוסט 1996 קיבלה ממשלת ישראל סדרה של החלטות שמגמתן פעילות נמרצת לצמצום תופעת השהות הבלתי חוקית של זרים בישראל ובעיקרו של דבר להביא ליציאתם מהארץ ולשובם למדינת מוצאם ". (ההדגשה שלי– ח"מ ).

27.

במישור הנורמטיבי עוגן בסעיף 13(א) לחוק הכלל כי: "מי שאינו אזרח ישראלי או עולה [...] ונמצא בישראל, בלי רישיון ישיבה (בחוק זה – שוהה שלא כדין), יורחק

מישראל בהקדם האפשרי , אלא אם כן יצא מרצונו קודם לכן" (ההדגשה שלי – ח"מ ).

סעיף זה, בו נקט המחוקק בלשון ציווי באשר להרחקתו מישראל של שוהה שלא כדין , מבטא את רוח התיקון לחוק, על פיו על הרשויות השונות הנוגעות בדבר לפעול על מנת להביא להרחקתם מישראל של אוכלוסיות השוהים בה שלא כדין.

28.

סעיף 13(ב) לחוק הכניסה לישראל מורה כי: "הרחקתו מישראל של שוהה שלא כדין תהיה על פי צו הרחקה שניתן עליו בידי שר הפנים". מוסיף החוק וקובע בסעיף 13א(ב) כי: " שוהה שלא כדין יוחזק במשמורת עד ליציאתו מישראל או עד להרחקתו ממנה , אלא אם כן שוחרר בעירבון כספי, בערבות בנקאית או בערובה מתאימה אחרת" (ההדגשה שלי – ח"מ ). זהו הכלל. החריג הוא שחרורו של השוהה שלא כדין, בהתאם לשיקול דעת הממונה על ביקורת הגבולות במשרד הפנים (להלן: הממונה ), אם התקיימו התנאים הקבועים לכך בחוק, ובכפוף לערבות מתאימה, ותנאים נוספים שייקבעו בשים לב לנסיבות העניין.

29.

על פי החוק סמכותו של הגורם המוסמך – הממונה – להורות על שחרורו ממשמורת של שוהה שלא כדין הינה סמכות מוגבלת ומתוחמת . הממונה אינו רשאי להורות על שחרורו ממשמורת של שוהה שלא כדין מכל טעם שהוא. וכך נקבע בסעיף 13ו(א) לחוק הכניסה לישראל:

"(א)

ממונה ביקורת הגבולות רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין בהתאם להוראות בסעיף זה; לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אלא אם כן התקיים בו אחד מאלה:

(1)

השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי שהייתו הבלתי חוקית יסודה בטעות או בתקלה שבתום לב, וכי יצא מישראל במועד שקבע לו;

(2)

השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי יצא מישראל בעצמו בתוך מועד שקבע לו, וכי לא יהיה קושי באיתורו, אם לא יצא בעצמו במועד שנקבע;

(3)

השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי מחמת גילו או מצב בריאותו החזקתו במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו, או שקיימים טעמים הומניטריים מיוחדים אחרים המצדיקים את שחרורו בערובה, לרבות מקום שעקב החזקה במשמורת ייוותר קטין בלא השגחה;

(4)

הוא שוהה במשמורת יותר מ-60 ימים ברציפות."

עם זאת סעיף קטן (ב) לאותו סעיף קובע מצבים בהם לא ישוחרר ממשמורת שוהה שלא כדין ממשמורת,

למרות האמור בסעיף 13ו(א) הנ"ל – אם התקיים אחד מאלה:

"(1)

הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצדו, לרבות לענין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל ;

(2)

יש בשחרורו כדי לסכן את ביטחון המדינה, את שלום הציבור או את בריאות הציבור;

אלא אם כן מתקיים בו האמור ברישה לפסקה (3) לסעיף קטן (א), ואין דרך אחרת למנוע את הנזק לבריאותו." (ההדגשה שלי – ח"מ ).

סעיף קטן (ג) לאותו סעיף מוסיף:

"שחרור ממשמורת יותנה בתנאים שקבע ממונה ביקורת הגבולות, לרבות בערובה, לשם הבטחת התייצבותו של השוהה שלא כדין לצורך יציאתו מישראל או הרחקתו ממנה במועד שנקבע, או לצורך הליכים אחרים לפי חוק זה; ממונה ביקורת הגבולות רשאי, בכל עת, לעיין מחדש בתנאי הערובה אם התגלו עובדות חדשות או אם השתנו הנסיבות ממתן ההחלטה על השחרור בערובה."

30.

נוכח האמור לעיל, בהתאם לסעיף 13ו(ב) לחוק, מקום בו הרחקתו מישראל של שוהה שלא כדין נמנעת בשל היעדר שיתוף הפעולה מצידו, לרבות לעניין זהותו או הסדרת הליכי הרחקתו מישראל – השוהה שלא כדין לא ישוחרר ממשמורת .

31.

זה המקום לציין כי בהתאם להוראות סעיף 13טו לחוק הכניסה לישראל, שעניינו סמכויות בית הדין למשמורת – טריבונל זה אמור לבקר את החלטות הממונה, ובגדר כך הוא רשאי:

"(1)

לאשר את צו המשמורת, בשינויים או בלא שינויים ורשאי הוא להורות כי ענינו של המוחזק במשמורת יובא לפניו לבחינה נוספת בהתקיים תנאים שקבע או בתוך פרק זמן שקבע, ובלבד שפרק הזמן עד לקיום הבחינה הנוספת לא יעלה על 30 ימים ;

(2)

לבטל את צו המשמורת ולהורות על שחרורו בערובה של המוחזק, אם שוכנע כי התקיימו בו התנאים לשחרור בערובה לפי סעיף 13ו, וכפוף לסייגים הקבועים בו;

(3)

להורות על שחרורו בערובה של המוחזק במשמורת בתום פרק זמן שקבע, אם לא הורחק מישראל קודם לכן, אם שוכנע כי הרחקת המוחזק מישראל מתעכבת בלא הצדק סביר למרות שיתוף פעולה מלא מצדו, וכי ניתן לבצע את צו ההרחקה בתוך פרק הזמן שקבע, ובלבד שלא ישוחרר המוחזק אם יש בשחרורו כדי לסכן את ביטחון המדינה, את שלום הציבור או את בריאותו;

(4)

להורות על שינוי תנאי ערובה שנקבעו לפי סעיף 13ו(ג), וכן על חילוט ערבות עקב הפרת תנאי שחרור בערובה."

(ההדגשות שלי – ח"מ ).

הנה כי כן, עילות השחרור ממשמורת והסייגים הקבועים בסעיף 13ו לחוק הכניסה לישראל, לרבות באשר לשחרורו ממשמורת של מי שאינו משתף פעולה באופן מלא, חלים באופן מלא גם על בית הדין למשמורת במסגרת הפעלת שיקול דעתו על פי החוק.

32.

בקרה שיפוטית נוספת מוסדרת בסעיף 13כא לחוק הכניסה לישראל, הקובע כדלקמן:

"(א)

החלטת בית הדין נתונה לערעור לפני בית משפט לענינים מינהליים.

(ב)

הוגשה עתירה לבית משפט לעניינים מינהליים נגד החלטה לפי פרק זה בעניין הרחקה, והיה תלוי ועומד, באותו מועד, ערעור מינהלי על החלטת בית הדין לפי סימן זה בעניין המשמורת או השחרור בערובה, ידון בית המשפט במסגרת העתירה גם בעניין המשמורת או השחרור בערובה, והערעור יימחק; ואולם אם טרם הגיש העותר ערעור מינהלי בעניין המשמורת או השחרור בערובה יכלול גם עניינים אלה במסגרת העתירה.

(ג)

אין בהחלטת בית המשפט לענינים מינהליים, בערעור או בעתירה, כאמור בסעיף זה, כדי לגרוע מסמכות בית הדין לפי סימן זה, ואולם בכל ענין שהחליט בו בית המשפט במסגרת הערעור או העתירה לא ייזקק לו בית הדין אלא אם כן נוכח כי חל שינוי בנסיבות שביוו בסיס להחלטת בית המשפט."

33.

על רקע המציאות הנורמטיבית הנ"ל, הרי שמקום בו מסרב המוחזק במשמורת לשתף פעולה באופן מלא עם המדינה ומעכב הלכה למעשה

את הרחקתו

מישראל , הכלל הוא כי אין מקום להורות על שחרורו ממשמורת. במיוחד נכונים הדברים מקום בו נסיבות העניין מוכיחות כי מלכתחילה השוהה שלא כדין נכנס לישראל לא כפליט, אלא על מנת לשהות ולעבוד בה שלא כדין, ואין הוא מעוניין לעזוב את ישראל והוא אף מצהיר על כך בעצמו. מכאן שהחלטת בית הדין למשמורת בעניינו של המבקש ופסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא, אשר קבעו כי אין לשחרר את המבקש ממשמורת נוכח אי-שיתוף הפעולה מצידו להרחקתו ניתנו בהתאם להוראות הדין ומכאן שאין מקום ליתן רשות ערעור לגבי פסק הדין השני. יתרה מזו, לו היתה מתקבלת בנסיבות החלטה אחרת היא הייתה עלולה להוות תמריץ עבור שוהים שלא כדין שלא לשתף פעולה באופן מלא עם רשויות ההגירה, ובכך לסכל את מאמצי המדינה לפעול להגשמת תכלית החקיקה, שבוארה לעיל.

34.

זאת ועוד – אחרת. המבקש ניסה לטעון כי עמידתו על גרסתו חרף פקפוק הרשות בה, היא שהביאה לסיווגו כמי שמסרב לשתף פעולה עם הליכי הרחקתו. על כך יש להעיר:

(א)

במקרה דנן מדברי המבקש עצמו עלה בצורה ברורה וחד משמעית (ונראה כי עתה אף המבקש אינו חולק עוד על עובדות אלה – ראו האמור בסעיף 13 לבר"ם) – כי הוא הגיע לישראל מאתיופיה בה הוא חי במשך 21 שנים,

מאז היותו בן שנתיים וכי אמו אתיופית . נוכח עובדות אלה ולא משום שהמבקש עמד על גרסתו שאביו אריתראי הוסק שאין מניעה להשיבו לאתיופיה (בהנחה שאתיופיה מוכנה לקבלו ולא צפויה לו סכנה שם). הנה כי כן אם הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל היעדר שיתוף פעולה מצידו, לרבות לעניין זהותו, או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל (שזה המצב בענייננו) – הוא בא בגדר סעיף 13ו(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל.

ראו לעניין זה מה שנפסק ב-עע"מ 1541/05 גרום וורקנה נ' משרד הפנים (לא פורסם, 16.3.2005), שם נאמר כדלקמן:

"המערער משיג על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים שדחה את בקשתו לבטל את צו ההרחקה ואת צו המשמורת שניתנו נגדו.

דין הערעור להדחות. לא מצאנו פגם בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. המערער נכנס לישראל שלא-כדין. משנעצר עשה שימוש בפרטי זיהוי בדויים. נציבות האו"ם לפליטים מצאה כי אין הוא זכאי להכרה כפליט. הרחקתו לארץ מוצאו מתעכבת מכיוון שאינו מוכן לחתום, מצדו, על המסמכים הדרושים לכך . המדינה מתנגדת לשחרור ביניים בשל ההנחה שלא תהא אפשרות לאתרו שוב. להנחה זו יש לה על מה שתסמוך במיוחד לאור התנהגותו של המערער עד כה." (ההדגשה שלי – ח"מ ).

(ב)

אפילו המבקש הוא בעל אזרחות כפולה (אריתראית ואתיופית) – הבחירה איננה

בידו לקבוע שהוא רוצה לחזור דווקא לאריתראה ולא לאתיופיה (ממנה יצא), כל עוד לא יוכיח שנשקפת לו סכנה באתיופיה והוא יוכר כתוצאה מכך כפליט על פי בקשה מתאימה שיגיש.

35.

זה המקום להוסיף בהקשר לאמור לעיל כי אין לשלול גם את הפרקטיקה של רשויות ההגירה, אשר במסגרת קביעת נתינות של מסתנן – הן מתייחסות אל המדינה כלפיה מגלה המסתנן את מירב הזיקות ולא לשאלה המשפטית התיאורטית באילו מדינות יכול היה המסתנן בתנאים מסוימים לקבל אזרחות, או שהוא נחשב כאזרח. עם זאת במקרים "אפורים", בהם הזיקה הדומיננטית למדינה מסוימת איננה ברורה על פניה – מוטב כי הגורמים המוסמכים יעמיקו את התישאול וכי הם יסתייעו לצורך זה בחוקרים מיחידת ה- RSD המומחים לכך – עובר לקביעת נתינותו של המסתנן.

זהו המקום להוסיף כי אפילו לא טען המסתנן בעת כניסתו לארץ כי הוא פליט עדיין שמורה לו הזכות להגיש בקשה מתאימה בעניין זה ואז על הרשויות לבודקה, בניגוד לטענה שהשתמעה מעמדת המדינה בבית המשפט הנכבד קמא.

36.

לאחר הדיון בטענות הנ"ל, שהוצגו כעקרוניות, עדיין עלינו לברר מה דינן של טענות המבקש ביחס להיותו, לדבריו, קרבן לסחר בבני אדם ובאשר למצב בריאותו – ומהם ההליכים המשפטיים שעליו לנקוט בהקשרים אלה, לרבות זיקותיהם למסלולים האחרים העומדים בפניו. באלה נעסוק בקצרה בפרק הבא.

בירור טענותיו הפרטניות של המבקש ביחס להתעללות שעבר לגרסתו בדרכו ארצה וביחס למצבו הבריאותי וזיקות הגומלין בין ההליכים השונים העומדים לרשותו

37.

המבקש טוען כאמור כי בדרכו להסתנן לישראל היה קרבן לסחר בבני אדם בידי המתווכים שטיפלו בו וכי מצבו הבריאותי הדרדר עקב כך. לשיטתו עובדות אלה מחייבות

כשלעצמן

את שחרורו מן המשמורת.

38.

נושאים אלה טעונים בירור – בטריבונלים המוסמכים לכך ואולם אין הם מחייבים את שחרורו של המבקש מן המשמורת רק מעצם עובדת העלאתם. במסגרת בירור שכזה (להלן: המסלול הפרטני ), היה וימצא כי מחמת מצב בריאותו של המבקש –המשך החזקתו במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו ואין דרך אחרת למנוע את הדבר, זולת שחרורו בערבות, כי אז יש לנקוט בדרך זו מכח האמור בסעיף 13ו(ב) סייפא לחוק הכניסה לישראל. מנגד טענתו של המבקש כי היה בעבר קרבן לסחר בבני אדם ונפקויות אפשריות של הדבר – מורכבות הרבה יותר ואינני רוצה לנטוע בהן מסמרות הן משום שהטיעונים המשפטיים במכלול זה לא פותחו במסגרת ההליך שבפני על ידי מי מהצדדים והן מאחר והנתונים הרלבנטיים לא בוררו עובדתית בערכאות דלמטה, שדנו בעניינו של המבקש.

39.

הפורום הראשוני שאמור להיזקק לכל הטענות מהסוג הנזכר בפיסקה 37 שלעיל – הוא בית הדין למשמורת מכוח הוראת סעיף 13טו לחוק הכניסה לישראל והנטל להוכיח את הנטען בהקשרים אלה רובץ על הטוען. החלטת בית הדין למשמורת בעניינים אלה נתונה לערעור לפני בית המשפט המינהלי על דרך של ערעור מינהלי מכוח הוראת סעיף 13כא לחוק הכניסה לישראל. במקביל לכך רשאים המבקש (ושכמותו) להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים נגד החלטה בעניין ההרחקה, או כנגד קביעת הנתינות, או כנגד חוסר הנכונות להכיר בפלוני כפליט. היה ומוגשת עתירה שכזו – בית המשפט לענינים מינהליים ידון במסגרת העתירה גם בעניין המשמורת, או השחרור בערובה והערעור המינהלי נמחק, כל זאת מכוח הוראות סעיף 13כא(ב) לחוק הכניסה לישראל.

חלופות אלה הובהרו בעת הדיון שהתקיים ב-בר"ם 631/11 הנ"ל ואף אוזכרו בפסק הדין שניתן שם.

40.

במקרה של המבקש שלפנינו צו ההרחקה הוצא כנגדו עוד בתאריך 4.8.2009 והוא בחר שלא לעתור נגדו עד כה. במסגרת הבקשה שלפני גם לא נאמר שהמבקש פתח בהליך להכיר בו כפליט, כך שממילא לא התקבלה כל החלטה בעניין זה.

נוכח האמור – דומה שבשלב זה עומד בפני המבקש רק "המסלול הפרטני" ואף כי לא ברור מדוע המבקש לא הלך בו עד הנה נוכח טענותיו – עדיין מסלול זה שמור לו (אינני נדרש כאן לקשיים שעלולים להתעורר בעתיד, אם יבחר המבקש לפעול "בטור" ולא במקביל, כמשתמע מדברי בא-כוחו, המובאים בפיסקה 14 שלעיל, זאת נוכח הוראות סעיף 13כא(ג) לחוק הכניסה לישראל ותקנה 3 לתקנות סדרי הדין בבתי המשפט מינהליים).

למען הסר ספק יובהר כי אין בכל האמור לעיל כדי לגרוע מחובתם של המשיבים לבדוק גם מיוזמתם-הם את טענותיו של המבקש לגבי מצב בריאותו, הן באופן שוטף והן במסגרת הדיונים העתיים המתקיימים בפני בית הדין למשמורת.

סוף דבר והערה מתחייבת לאחר סיום הכתיבה

41.

בשים לב לכל המקובץ, הבקשה למתן רשות ערעור – נדחית בזאת. בנסיבות העניין – לא יהיה צו להוצאות.

42.

לקראת החתימה על החלטה זו הובאו בפני הבוקר הודעות עדכון שהוגשו על ידי המשיבים ועל ידי בא כוח המבקש.

בהודעת המשיבים נאמר, בין השאר, כך:

"לפי הנמסר ממשרד הפנים, במסגרת ניסיונות לקדם הרחקת המבקש, פנה המשיב 1 לקונסול אתיופיה בישראל, באמצעות משרד החוץ, לשם הנפקת תעודת מעבר למבקש, וזאת כפי שנעשה במקרים דומים בהם נמנעת הרחקתם של שוהים שלא כדין שהוצא נגדם צו הרחקה, בשל היעדר שיתוף פעולה מצידם לעניין הבהרת זהותם או להסדרת הליכי הרחקתם מישראל.

לאחר שקונסול אתיופיה בישראל ערך בדיקה בעניין והכיר במבקש כנתין אתיופיה, הונפקה למבקש ביום 8.8.2011 תעודת מעבר. לפיכך, ביום 26.8.2011 הורחק המבקש לאתיופיה, בהתאם לסעיף 13(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

הודעה על כך נמסרה לפרקליטות המדינה אך ביום 30.8.2011...

נשוב ונציין, כפי שאף נמסר בתגובת המשיבים, כי המבקש לא תקף במסגרת ההליך דנן או במסגרת הליך אחר את צו ההרחקה שהוצא נגדו, ולפי הנמסר ממשרד הפנים, על אף טענותיו, לא הגיש כל בקשה לקבלת מקלט מדיני בישראל...

בנסיבות אלה, משהורחק המבקש מישראל ומשאינו עוד מוחזק במשמורת, בקשת רשות הערעור התייתרה ודינה להימחק."

בהודעת בא כוח המבקש הובעה מאידך גיסא מורת רוח קשה נוכח העובדה שהמשיב 1 גירש את המבקש

מן הארץ בעת שענינו תלוי ועומד בפני בית משפט זה – מבלי לידע את בית המשפט, את המשיב 2 (בית הדין למשמורת), או את באי-כוחו בהליך שלפני.

43.

בשים לב לעובדה שניסיתי בהחלטה זו להבהיר לצדדים ולכל המעורבים בהליכים מסוג זה, שתועים וטועים בשל מורכבות הוראות הדין בתחום – את זיקות הגומלין בין המסלולים השונים העומדים לרשותם – מוצא אני מחובתי להוסיף כאן הערה בעקבות גירושו של המבקש מן הארץ טרם שניתנה החלטתי. בנושא האמור אני מקבל את ביקורתם הנוקבת של באי כוח המבקש ביחס להתנהלותו זו של משרד הפנים ומציין כי במכלול חדש זה, שאיננו בפני – כל זכויות הצדדים וטענותיהם ההדדיות שמורות להם.