בש"פ 8743/10 מדינת ישראל נ. טארק זגיר

לפניי בקשה להארכת מעצר בתשעים ימים, החל מיום 8.12.2010 או עד למתן פסק הדין בת"פ 11659-03-10, לפי המוקדם.

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי מרכז מיוחסות למשיב עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, קשר לפשע ושהייה בלתי חוקית בישראל. בכתב האישום נטען

כי המשיב וחברו לכתב האישום (להלן: החבר ), קשרו קשר בעת ששהו בישראל ללא אישור, לבצע שוד של נהג מונית. ביום 3.3.2010 בסמוך לשעה 23:00, פנה החבר כשהמשיב לצידו, למתלונן שנהג במונית ברחוב דיזנגוף בתל-אביב וביקש שיסיע אותם לראש העין תמורת סכום של 150 ש"ח. לאחר הסכמת המתלונן, נכנס החבר לשבת לצד הנהג ואילו המשיב ישב במושב האחורי של המונית. בהגיעם למחלף בקרבת העיר ראש העין, הורה החבר למתלונן לעצור בצד והשמיע מילת קוד שסוכמה ביניהם מבעוד מועד כאות לתחילת ביצוע השוד. בשלב זה חנק המשיב את המתלונן ואילו החבר היכה את המתלונן בפניו. השניים שדדו מהרכב כסף מזומן שהיה במונית, מחשב כף יד, תיק, כרטיסי אשראי ותעודות שונות של המתלונן. לאחר ששדדו חפצים אלה החל המשיב להכות את המתלונן באמצעות אלה מתקפלת, ויחד עם חברו הפיל את המתלונן ארצה ושבר את משקפיו. כתוצאה מכך – נפגע המתלונן בראשו ובצלעותיו ונגרמה לו המטומה תחת עינו. במהלך האירוע, ביקש המתלונן את תיקו בחזרה ואף הציע סכום כסף נוסף בתמורה לכך. לאחר שהוחזר לו תיקו, שלף המתלונן מתוכו אקדח וירה לעבר השניים מספר יריות, מהן נפגעו החבר והמשיב. לאחר מכן ניסו השניים להימלט ונתפסו בעת מנוסתם.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד הנאשמים, הוגשה בקשה לעצור אותם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. לאור הסכמת המשיב למעצרו עד תום ההליכים בהעדר חלופה, קיבל בית המשפט (השופט ר' אמיר) את הבקשה. בנוסף קבע בית המשפט כי יש לעצור גם את החבר עד תום ההליכים, וזאת למרות בקשתו לשחררו לביתו, בשל מצבו הרפואי.

כעת, משלא נסתיים משפטו של המשיב בתוך תקופת המעצר הסטטוטורית, מבקשת המאשימה את הארכת מעצרו בהתאם לסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

3.

בבקשה שהגישה המבקשת, טוענת היא כי מסוכנות המשיב נלמדת מהעבירות החמורות המיוחסות לו. בנוסף נטען כי היות שהמשיב הינו תושב השטחים ואין לו היתר שהיה בישראל, קיים חשש סביר ששחרורו יביא לשיבוש הליכי משפט ולהתחמקות מהדין. חשש זה מתחזק לטענתה עקב ניסיונו של המשיב להימלט ממקום האירוע ומן השוטרים שבאו לעצרו. בנוסף טוענת המבקשת כי העיכוב הניכר שחל בתיק נובע מניסיונות הצדדים להגיע להסדר טיעון. ניסיון זה הוביל להסדר טיעון עם חברו של המשיב ולהרשעתו בהתאם להודעתו, אולם ניכשל בכל הנוגע למשיב ומשכך נקבע התיק להוכחות. על כן, אין מנוס מהארכת מעצרו של המשיב למרות עיכוב זה. יצוין כי מעבר לאמור לטענות אלה שפורטו בבקשת המאשימה לא נשמעו טיעוניה בדיון, בשל שביתת פרקליטי המדינה.

4.

בא כוח המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה. לדבריו, הפרקליטות מחויבת להתייצב לדיונים העוסקים בבקשות להארכת מעצר, ואי התייצבותה מחייבת את דחיית הבקשה. בנוסף טוען הוא כי התמשכות ההליכים המשפטיים בעניינו של המשיב מעלה חשש שהזמן שאותו יעביר המשיב במעצר יהיה רב יותר מהזמן שאותו הוא צפוי לרצות במידה ויורשע בעבירות המיוחסות לו. לביסוס חשש זה מציין בא כוח המשיב כי שותפו קיבל לאחר הרשעתו 20 חודשי מאסר בפועל, תוך שהוא מדגיש כי העונש שצפוי למשיב באם יורשע צפוי להיות קל יותר, בשל העובדה כי הוא נעדר עבר פלילי ולאור חלקו המשני במעשים המיוחסים לשניים. לבסוף טוען בא כוח המשיב כי הגם שבעבר הסכים למעצרו, בהעדר חלופה, הרי שכיום יש שתי חלופות אשר יוכלו לאיין את מסוכנותו ולהפיג את החשש לשיבוש הליכי משפט.

5.

דין הבקשה להתקבל. בבואו להכריע בבקשה להארכת מעצר, על השופט לערוך איזון בין מכלול הזכויות והאינטרסים המתנגשים. אכן ככל שזמן המשפט מתארך ובשים לב לסיבת ההתארכות, משקלם של החששות מפני המסוכנות הנשקפת מהנאשם ומפני שיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים הולך ופוחת ומנגד הולך וגדל משקל הזכות לחירות של הנאשם (בש''פ 22/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו

(לא פורסמה, 24.1.2007)). עם זאת, ייתכנו מקרים שבהם, על אף התמשכות הליכי המשפט, עדיין יהיה על השופט להאריך את מעצרו של הנאשם. הדברים אמורים בעיקר במקרים בהם חומרת העבירות מלמדת על מסוכנות הנאשם, או במקרים בהם קיימות אינדיקציות נוספות המצביעות על כך שמידת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם היא גדולה או כי החשש לשיבוש הליכי משפט הוא כזה שאף בשינוי נקודת האיזון עם חלוף הזמן אין כדי לשנות את התוצאה ויש להאריך את מעצרו של הנאשם (בש''פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי

(לא פורסמה, 21.2.2007)).

נוסף על שיקולים מרכזיים אלה, יש להתייחס כאמור אף לסיבת התארכות ההליך העיקרי, וכן להעדרות המאשימה מהדיון בבקשתה. בהקשר זה התייחסתי לאחרונה למקרים בהם נעדרו נציגי הפרקליטות מדיונים, בשל שביתת הפרקליטים, וציינתי כי הגם שנקודת המוצא היא שהנאשם אינו צריך לשאת על גבו את המשמעויות הנלוות לשביתת הפרקליטים, אי התייצבות זו כשלעצמה אינה בעלת משקל מכריע ויש להתייחס אליה כשיקול מתוך מכלול השיקולים שנבחן בשלב זה. אל מול האינטרס הציבורי בניהולו התקין של ההליך והאינטרס הפרטי של הנאשם בכך, ניצב האינטרס הציבורי בהגנה על שלום הציבור שמשקלו מושפע מנסיבות המקרה ומחומרת העבירות המיוחסת לנאשם (ראו בש"פ 8204/10

מדינת ישראל נ' בן בסט (לא פורסמה, 12.12.2010); בש"פ 8764/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא התפרסמה, 8.12.2010)).

לאחר עריכת האיזון, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להאריך נכון לעת הזו את מעצרו של המשיב, אך במקביל לכך לנסות ולבחון את האפשרות לשחרורו לחלופת מעצר. אמנם, העבירות המיוחסות למשיב הן חמורות ומצביעות על מסוכנות הנובעת ממנו, ואכן קיים חשש ממשי ששיחרורו בתנאים מגבילים יוביל לשיבוש הליכי המשפט ולהימלטות מן הדין. עם זאת, לאור התארכות ההליכים בעניינו, שהובילה לכך כי לאחר 9 חודשי מעצר טרם נקבעו מועדי הוכחות במשפטו של המשיב, יש לשקול את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. אף אם הסיבה להתמשכות ההליכים אינה נעוצה אך בשביתת הפרקליטים אלא גם כרוכה בהליכי הגישור שהתקיימו בין הצדדים ומשכך אין בסיבת העיכוב כשלעצמה כדי להטות את הכף, הרי שעדיין יש בעצם התמשכות ההליך כדי להשפיע על נקודת האיזון בין חירות הנאשם לבין השיקולים שמנגד. מסקנתי זו מתחזקת לאור העובדה כי כעת לראשונה מוצעת חלופה קונקרטית אשר ניתן לבדוק את יכולתה לאיין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב.

לפיכך, מצאתי כי יש לקבל את הבקשה ולהאריך את מעצרו של המשיב כמבוקש, אך לצד זאת יש מקום לבחון חלופת מעצר. לצורך כך יוגש תסקיר של שירות המבחן בעניינו של המשיב תוך 14 יום מיום מתן ההחלטה לבית המשפט המחוזי לשם בחינת חלופת המעצר המוצעת.