בש"פ 1436/07 מדינת ישראל נ. אדיראן שוורץ

בפניי בקשה שישית להארכת מעצרו של המשיב, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), בתשעים ימים נוספים או עד למתן פסק-דין בת.פ.ח. 1154/06 בעניינו, בבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.

נגד המשיב הוגש עוד בשנת 1991 כתב אישום לבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, המייחס לו שבעה מעשי אונס, רובן בקטינות, שהתרחשו בין השנים 1985-1991.

המשיב הורשע בשניים מאותם מעשי אינוס, וזוכה מחמת הספק מיתר החמישה. ביום 27.1.92 גזר בית-המשפט המחוזי על המשיב 25 שנות מאסר בפועל. ערעור שהגיש המשיב לבית-המשפט העליון התקבל בחלקו, והוא זוכה מאחד משני האישומים בהם הורשע. עונשו של המשיב הוקל ל-20 שנות מאסר. ההרשעה שנותרה על כנה ייחסה למשיב ביצוע מעשה אינוס אלים וחמור של ילדה בת אחת-עשרה שנים.

לאחר הרשעתו ניהל המשיב הליכים שונים. בגדר אחד מהם הוחלט כי יימסרו לידיו מוצגי חקירה אחדים שעמדו לרשות התביעה, באמצעותם ביקש המשיב להוכיח כי העבירות בהן הורשע לא בוצעו על-ידו. לאחר בדיקות שונות שערך המשיב מטעמו, ובייחוד לאחר קבלת חוות דעת בנוגע לתוצאות בדיקת ד.נ.א. שנערכה לו ובנוגע לתוצאות בדיקת דם שעבר, הגיש המשיב לבית-משפט זה בקשה למשפט חוזר. בקשה זה התקבלה ביום 5.9.05, עת הורה בית-משפט זה (כבוד השופט א' א' לוי) על עריכת משפט חוזר בעניינו של המשיב. בסופה של אותה החלטה דן בית-המשפט בבקשת המשיב לשחררו בערובה, וקבע:

"כאמור, בכל ההליכים שהתקיימו עד כה בעניינו של המבקש [הוא המשיב דכאן – ס.ג'], נמצא כי הראיות שהביאו להרשעתו, הן בעלות משקל מכריע. אכן, מסקנה זו עשויה להשתנות, והכל מותנה בשאלה מה תהיינה מסקנותיו של בית המשפט המחוזי לנוכח ראיית הדנ"א שתונח בפניו. כל עוד לא הוכרעה סוגיה זו, סבורני כי לא נוצרו הנסיבות המצדיקות את שחרורו של המבקש, ראשית, משום שהחשד נגדו כמבצעו של האונס, מוסיף להישען על בסיס, שלכאורה, הנו מוצק, ושנית, אותה מסקנה מתחייבת גם לנוכח עברו הפלילי של המבקש המלמד על הסכנה הנשקפת ממנו לציבור" ( שם , בפיסקה 18).

לאור האמור, הורה בית-המשפט על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים.

מעצרו של המשיב הוארך פעם נוספת על-ידי בית-משפט זה (כבוד השופט א' רובינשטיין), אשר הבהיר כי הארכת המעצר שנקבעה בהחלטה על משפט חוזר מהווה המשך לתקופת המעצר משנת 1991, ולפיכך יש להאריכה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. בהמשך הוארך מעצרו של המשיב, בהסכמה, במספר תקופות נוספות בנות 90 ימים כל אחת. הבקשה הנוכחית הינה, כאמור, השישית במספר.

מהלך הדיונים במשפט החוזר הנשמע בבית-המשפט המחוזי הינו כדלקמן: תחילה נקבעו מספר מועדים לשמיעת הראיות לימים: 23.1.06, 31.1.06 ו-22.2.06. מאחר ובאי-כוחו של המשיב סירבו לקבל את הצעת התביעה לעריכת בדיקות ד.נ.א משותפות, בוטלו ישיבות הוכחות האמורות. בתחילת חודש פברואר 2006, ובעקבות מגעים מסוימים שהתנהלו בין הצדדים, הוסכם ביניהם כי יבוצעו בדיקות משותפות בארצות הברית בחסות בית-המשפט. ביום 21.2.06 ביקשו באי-כוח המשיב פרק זמן נוסף לגיבוש עמדתם באשר לקידום המשך המשפט. זמן מה לאחר מכן, חזר בו המשיב מהסכמתו לערוך את הבדיקות המשותפות, בטענה כי התביעה הפרה את אמונו, שעה שבניגוד לסיכום המוקדם ביניהם, ביצעה בדיקות ד.נ.א. עצמאיות בחלק מן המוצגים שהיו ברשותה. בקשה שהגיש המשיב לקבל לידיו באופן מידי את המוצגים הנמצאים בידי התביעה נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. ערר שהוגש על החלטה זו, נדחה על-ידי בית-משפט זה ביום 11.6.06. במקביל, הגישו באי-כוח המשיב במהלך חודש מרץ אותה שנה בקשה למחיקת כתב האישום מטעמים של "הגנה מן הצדק". בקשה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי ביום 27.6.06.

ביום 11.7.06 נשמעו כל עדי התביעה למעט העדים המומחים ועדים נוספים הקשורים לבדיקות ה-ד.נ.א., אשר לא נמצא טעם לחוקרם טרם קבלת תוצאות הבדיקות מארצות הברית. לאור האמור, בוטלו יתר מועדי ההוכחות שנקבעו לחודש זה. בסוף חודש ספטמבר ובתחילת חודש אוקטובר נתקבלו שני דו"חות ביניים מהמעבדה בארצות הברית ובסוף חודש אוקטובר נתקבלו כל תוצאות הבדיקות. ביום 8.11.06 הודיעה התביעה כי היא סיימה את בדיקותיה. בית-המשפט המחוזי החליט לדחות את המשך שמיעת העדים בפרק זמן נוסף כדי לאפשר לסנגוריו של המשיב לערוך את בדיקותיהם, והתיק נקבע לתזכורת ליום 22.1.07. לבקשת באי-כוח המשיב בוטלה התזכורת שהייתה קבועה לאותו יום ונקבעה תזכורת חדשה ליום 25.2.07. במהלך הדיון שנערך בפניי טען בא-כוח המשיבה כי סנגוריו של המשיב ביקשו לדחות את ישיבת התזכורת בחודש נוסף.

להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי בסוף שנת 2005 הגישו סנגוריו של המשיב בקשה לבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לעיון מחדש בהחלטה להאריך מעצרו של המשיב. ביום 9.1.06 התקבלה בקשה זו בחלקה על-ידי בית-המשפט המחוזי (בש"פ 94296/05). בהחלטתו, אמנם נקבע כי אין מקום לדון פעם נוספת בשאלת קיומה של התשתית הראיתית הלכאורית, בהעדר שינוי נסיבות המצדיק זאת, שכן השאלה האמורה כבר נדונה והוכרעה על-ידי בית-משפט זה. יחד עם זאת, בית-המשפט המחוזי אף נתן דעתו לנסיבותיו החריגות של המקרה דנא, כמו גם לעובדה שהמשיב ישב שנים ארוכות מאחורי סורג ובריח, ועל כן הורה הוא לשירות המבחן להגיש תסקיר מבחן לאחר שיבצע בדיקה עדכנית ומפורטת בנוגע למסוכנות הנשקפת מן המשיב אם ישוחרר ממעצר. מתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית-המשפט המחוזי עלה, כי המסוכנות הנשקפת מן המשיב הינה רבה ביותר. לאור האמור, קבע בית-המשפט המחוזי ביום 25.1.06, כי לוּ היה נדרש להכריע בבקשה כבר באותו יום, הוא לא היה מהסס, ולו לרגע קט, מלדחות את הבקשה לחלופת מעצר, לאור הסכנה

הגבוהה הנשקפת מהמשיב לציבור. אף-על-פי-כן, החליט בית-המשפט להיעתר לבקשת באי כוח המשיב לאפשר להם לנסות ולאתר מומחה מטעמם שיתייחס להחלטת המסוכנות. משהודע לבית-המשפט כי אין באפשרותם של באי כוח המשיב להשיג חוות דעת שכזו, הוחלט, ביום 26.2.06, לדחות את הבקשה לעיון חוזר.

במסגרת הבקשה שבפניי טוענת המבקשת, כי המשיב הוא עבריין מין סדרתי, אשר תקף בעבר באכזריות ילדות קטנות וצעירות. המבקשת אף נסמכת על קביעתו של בית-משפט זה עם מתן ההחלטה על עריכת משפט חוזר, לפיה החשדות שהועלו נגד המבקש מוסיפות להישען על בסיס ראייתי, שלכאורה הינו מוצק. עוד נטען, על-ידה כי משקל הראיות המפלילות נגדו אך הולך וגובר לנוכח תוצאות בדיקות המעבדה שהתבצעו בארצות הברית. המבקשת תומכת עמדתה גם על תסקיר שירות המבחן ממנו עולה כי עדיין נשקפת מן המשיב מסוכנות ברמה הגבוהה ביותר. מסוכנות אשר לא קהתה חרף חלוף השנים. לבסוף, סבורה המבקשת כי הסיבה למרבית העיכובים שחלו במשפט החוזר מקורה בהתנהלות המשיב וסנגוריו.

מנגד, טוען בא-כוח המשיב, כי מדובר בהארכת מעצר שביעית במספר, אם מביאים בחשבון את העובדה שהוחלט להאריך את מעצרו של המשיב עוד במסגרת ההחלטה על מתן משפט חוזר. כן צוין על-ידו כי המשיב יושב כבר 16 שנים וחצי מאחורי סורג ובריח, וזאת על אף שהוא עדיין מוחזק בחזקת חף מפשע. סנגורו של המשיב תומך עמדתו בהלכה לפיה יש בחלוף הזמן כדי להפחית את המסוכנות הנשקפת מנאשם, ודאי וודאי אם מביאים בחשבון את העובדה שהמשיב יושב כבר תקופה ארוכה ביותר בבית הסוהר. לבסוף, טוען בא-כוח המשיב כי המשפט צפוי לארוך עוד זמן רב, שכן טרם נחקרו העדים המומחים מטעם התביעה. מדובר, כך לגרסתו, ב-15 עדים מומחים שחקירותיהם הינן מורכבות ביותר.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להתקבל.

בבוא בית-המשפט לדון בשאלה האם להאריך מעצרו של נאשם, עליו לבחון את קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק מחד ואת חומרת העבירה המיוחסת לנאשם ומסוכנותו מאידך (ראו למשל בש"פ 1693/03 מדינת ישראל נ' אבו-עסא (לא פורסם)).

בענייננו, הגעתי למסקנה, כי יש מקום להאריך את מעצרו של המשיב. מסקנתי זו מבוססת בראש ובראשונה על מסוכנותו הרבה של המשיב. בית-משפט זה, בהחלטתו על עריכת משפט חוזר, כבר עמד על הסכנה הצפויה לציבור אם ישוחרר המשיב ממעצרו ולכן דחה הוא את בקשתו לחלופת מעצר. מסוכנות גבוהה זו אף נלמדת מעברו הפלילי של המשיב, הכולל הרשעות קודמות בעבירות מין תוך שימוש באלימות, ומתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית-המשפט המחוזי. בנסיבות אלו, מתקשה אני לתת אמון במשיב כי ידע לרסן עצמו. החשש כי שחרורו יעמיד את הציבור בסכנה חמורה שריר וקיים. דומה, כי אף חלוף הזמן, אין בו די כדי להחליש מסוכנות זו הנשקפת מן המשיב.

לעניין התמשכות ההליכים, יש לציין כי התמשכות זו נבעה, בין היתר, מהתנהלות המשיב ובאי-כוחו. ממהלך השתלשלות האירועים, שפורט בהרחבה לעיל, עולה כי חל עיכוב של מספר חודשים במשפטו של המשיב מאחר והוא לא הסכים לביצוען של בדיקות המעבדה המשותפות בחו"ל עקב משבר אמון שנוצר, כך לטענתו, בינו לבין התביעה. התעקשותו זו של המשיב שלא לשתף פעולה עם התביעה הביאה לעיכוב מיותר בשמיעת המשפט. עיכוב נוסף, שלא באשמת מי מבין הצדדים, חל בשל ביצוע בדיקות המעבדה בארצות הברית. זמן קצר לאחר שהתקבלו כל דו"חות המעבדה מארצות הברית, ביום 8.11.06, הודיעה התביעה כי סיימה לערוך בדיקותיה. תוצאות הבדיקה הועברו לעיונם של באי כוחו של המשיב, אשר ביקשו לערוך בדיקות עצמאיות בחומר הראיות. עד למועד הדיון שנערך בפניי, באי-כוח המשיב טרם סיימו עריכת בדיקות אלו, תוך שבית-המשפט התבקש על-ידם פעם אחר פעם לדחות את המשך שמיעת המשפט. בקשתם זו ללמוד את תוצאות בדיקת המעבדה אמנם הינה לגיטימית, אך בנסיבות אלו, ובהתחשב בשאר העיכובים שאירעו עקב התנהלות המשיב ובאי כוחו, אין הוא יכול להלין על התמשכות ההליכים ועל הצורך להאריך את מעצרו בפעם נוספת (השוו וראו, בש"פ 1872/07 מדינת ישראל נ' נעראן (טרם פורסם)).

אשר על-כן, הבקשה מתקבלת. הריני מורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים יום נוספים, החל מיום 28.2.07 או עד מתן פסק-דין בת.פ.ח 1154/05

בבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.