בש"פ 8010/13 מדינת ישראל נ. יעקב (ג'קי) שבירו (מור)

לפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) להארכת מעצר ראשונה של המשיבים בתשעים ימים מיום 5.12.2013, או עד למתן פסק הדין בת"פ 7455-03-13 בבית המשפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת מ' בן ארי ), לפי המוקדם.

2.

ביום 5.3.2012 הוגש נגד המשיבים כתב אישום מתוקן המייחס להם, ולחברות שבאמצעותן פעלו, הנאשמות 3-5 בכתב האישום, עבירות מס רבות. כן מיוחסות למשיבים עבירות של סחיטה באיומים. על פי המיוחס להם, שימשו המשיבים, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, כמנהלים בחברות המוזכרות, אותן רשמו על שם אחרים בלי ידיעתם או הסכמתם לכך. נטען כי בין השנים 2007-2012 ביצעו המשיבים עבירות מס בסכום כולל של 147,114,399 ₪. כתב האישום מתאר מעשי תרמית מורכבים שנמשכו שנים במטרה להימנע מתשלום מע"מ ומס הכנסה. כתב האישום מחולק לשישה פרקים, ומייחס לכל אחד מהנאשמים 24 אישומים, כאשר כל אישום כולל מספר רב של עבירות מאותו סוג.

הפרק הראשון בכתב האישום מייחס למשיבים, יחד עם החברות הנאשמות, הוצאת 351 חשבוניות מס פיקטיביות בגין עסקאות ופעולות שלא נעשו, עבור חברות אחרות. זאת, במטרה לסייע לחברות שלהן הוצאו החשבוניות להתחמק מתשלום מס. בתמורה לחשבוניות אלו קיבלו המשיבים, על פי הנטען, כספים שאותם שלשלו לכיסם. הפרק השני לכתב האישום, שכותרתו "הפצת חשבוניות פיקטיביות – מס הכנסה", עוסק בהעלמת ההכנסות שהניבו החשבוניות הפיקטיביות למשיבים ואי-דיווח עליהן למס הכנסה. בפרק השלישי נטען כי המשיבים נהגו לרשום סכומים בדויים של מס עסקאות בדו"חות המע"מ החודשיים של החברות שניהלו, וכן לנכות תשומות סתמיות מבלי לבססן על מסמכים כדין, כך שסכומי התשומות תאמו באופן כמעט מלא את סכום מס העסקאות הסתמי שנרשם בדו"חות. התוצאה היא שסכום המע"מ ששילמו לאורך התקופה כולה היה מזערי ביותר. הפרק הרביעי מייחס למשיבים אי-ניהול ספרי חשבונות כנדרש לפי דין, עבור החברות שניהלו, וזאת כדי לחמוק מתשלום מע"מ ומס הכנסה. כן מיוחסת להם הסתרת פנקסי חשבוניות אשר הסכומים המוצגים בהם אינם תואמים את סכומי העסקאות שדווחו לרשויות. הסתרת הפנקסים נמשכה, לכאורה, גם לאחר פתיחת החקירה בעניינם. בפרק החמישי לכתב האישום נטען כי המשיב 1 העלים הכנסות מהשכרת נכסים, בכוונה להתחמק מתשלום מס בגינם. בפרק השישי נטען כי כל אחד מהמשיבים ביצע מעשה מרמה אחר, נוסף על האמור, במטרה להתחמק מתשלומי מע"מ ומס הכנסה: נטען כי המשיב 1 ביקש

להימחק מרישומו כדירקטור בנאשמת 5 על מנת להערים על רשויות המס, וזאת נוכח מידע שהגיע אליו בנוגע לחקירה ולפרטים אודותיו הידועים לרשות החוקרת. אשר למשיב 2 נטען כי הוא זייף בספרי הנאשמת 4, באמצעות אחר, כרטיס לקוח במטרה לחמוק מתשלום מס הכנסה ומע"מ.

בפרק השביעי לכתב האישום מיוחסות למשיבים עבירות של סחיטה באיומים. למשיב 1 מיוחסים שלושה אישומים. האחד עניינו בסחיטה באיומים ובניסיון סחיטה באיומים (בהעברת מסר מאיים באמצעות אחר), של פקח מטעם הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בעמק חפר (להלן: הפקח ), עליו איים המשיב 1 במטרה להניאו מאכיפת צו הריסה שהוצא נגד עבודות בנייה בלא היתר שביצע (להלן: צו ההריסה ). האישום השני עניינו בהתפרצותו של המשיב 1, ביחד עם המשיב 2, לישיבת מועצה של מועצת עמק חפר (להלן: המועצה ) ואיומים על ראש המועצה במטרה להניאו מהשלמת הפעולות הדרושות לצורך מימוש צו ההריסה האמור, וזאת כאשר המשיב 1 חמוש באקדח עם רישיון. האישום השלישי מייחס למשיב 1 מעשה נוסף של סחיטה באיומים של מנהל פרויקטים בחברה אשר לוותה כספים מהמשיב 1, במטרה להביא להשבת הכספים הללו, וזאת כשבמקביל מתנהלים הליכי כינוס לחברה. למשיב 2 מיוחס אישום אחד של סחיטה באיומים של ראש המועצה, בגין מעורבותו באירוע ההתפרצות לישיבת המועצה, כמתואר.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת לבית משפט השלום בקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. המשיבים לא חלקו על קיומן של ראיות לכאורה. לאור האמור, ומשתסקירי המעצר שהוגשו בעניינם של המשיבים היו שליליים והמליצו על מעצרם, נעתר בית המשפט לבקשה בהחלטתו מיום 24.3.2013 (השופטת מ' בן ארי ). בהחלטה זו קבע בית המשפט כי בעניינם של המשיבים מתקיימות שלוש עילות מעצר: ראשית, מסוכנות נוכח חומרת העבירות, היקפן ומשכן, העובדה שהמשיבים לא בחלו באמצעים כדי להשיג את מבוקשם, והמסוכנות הטבועה בעבירת הסחיטה באיומים. בהקשר זה התייחס בית המשפט בחומרה יתרה לטענת המבקשת, שהתבססה על תמלילים מחקירת המשיב 2, לפיה איים אף על חוקרי המשטרה עצמם. עוד, נקבע כי נוכח המעשים המתוארים בכתב האישום קיים חשש להימלטות ולשיבוש הליכי משפט. לאחר בחינת חלופות המעצר שהוצעו, נקבע כי אופי העבירות, ובפרט עבירת הסחיטה באיומים, מלמד כי לא ניתן להסתפק במקרה זה בחלופת מעצר. על כן הורה בית המשפט על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. עררים שהגישו המשיבים על החלטה זו נדחו על ידי בית המשפט המחוזי ביום 23.4.2013 וביום 2.6.2013.

4.

על ההחלטה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים הוגשה בקשה לעיון חוזר נוכח חלוף הזמן ולשם בחינה חלופת מעצר חדשה שהוצעה על-ידי המשיב 1 בלבד. תסקירי מעצר מעודכנים הוגשו בעניינם של המשיבים, בהוראת בית המשפט, לצורך בחינת חלופות מעצר. התסקיר המעודכן בעניינו של המשיב 1 דיווח על התקדמות מסוימת מצידו, הפחתת רמת הסיכון והגברת מודעותו לחומרת התנהגותו. לאחר בחינת המפקחים המליץ שירות המבחן על שחרור המשיב 1 למעצר בית מלא. התסקיר בעניינו של המשיב 2 נותר שלילי, והמליץ להימנע משחרורו לחלופה על אף ההתרשמות החיובית מהמפקחים המוצעים. ביום 22.10.2013 דחה בית המשפט את הבקשה לעיון חוזר תוך חזרה על עילות המעצר שנקבעו בהחלטה הקודמת (השופטת מ' בן ארי ), ותוך שקבע כי הפחתת רמת הסיכון בכל הנוגע למשיב 1 אינה מספקת נוכח חומרת המעשים המיוחסים לו ומרכזיותו הלכאורית בביצוע העבירות. עוד נקבע כי גם אם נמצאה חלופת מעצר טובה, לא ניתן ליתן אמון במשיבים בהינתן עילות המעצר בעניינם.

5.

התנהלות התיק העיקרי. כתב האישום הוגש ביום 5.3.2013, כאמור. מענה לאישום ניתן רק כחצי שנה לאחר מכן. כן נדחו מספר מועדי דיונים לבקשת המשיבים, בין היתר, כתוצאה מחילופי ייצוג רבים, עד למינויים של באי הכוח הנוכחיים. ביום 30.9.2013 החלה שמיעת הטענות המקדמיות בתיק ולאחר מכן נפתח שלב ההוכחות. עד למועד הגשת הבקשה הנידונה, התקיימו שלוש ישיבות הוכחות, ונכון למועד הדיון בפניי היו קבועים עוד ארבעה דיוני הוכחות, שאמורים היו להסתיים עד למועד בו ניתנת החלטה זו. התמונה שנפרשה בפניי העלתה כי במועדים אלה לא תבוא, ככל הנראה, פרשת התביעה לסיומה.

6.

המבקשת טוענת כי בהינתן התשתית הלכאורית המוסכמת, כתב האישום מגלה מסוכנות ממשית נוכח עבירות הסחיטה באיומים, שהופנו, בין היתר, נגד גורמי שלטון ואכיפת החוק, ונוכח היקפן של העבירות הכלכליות המיוחסות למשיבים, התחכום והשיטתיות בביצוען והנזק הגדול שגרמו לכאורה לקופת המדינה. המבקשת מציינת כי הפסיקה הכירה בקיומה של עילת מעצר של מסוכנות בעבירות רכוש, ובפרט כאשר אופן ביצוע העבירות נושא חומרה מיוחדת, כמו במקרה שלפנינו. כמו כן, נטען כי לצד המסוכנות, קיים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט הגלום בעבירות ובמעשים המיוחסים למשיבים, שמהווים כשלעצמם שיבוש הליכים. בהינתן המעשים המיוחסים למשיבים עולה לדידה אף חשש להפעלת לחץ ואיומים על עדי תביעה. זאת ועוד. משמדובר בעבירות כלכליות בהיקף נרחב, ובהיעדר ידיעה ברורה בנוגע למקום הימצאם של כלל הכספים שהרוויחו המשיבים מפעילותם העבריינית, נטען כי קיים חשש ממשי לניסיון הימלטות מאימת הדין. לבסוף, לשיטת המבקשת, עבירות כגון אלו המיוחסות למשיבים אינן מתאימות לשחרור לחלופת מעצר, בשל אופיין וקלות ביצוען גם בתנאים של מעצר בית, וטעם זה עומד בעינו גם בשלב זה.

אשר לקצב שמיעת המשפט פירטה המבקשת בבקשתה בכתב את חלקם הנכבד של המשיבים בעיכוב המשמעותי שחל בהליך המתנהל נגדם. בדיון הודגש כי כיום המשפט בקצב טוב יותר מכפי שהיה בתחילה.

7.

לטענת בא כוח המשיבים, אין לזקוף לחובתם את התמשכות ההליכים עד כה, שכן העיכובים שתוארו נבעו מקשיים בהם נתקלו במציאת ייצוג ראוי, בין היתר נוכח העיקול שהטילה המדינה על חשבונות הבנק שלהם. בהקשר זה נטען כי ההליך העיקרי מצוי בשלביו הראשונים. צפויים להישמע עוד כ-200 עדים, היקף חומר הראיות בתיק הוא עצום, ועל כן ברור כבר כעת כי תידרשנה הארכות נוספות מעבר להארכה המתבקשת כעת. לדידם, מטעם זה בלבד יש לדחות את הבקשה להארכת מעצר.

לעניין המסוכנות, טוענים המשיבים כי זו מבוססת בעיקרה על מעשי איומים המיוחסים למשיבים בכתב האישום, אך אלה הופרכו כמעט לגמרי במסגרת ההליך העיקרי, באופן ששומט את הקרקע תחת טענת המסוכנות. בקצרה, טוענים באי כוח המשיבים שמהראיות שנשמעו בהליך העיקרי מפי עדי התביעה עולה כי האיומים שלכאורה השמיע המשיב 1 כלפי ראש המועצה בשיחת טלפונית ביניהם לאחר ההתפרצות לישיבת המועצה, כלל לא נאמרו. לגבי האיומים שנשמעו לכאורה בחדר הישיבות, נטען כי הדברים הוצגו בבקשות המעצר באופן שמציג את המשיבים באור חמור הרבה יותר מכפי שהדברים מצטיירים מהראיות שהובאו במהלך שמיעת ההוכחות. גם לעניין האיומים על הפקח נטען כי קיים כרסום משמעותי בראיות לאחר שהפקח העיד בבית המשפט כי אינו בטוח שמי שאיים עליו הוא המשיב 1.

לאור האמור, טוענים המשיבים כי מאחר שהתיק הוא כלכלי בעיקרו, מעצר עד תום ההליכים בגין עבירות רכוש אינו מאזן כראוי בין אינטרס ההגנה על הציבור לחירותו של הנאשם, קל וחומר כשמדובר בהארכת מעצר מעל תשעה חודשים. בא כוח המשיבים מציין כי בשלב המעצר עד תום ההליכים היה בפני בית המשפט כתב האישום המקורי, שהתמונה העולה ממנו שונה מזו העולה מכתב האישום המתוקן.

8.

אשר לעילות המעצר האחרות להן טוענת המבקשת. ראשית, נטען כי לא יכול להתקיים חשש לשיבוש הליכי משפט, משכלל העדויות מבוססות על חומר ראיות כתוב המצוי בידי התביעה וכאשר רכוש המשיבים כולו מעוקל על ידיה. שנית, נטען כי לא הובאה ולו ראשית ראייה המלמדת על חשש להימלטות מאימת הדין, ואין די לשם כך בעובדה שנגד המשיבים הוגש כתב אישום ושצפוי להם עונש מאסר אם יורשעו. הודגש כי מדובר במשיבים מבוגרים אשר מרכז חייהם בישראל, הם נעדרי עבר פלילי ובעלי משפחות. יתר על כן, נסיבותיו הרפואיות והמשפחתיות של המשיב 1 הן קשות ביותר. כן מציין בא כוח המשיבים כי מחומר הראיות עולה שחלקו של המשיב 2 בכתב האישום הינו שולי, ויש להפריד את המקרה שלו ממקרהו של המשיב 1 לעניין המעצר. עוד נטען כי בית המשפט דחה את המלצת שירות המבחן לשחרור משיב 1 לחלופת מעצר מטעמים לא רלוונטיים, אך לא פורט מעבר לכך.

זאת ועוד. נטען כי גם בנוגע לעבירות הכלכליות קיימים כשלים ראייתיים שונים אשר על חלקם עמדו באי כוח המשיבים בדיון בפניי. כמו כן העלו באי כוח המשיבים טענה לפיה כתב האישום המתוקן אינו מגלם בסיס להרשעת המשיבים בעבירות הכלכליות המיוחסות להם, אלא לכל היותר להרשעת החברות אותן ניהלו.

9.

בתגובה לטענות המשיבים, טוענת באת כוח המבקשת כי הטענות הראייתיות אותן מעלים המשיבים, מקומן בבקשה לעיון חוזר. אשר לטענה לפיה כתב האישום המתוקן לא מגלה עבירה כלפי המשיבים, באת כוח המבקשת סבורה כי מעבר לכך שטענה זו אינה נכונה, המקום הנכון לבררה הוא ההליך העיקרי.

10.

דין הבקשה להתקבל. כידוע, שניים הם השיקולים המנחים את בית המשפט בדונו בבקשה להארכת מעצר מעבר לתקופה הסטטוטורית הקבועה בחוק: רמת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם וקצב שמיעת המשפט (בש"פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי

(21.2.07); בש"פ 1693/03 מדינת ישראל נ' אבו-עסא (5.3.03)).

11.

המסוכנות לה טוענת המבקשת בבקשה זו להארכת מעצרם של המשיבים, מבוססת על התשתית הראייתית הלכאורית בגינה הוחלט על מעצר המשיבים עד תום ההליכים. בהליך האמור לא חלקו המשיבים על קיומה של תשתית ראייתית זו, אלא שכיום טוענים הם כי תשתית זו אינה עומדת עוד לאחר שמיעת חלק מהעדויות בהליך העיקרי. דהיינו, טענתם המרכזית של המשיבים היא כי במסגרת ההליך העיקרי הופרכה – ולמצער כורסמה – התשתית הלכאורית אשר עמדה בבסיס רוב מעשי האיומים המיוחסים להם, מעשים אשר בגינם נקבעה בין היתר מסוכנותם. משכך נטען כי הקביעה בדבר מסוכנותם בהחלטה למעצרם עד תום ההליכים אינה עומדת עוד.

טענות המשיבים בנושא זה פורטו בפניי בהרחבה. מבלי לחוות דעה לגופן של הטענות, אין זה המקום לדון בהן. כידוע, טענות שעניינן כרסום בתשתית הראיות הלכאורית מקומן הנכון להתברר אינו במסגרת הדיון בבקשה להארכת המעצר לפי סעיף 62 לחוק. בשלב בו נידונה בקשת המדינה להארכת מעצר, מייחדת עצמה הבחינה השיפוטית לבחינת המשפט המתנהל והמתמשך, אל מול המסוכנות הנשקפת לציבור מן העצור (בש"פ 11151/03 אברמוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(5) 97, 102 (2003) וההפניות שם). המסגרת המתאימה לבירורה של טענת כרסום בראיות הינה הליך של עיון חוזר בפני הערכאה הדיונית (ראו למשל: בש"פ 1119/07 מדינת ישראל נ' אריש (לא פורסמה, 19.2.07) וההפניות שם). כך הובהר בפסיקה:

"ככלל, הליך של הארכת מעצר אינו מיועד לבחון טענה של כרסום בתשתית הראייתית העומדת בבסיס הוראת המעצר מכוח שינוי נסיבות [...] בקשה להארכת מעצר, כשמה כן משמעותה: בעיקרון, אין היא מדברת במעצר "חדש", שעל המבקש הנטל להוכיח כי נתמלאו תנאיו הבסיסיים, לאמור: כי קיימות "ראיה לכאורה" ו"עילת מעצר", אלא – ב"הארכה" של "תקופת מעצר", שהתנאים הבסיסיים להטלתו כבר נבחנו ונמצא כי נתקיימו. במסגרתה של בקשה להארכה יש לדון אפוא בעיקרון אך ורק ב"הארכה", כשנקודת המוצא היא שהמעצר גופו עומד על מכונו, לאמור: שתנאיו הבסיסיים נתמלאו. לתקיפת העמידה בתנאיו הבסיסיים של המעצר, קבועים הליכי הערר והעיון החוזר; כאשר האחרון מתאפיין בכך שהעילה לקיומו נעוצה,

ככלל, ב"שינוי נסיבות" (בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה פ"ד נב(1) 625 (1998); ראו גם בש"פ 11151/03 מדינת ישראל נ' אברמוב (31.12.2003); בש"פ 1677/01 מדינת ישראל נ' סלמן (8.3.2001)).

יחד עם זאת, בית משפט זה יידרש לטענת כרסום בעוצמת ראיות התביעה במסגרת הליך של בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק, אם ניתן להצביע על "...שינוי דרמאטי במערכת ראיות התביעה, ועל כרסום מהותי ומשמעותי בה. צריך להיות בשנוי שחל, כדי להפוך את הקערה על פיה, עד כדי הטיית הכף לזכות הנאשם באופן שהסיכויים לזיכויו עולים על הסיכויים להרשעתו" ( בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה , פ"ד נב(1) 625, 628 - 629 (1998) ;

בש"פ 4794/95 שאבי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 6.8.95); בש"פ 10512/05 פינר נ' מדינת ישראל

(24.11.2005); בש"פ 4593/06 מדינת ישראל נ' שורפי (20.6.2006)). מדובר במצב בו חל

בתשתית הראיות הלכאורית "...מהפך של ממש המעמיד את מסכת ראיות התביעה ככלי ריק..." (בש"פ 3956/99 מדינת ישראל נ' חדיף

(20.6.1999)). במילים אחרות, קשיים כאלה או אחרים שמעורר חומר הראיות לא די בהם, אלא נדרש כרסום ממשי ומשמעותי המשמיט לחלוטין את הבסיס הראייתי להחלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים.

בענייננו, ומבלי שאביע עמדה לגופם של דברים, טענות המשיבים לכרסום ראייתי אינן עולות כדי שינוי ההופך את הקערה על פיה, ובוודאי שאינן מרוקנות את ראיות התביעה מתוכן. גם אם יימצא ממש בטענות אלו, הרי שעניינן בחלק מן העבירות המיוחסות למשיבים בכתב האישום, כאשר ליבת כתב האישום, היא מסכת העבירות הכלכליות המיוחסות למשיבים, נותרה בעינה. כפי שיובהר מיד, בנסיבות ביצוע העבירות הכלכליות, מסוכנותם של המשיבים עודה גבוהה, וזאת גם אם נבחן אותה בראי עבירות אלו בלבד, כשברקע ההתרשמות האמורה של שירות המבחן מהם.

12.

בהינתן התשתית הראייתית שנקבעה בהחלטת בית המשפט המחוזי, ולאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך בפניי, מצאתי כי המסוכנות שנשקפת מהמשיבים עודנה גבוהה, כאמור. במרכזו של כתב האישום שהוגש נגד המשיבים עומדת מסכת עבירות רכוש ועבירות כלכליות. אמנם, עבירות מסוג זה לרוב אינן מקימות לכשעצמן עילת מסוכנות. אולם, הלכה היא כי עבירות רכוש שנסיבותיהן חמורות, בין היתר נוכח היקפן ואופן ביצוען, עלולות להקים עילת מסוכנות ולחייב מעצר עד תום ההליכים (ראו בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272 (1998) והפסיקה המוזכרת שם). אשר לעבירות של סחיטה באיומים, עבירות אלה מלמדות על מסוכנות גבוהה וכרוך בהן גם חשש להטלת מורא על עדים ושיבוש הליכי משפט ( בש"פ 7683/99 חנניב נ' מדינת ישראל (14.11.1999); בש"פ 7415/03 מדינת ישראל נ' אבו מוך , פ"ד נז(6) 77 (2003); בש"פ 1416/02 זינב נ' מדינת ישראל (26.2.2002) ).

בענייננו, מדובר בבקשה להאריך המעצר מעבר לתקופה הסטטוטורית. גם בהינתן האיזון המשתנה בנקודת זמן זו בין הצורך בהגנה על הציבור לבין חזקת החפות של הנאשם וזכותו להלך חופשי כל עוד בחזקת חף הוא, מסוכנות המשיבים מטה את הכף להותרתם במעצר. למשיבים מיוחסים מעשי סחיטה באיומים חמורים, על גורמים שונים, לרבות פקידי ציבור, במטרה לקבל את מבוקשם. מעשים אלו, אשר המסוכנות מובנית בהם, כאמור, נעשו לכאורה לצד עבירות כלכליות שמלמדות לכאורה גם כן על חוסר הרסן של המשיבים שעה שהם פועלים למען מימוש רצונם. כפי שצוין, גם עבירות רכוש, בנסיבות חמורות של פעילות עבריינית מורכבת ומתוחכמת ביותר, רחבת היקף וארוכת שנים כבענייננו, מעידות על מסוכנות גבוהה מצד המשיבים. גם תסקירי המעצר מלמדים על מסוכנות ואף מעלים חששות מפני שחרור המשיבים לחלופת מעצר. הדברים אמורים גם במשיב 1, כפי שעולה מהתסקיר בעניינו ועל אף המלצתו הסופית, ויש לומר המסויגת במקצת, של שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר. נוסף לאמור, העובדה שניתן לבצע את העבירות המיוחסות למשיבים ביתר קלות, בלי צורך באמצעים או בתנאים מיוחדים, מחזקת את המסקנה בדבר מסוכנותם הנמשכת של המשיבים ואת ההכרח בהותרתם במעצר גם בשלב זה .

13.

באשר לקצב שמיעת המשפט, ככל שתקופת המעצר הולכת ומתארכת, משתנה נקודת האיזון לטובת סיום המעצר (בש"פ 828/04 מדינת ישראל נ' בוטביקה (29.1.04); בש"פ 9944/02 מדינת ישראל נ' דאעס (1.1.03)).

עד כה קצב שמיעת המשפט היה איטי וההליך עודנו בשלב התחלתי. ואולם, גם בהתחשב בטענות המשיבים, מן החומר שהוגש לי נראה שלפתחם של המשיבים רובץ חלק ניכר מהאחריות לעיכוב, בפרט נוכח המאמצים שנעשו מצידו של בית המשפט לקידום התיק. בנסיבות אלו, המשקל שיש ליתן לשיקול זה מוגבל, וממילא אין הוא יכול לבדו להצדיק דחיית בקשה להארכת המעצר נוכח מסוכנות המשיבים, כמפורט לעיל (ראו בש"פ 8265/09 מדינת ישראל נ' אלמליח (28.10.2009)).

14.

לאור האמור אני סבורה כי המסוכנות הרבה הנשקפת מהמשיבים נוכח חומרת העבירות המיוחסות להם, מידת התחכום הטמונה בהן, התנהגותם משוללת הרסן גם כשמדובר בגורמי שלטון, כמו גם התמשכות ההליך במידה רבה כתוצאה מהתנהלותם של המשיבים, מטים את הכף לטובת הארכת המעצר. למעלה מן הצורך אציין כי מקובלת עליי קביעת בית משפט השלום לפיה מתקיימות עילות נוספות של חשש מפני שיבוש הליכי משפט בשל אופי העבירות המיוחסות להם ואופן ביצוען כפי שתואר בהחלטה זו, וכן חשש מהימלטות המשיבים מאימת הדין, בפרט נוכח היקף הרווחים שהפיקו לכאורה מן העבירות והעובדה כי מקום הימצאם של כספים אלו אינו ידוע.

סיכומו של דבר, הבקשה מתקבלת. מעצרם של המשיבים מוארך בתשעים ימים החל מיום 5.12.2013 או עד למתן פסק דין בתיק העיקרי נגד המשיבים בבית משפט השלום, לפי המוקדם.