בש"פ 1593/13 מדינת ישראל נ. בן יעקב משה

לפניי בקשה ראשונה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), בתשעים ימים מיום 14.3.2013 או עד למתן פסק הדין בת"פ 25587-06-12 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ט' חיימוביץ' ), לפי המוקדם.

1.

כנגד המשיב הוגש ביום 14.6.2012 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, המייחס לו ולנאשם נוסף עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון שוד בנסיבות מחמירות ותקיפה כדי להתנגד למעצר או ללכידה כדין. מכתב האישום עולה כי המשיב ונאשם נוסף, במסגרת קשירת קשר ביניהם, הגיעו למזכירות קיבוץ משואות יצחק במטרה לבצע שוד, תוך שהם מצוידים בחפץ הנחזה לאקדח, בכובעי גרב שחורים, בכובעים רגילים, בכפפות, במעיל, בנייר דבק, בחבלים ובמשקפי שמש. נטען כי בעת הכניסה למשרדי המזכירות אחז המשיב בידו בחפץ שנחזה להיות אקדח והשניים דרשו ממנהל החשבונות שנכח במקום ומשני עובדים נוספים שנקראו לעזרת מנהל החשבונות (להלן: המתלוננים ), שייתנו להם כסף תוך שהם מאיימים לירות בהם. לאחר סירובם של המתלוננים להיענות לדרישות בטענה כי אין בידם כסף, הצליחו שניים מהמתלוננים

לגבור על המשיב ולהפילו ארצה. מכתב האישום עולה כי כתוצאה מהתנגדות המשיב למעשים וניסיונו להיאבק במתלוננים, נגרמו למתלוננים חבלות. המשיב והנאשם הנוסף נמלטו מהמקום ונתפסו לאחר זמן קצר.

2.

בד בבד עם כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה לעצור את המשיב ואת הנאשם הנוסף עד תום ההליכים. בבקשה נטען כי נגד השניים יש ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות להם וכן קמות כנגדם עילות מעצר סטטוטורית לאור המעשים שיוחסו להם. האחת הינה עילת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, בין היתר בשל עברו הפלילי המכביד של המשיב, הכולל הרשעות קודמות בעבירות אלימות. השנייה הינה עילה לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים ("עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם").

3.

חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה לבית המשפט קמא קבעה כי הנאשם הנוסף אינו כשיר לעמוד לדין ובכך נסתיימה מעורבותו בתיק הנדון. לגבי המשיב, שתי חוות דעת פסיכיאטריות שהוגשו לבקשתו ביום 24.6.2012 וביום 10.7.2012, קבעו כי הוא היה אחראי למעשיו וכשיר לעמוד לדין. באותו הזמן הודיע המשיב כי הוא מסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אלא שעילת המעצר נמצאת ברף נמוך והציע מספר חלופות מעצר אשר נשלחו לבחינת שירות המבחן. תסקיר המבחן קבע רמת סיכון בינונית עד גבוהה וכן קבע כי ללא טיפול במצבו הנוכחי של המשיב נשקפת ממנו סכנה לציבור. עוד נקבע בתסקיר שהמפקחים שהוצעו במסגרת חלופת המעצר לא מספקים, כיוון שאינם מהווים דמויות סמכותיות עבור המשיב ואינם מודעים לחומרת מצבו. כמו כן, שירות המבחן דיווח על חוסר שיתוף פעולה עימו ועם גורמי טיפול בתחום בריאות הנפש והתרשם כי המשיב אינו מגלה תובנה עמוקה אודות מצבו הנפשי וחומרת המעשים המיוחסים לו. על כן, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה על שחרור המשיב לחלופת מעצר. ביום 2.8.2012 החליט בית המשפט המחוזי להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.

4.

בתיק העיקרי המתנהל בבית המשפט המחוזי, נדחו ארבעה דיונים מסיבות שונות, כגון המתנה לחוות דעת פסיכיאטרית, ניסיון לגישור שנכשל ובקשה להחלפת סנגור. ביום 7.11.2012 החלו להישמע הראיות בתיק ומאז התקיימו שני דיונים נוספים. ביום 30.1.2013 נאלץ בית המשפט לדחות דיון שנועד לסיום פרשת ההגנה ולסיכומים, ליום 30.4.2013. זאת, כיוון שהמשיב ביקש, במהלכו של הדיון, לחקור את הנאשם הנוסף כעד הגנה, אולם מאחר והוא נמצא באשפוז ביקש המשיב להגיש את הודעתו של הנאשם הנוסף במשטרה, ללא חקירה נגדית. בית המשפט קמא דחה את בקשת המשיב, וקבע כי העד יישמע בבית המשפט בדיון הבא, וכי לו הייתה ההגנה מזמנת את עד ההגנה בזמן ניתן היה לסיים את פרשת ההגנה באותו מועד.

5.

כעת לפניי בקשה להארכת המעצר מעבר לתשעה חודשים, החל מיום 14.3.2013. בבקשה נטען כי נשקפת מן המשיב מסוכנות גבוהה הנלמדת מן השילוב שבין המעשים המיוחסים לו לבין עברו הפלילי, הכולל בין היתר עבירות אלימות, ונסיבותיו האישיות כפי שעמד עליהן שירות המבחן. עוד נטען כי הסכנה הנשקפת מהמשיב מתעצמת נוכח העובדה שהוא ביצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו בשעה שמאסר על תנאי תלוי מעל לראשו, עובדה שמלמדת על חוסר מוראו את החוק.

בנוסף, המבקשת מציינת כי המשיב לא שיתף פעולה בעבר הן עם שירות המבחן והן עם גורמי טיפול בבריאות הנפש. באשר לקצב שמיעת המשפט, סבורה המבקשת כי המשפט מתקדם בקצב ראוי. קבוע מועד לסיום שמיעת פרשת ההגנה ולסיכומים במהלך תקופת ההארכה המבוקשת (30.4.2013). כן ציינה המבקשת, כפי שקבע בית המשפט קמא בהחלטתו, כי לולא האיחור בזימונו של הנאשם הנוסף כעד הגנה ניתן היה לסיים את פרשת ההוכחות כבר בחודש ינואר האחרון.

6.

בדיון שהתקיים לפניי התנגד בא כוח המשיב לבקשה. לטענתו, יש להפנות את המשיב לחלופת מעצר בישיבה בירושלים שתפקח עליו, בה הוא יוכל גם ללמוד. בא כוח המשיב מציין כי חלופה זו לא הועלתה בפני בית המשפט קמא ולכן לא נבחנה, וטוען שמדובר בחלופה הולמת. עוד נטען כי יש להתחשב בנסיבותיו האישיות הקשות של המשיב. מדובר באב לארבעה ילדים אשר לא היה ביכולתו לפרנס את משפחתו במשך תשעת החודשים שהיה במעצר ואף במהלכם הופסקה

קצבת הנכות ממנה התקיים. יתר על כן, טוען בא כוחו כי על אף העבירות החמורות שמיוחסות למשיב, עובדות המקרה מציגות רף תחתון של מסוכנות, בפרט מאחר והנאשם מביע חרטה עמוקה על מעשיו.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. כידוע, שניים הם השיקולים המנחים את בית המשפט בדונו בבקשה להארכת מעצר מעבר לתקופה הסטטוטורית הקבועה בחוק: רמת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם וקצב שמיעת המשפט (בש''פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (21.2.07); בש"פ 1693/03 מדינת ישראל נ' אבו-עסא (5.3.03)).

באשר לרמת מסוכנותו של המשיב, אין להקל ראש בחומרת העבירות המיוחסות למשיב. יתר על כן, יש לתת משקל משמעותי לעברו הפלילי בצירוף תסקיר המבחן אשר קבע רמת סיכון בינונית עד גבוהה להישנות התנהגות פורצת גבולות. העובדה שהמשיב ביצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו כאשר עונש של מאסר על תנאי כנגדו תלוי ועומד, מקשה על בית המשפט לתת אמון במשיב שיישמע לתנאי ומגבלות חלופת מעצר באשר היא. מסקנה זו מתחזקת לאור תסקיר המבחן אשר קבע כי ללא לקיחת הטיפול התרופתי הנדרש וללא שיתוף פעולה עם גורמי הטיפול, לא ניתן יהיה לצמצם את רמת הסיכון של המשיב במידה וישוחרר.

כמו כן, בקביעת מסוכנותו ציין שירות המבחן את מאפייני אישיותו של המשיב, אשר מחזקים את המסקנה שרמת מסוכנותו ככל הנראה אינה מאפשרת שחרורו לחלופת מעצר אשר לא יהא בכוחה לאיין את מסוכנותו הגבוהה. זאת, על אף החרטה שמביע המשיב ועל אף נסיבות חייו הקשות. יוער כי החלופה שהוצעה בדיון בפניי הועלתה כאן לראשונה ללא שנבחנה על ידי שירות המבחן ולפיכך לא ניתן להעריך את טיבה.

8.

באשר לקצב שמיעת המשפט, מדובר בשיקול בעל השפעה מהותית על האיזון בין אינטרס ההגנה על הציבור מפני מסוכנות הנאשם, לבין זכותו של הנאשם שעודנו נהנה מחזקת החפות לחירות. במקרה שלפניי קצב התקדמות המשפט משביע רצון, ונראה שההליך כנגד המשיב הגיע לישורת האחרונה. היכולת להעריך כי המשפט יסתיים תוך זמן ברור, מחזקת את

המסקנה כי אף שיקול זה אינו מטה את הכף לטובת שחרור המשיב (ראה בש"פ 828/04 מדינת ישראל נ' בוטביקה (29.1.04)).

9.

סיכומו של דבר, מהאיזון בין השיקולים שעל הפרק עולה שיש להעדיף בנקודת זמן זו את הצורך בהגנה על הציבור מפני מסוכנותו של המשיב. על כן, בקשת המאשימה להארכת המעצר בתשעים ימים מיום 14.3.2013 או עד למתן פסק דין בעניין המשיב בתיק ת"פ 25587-06-12 מתקבלת. אציין כי אין מניעה שהמשיב יפנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר לשם בחינה מעמיקה של חלופת המעצר שהוצעה לראשונה בדיון שהתקיים בפניי, ככל שהוא חפץ בדבר.