בש"פ 10391/09 מדינת ישראל נ. אברהם זהבי

1.

מונחת בפניי בקשה לפי סעיף 62 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו

– 1996, להארכת מעצרו של המשיב ב-90 יום החל מיום 13.1.10 או עד למתן פסק הדין בת.פ.ח 1115/09 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.

כתב האישום, המכיל 3 אישומים, הוגש נגד המשיב בתאריך 13.4.09 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. העבירות המיוחסות למשיב הן: קשירת קשר לביצוע פשע – עבירה לפי סעיף 499(א)(1) ל חוק העונשין, התשל"ז

– 1977 (להלן 'החוק'); ניסיון לתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380, 382(א) ו-25 לחוק; חבלה במזיד לפי סעיף 413ה לחוק; תקיפה לפי סעיף 379 לחוק; נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק; חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(3) לחוק; היזק בחומר נפיץ לפי סעיף 454 לחוק; שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 346(א) לחוק והכשלת שוטר לפי סעיף 275 לחוק.

ברקע לכתב האישום ניצב סכסוך כספי בגין הלוואה שנתן המשיב למתלונן. לפי האישום הראשון, קשר המשיב קשר עם שני אחרים לפגוע במתלונן ולגרום לו חבלה של ממש. בהתאם לכך, הצטיידו שני האחרים באלות, ארבו למתלונן וניסו לתקוף אותו. על פי האישום השני, תקף המשיב את המתלונן במהלך פגישת בוררות ביניהם, עד אשר נחלץ אדם אחר להגנת המתלונן ותקף את המשיב. בתגובה לכך, קשר המשיב קשר עם אחד מהקושרים באישום הראשון וקושר נוסף להשליך לדירתו של המתלונן רימון – שאכן הושלך בשעת לילה ובמכוון לדירתו של המתלונן. האישום השלישי מייחס למשיב התחמקות מהליכי חקירה לאורך זמן וניסיון להכשיל שוטרים במילוי תפקידם.

החלטת בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של המשיב אושרה על ידי בית משפט זה (בש"פ 4553/09 מפי השופט י' דנציגר ). המבקשת התייחסה בבקשה זו לעברו הפלילי של המשיב ולחומרת המעשים המיוחסים לו. נקבעו שבעה מועדי הוכחות, חמישה בחודש מרץ 2010, אחד בחודש אפריל ואחד בחודש מאי. המשיב מתנגד לבקשה בהדגישו שטרם החלה שמיעת הראיות ושחמור מכך – הוחזק במעצר שמונה חודשים עד תחילת המשפט. אומנם, כתב האישום הוקרא בתאריך 4.5.09, תוך חודש ממועד הגשת כתב האישום. אולם, ההקראה נעשתה בפני דן יחיד, כאשר נוכח העבירות המפורטות בכתב האישום אמור היה המשפט להתקיים בפני מותב תלתא . רק בחודש דצמבר 2009 נערך מענה בפני מותב של שלושה שופטים. טענה נוספת של המשיב היא כי קיימת אפליה בינו לבין שותפיו, ששוחררו.

2.

מסגרת ההליך רלוונטית להכרעה. מונחת בפניי בקשה מטעם המבקשת להאריך את מעצרו של המשיב בתקופה של 90 יום מעבר לתקופת 9 החודשים ממועד הגשת כתב האישום. בד בבד, הוגש ערר על החלטת בית המשפט המחוזי, שניתנה בחודש דצמבר להורות על מעצרו של המשיב עד סיום ההליכים נגדו, לאחר שהתקיים מענה בפני הרכב של שלושה שופטים. היום, הורתי על דחיית הערר (ראו בש"פ 10443/09). השיקולים להארכת המועד ב-90 יום שונים כמובן מהשיקולים בבקשה למעצר עד סיום ההליכים. ברם, ישנן נקודות חפיפה ביניהם.

בא כוח המשיב מעלה שתי טענות, שמשקלן העיקרי הינו במסגרת הערר. טענות אלו הן: ההפליה והמועד המאוחר בו החל המשפט בשל קיום הדיון בפני שופט אחד ולא בפני הרכב תלתא . בהחלטתי בערר התייחסתי לטענות אלו והאמור שם תקף גם להחלטה זו. מעבר להפניה, די לומר כי יש מקום לאבחן בין המשיב לבין שותפיו בשל תפקידו המרכזי בפרשה ועברו הפלילי. באשר למועד תחילת המשפט, נקבע שאכן נפל פגם, אך בנסיבות העניין ומשתוקן – מוענק לבית המשפט שיקול הדעת להורות מחדש על מעצרו של המשיב. לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, לפיה אין ליתן משקל מכריע לפגם האמור, גם מפני ששתי ישיבות נדחו בבית המשפט המחוזי על פי בקשת המשיב ושני דיונים נדחו בשל הצורך להחליף מותב. עם זאת, מתחתי ביקורת על אופן התנהלות ההליכים וצוינה האחריות המוטלת על המדינה שמקרה כזה לא ישנה. ברם, בשקלול כל הנתונים הרלוונטיים – דחיתי את הערר.

3.

בבקשה כגון דא בדבר הארכת מעצר ב-90 יום מעבר ל-9 חודשים, על בית המשפט לאזן בין קצב שמיעת המשפט לבין המסוכנות הנשקפת לכאורה מהנאשם אם ישוחרר (ראו בש"פ 6933/04

מדינת ישראל נ' חידיקל (לא פורסם, 28.7.04); בש"פ 1693/03 מדינת ישראל נ' אבו עסא (לא פורסם, 5.3.03)). באשר לקצב שמיעת המשפט – אין הוא משביע רצון. המשיב עצור תשעה חודשים וטרם החלה שמיעת הראיות. ברם, עולה מהחומר שנערכו מספר ישיבות בעניינו של המשיב. הדחיות נבעו מדיון בדבר איחוד משפטו של המשיב עם משפטם של הנאשמים האחרים, חילופי הרכב פעמיים על פי בקשת ההגנה בשל מעורבותה של שופטת אחת בהליך הבקשה למעצר ובהרכב אחר במשפטו של אחד השותפים וכן שתי בקשות מטעם הסנגור לדחיית הדיון. יצוין כי בקשה אחת של הסנגור הוגשה ערב הפגרה ושקבלתה תרמה לדחיית המשפט בחודשיים. אומנם, תמונה זו אינה ראויה. אולם, אין להתעלם מכך שגם הסנגור תרם לה בבקשתו לדחייה ללא קשר לחילופי המותב. לכך, יש להוסיף שנקבעו 7 ישיבות לשמיעת ראיות, כאשר עד סוף מרץ אמורות 5 מהן להתקיים.

נותרה סוגית המסוכנות של המשיב. בעניין זה מסכים אני עם דברי השופט דנציגר

בהחלטתו לדחות את הערר, שהגיש המשיב על החלטת בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו (שם):

"סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימת בעניינו של העורר עילת מעצר הן בשל המסוכנות הנשקפת ממנו והן בשל החשש כי אם ישוחרר לחלופת מעצר, ינסה לשבש מהלכי משפט, אשר לעילת המעצר של מסוכנות, נדמה כי אין צורך להכביר אודותיה המילים, שכן המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום מעידים על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו, עליה ניתן ללמוד גם מעברו הפלילי המכביד של העורר הכולל תשע הרשעות קודמות, בין היתר בגין עבירות אלימות ונשיאת נשק, שבגינן אף ריצה העורר מספר מאסרים בפועל. אשר לעילה של שיבוש מהלכי משפט, סבורני כי לא ניתן לקבל את טענת העורר לפיה ניתן ללמוד על האמון שיש ליתן בו מן העובדה ששהה במעצר בית בגין תיק אחר במשך שמונה חודשים והקפיד על קיום תנאיה של חלופת המעצר. בו ביום שבו שוחרר ממעצר הבית בגין התיק הקודם שהתנהל כנגדו, אירעו האירועים נשוא האישום השני. יתר על כן, העורר שהיה מבוקש לחקירה במשך חודש ימים בגין האירועים המתוארים בכתב האישום, לא התייצב לחקירה וכשנעצר על ידי השופטים אף ניסה להסוות את זהותו. לפיכך, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מתקיימות בעניינו של העורר שתי עילות המעצר האמורות, ואיני מוצא לנכון להתערב גם בה. לבסוף, סבורני כי נוכח דברים אלו, המסוכנות הנשקפת מן העורר היא כה רבה והחשש כי ינסה לשבש מהלכי משפט הוא כה מוחשי, עד כי מתייתר הצורך לבחון חלופה כאמור [ראו למשל: בש"פ 3479/08 מרדכי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.5.08]".

לכך, יש להוסיף את המסוכנות העולה מעובדות כתב האישום שהוכחו לכאורה. המשיב היה הכוח המניע המוביל לביצוע תקיפת המתלונן באמצעות נשק קר ברכבו ולהשלכת רימון רסס לבית מגורים. מעשים אלה מצביעים על היעדר גבולות או ליתר דיוק על אי הכרה בהם. מצטיירת, אפוא, מסוכנות גבוהה של המשיב. אכן, בשל אי תחילת המשפט ואופן השתלשלותו – לא היה מקום להורות על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 יום נוספים מעבר לתקופת 9 החודשים מאז הגשת כתב האישום, אלא אם קיימת מסוכנות בדרגה גבוהה. ברם, מסוכנות שכזאת קיימת הן בדרגתה והן באיכותה. לכן, באיזון הכולל בין אינטרס הפרט, על רקע קביעת המחוקק בדבר קצב ניהול המשפט, לבין האינטרס הציבורי בהגנה מפני סכנה של ממש – גובר האחרון. כאמור, לכך יש להוסיף שמדובר בהארכה ראשונה ושנקבעו 5 ישיבות לשמיעת ראיות בחודש מרץ – תוך תקופת 90 היום.

4.

סוף דבר. הבקשה מתקבלת. הנני מורה על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 יום החל מיום 13.1.10 או עד למתן פסק הדין בת.פ.ח 1115/09 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.