בש"פ 10443/09 אברהם זהבי נ. מדינת ישראל

1.

מונח בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ר' אבידע) בב"ש 22396/09, ב"ש 22429/09 להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו בב"ש 22396/09.

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, המייחס לו את ביצוען של העבירות כדלקמן: קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) ל חוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן 'החוק'); ניסיון לתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380, 382(א) ו-25 לחוק; חבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413ה לחוק; תקיפה לפי סעיף 379 לחוק; נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק; חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(3) לחוק; היזק בחומר נפץ לפי סעיף 454 לחוק; שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 348(א) לחוק והכשלת שוטר לפי סעיף 275 לחוק. ברקע לכתב האישום ניצב סכסוך כספי בגין הלוואה שנתן העורר למתלונן. כתב האישום כולל שלושה אישומים: מהאישום הראשון עולה כי העורר קשר קשר עם שני אחרים לפגוע במתלונן ולגרום לו חבלה של ממש. במסגרת הקשר ולאחר תיאום עם העורר, הצטיידו שני האחרים באלות, ארבו למתלונן וניסו לתקוף אותו בעודו ברכבו. השניים ניפצו את שמשת חלון הרכב עד שאחת האלות נשברה ושברי הזכוכית פגעו במתלונן ובנוסע לצדו. על פי האישום השני, תקף העורר את המתלונן במהלך פגישת בוררות ביניהם, עד אשר נחלץ אדם אחר להגנת המתלונן ותקף את העורר. בתגובה לכך, קשר העורר קשר עם אחד מהקושרים באישום הראשון וקושר נוסף לזרוק לדירתו של המתלונן רימון – שאכן הושלך בשעת לילה ובמכוון לדירתו של המתלונן. הרימון התפוצץ וכתוצאה מכך נגרמו נזקים רבים לבניין, שבו שהו באותה העת משפחות וילדיהן הקטינים. האישום השלישי מייחס לעורר התחמקות מהליכי חקירה לאורך זמן וניסיון להכשיל שוטרים במילוי תפקידם.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בקשה זו התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי ואושרה על ידי בית משפט זה (בש"פ 4553/09 מפי השופט י' דנציגר). אם זהו המצב, ניתן לתהות מה הבסיס לבקשה נוספת בפני בית המשפט המחוזי ולערר הנדון? התשובה לכך נעוצה בהשתלשלות ההליכים הלא השגרתית, ואוסיף גם המצערת, בהליך העיקרי.

2.

כתב האישום הוגש בתאריך 13.4.09. כשלושה שבועות לאחר מכן, בתאריך 4.5.09, נערך דיון בבית המשפט המחוזי. אולם, הדיון התנהל בפני דן יחיד ולא בפני מותב תלתא, כמתחייב נוכח העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום. רק בחלוף כשמונה חודשים, ביום 8.12.09, התקיים דיון בפני מותב של שלושה שופטים. ההחלטה נשוא הערר מתייחסת לבקשה מטעם העורר להורות על שחרורו ומטעם המדינה להורות על מעצרו לאחר תיקון הפגם.

בא כוח העורר שם דגש על מעצרו הלא חוקי של מרשו לתקופה ארוכה ועל האפליה הנטענת בינו לבין שאר הנאשמים ששוחררו. באת כוח המשיבה ציינה את חומרת המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום וכן את עברו הפלילי המכביד. לגישתה, אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, בגדרה נערך איזון ראוי בין כל השיקולים הרלוונטיים.

סעיף 60 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו – 1996 (להלן 'חוק המעצרים') קובע:

"נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה המצטרפת כדי 30 ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה ; ואולם רשאי בית המשפט לדחות את מועד תחילת המשפט, בלא שישוחרר, ל-30 ימים נוספים, אם ביקש זאת הנאשם או סניגורו".

הלכה היא כי תחילת המשפט, על פי סד הזמן שנקבע, חייבת להיעשות בפני המותב המוסמך לשמוע את המשפט על פי דין (ראו ב"ש 591/82 אהרון נ' מדינת ישראל פ"ד לו(3) 838). כלל נוסף הוא כי "משהחל משפטו של העורר פתוחה הדרך בפני המשיבה לבקש מעצרו עד תום ההליכים מחדש" (בש"פ 196/97 מרטינז נ' מדינת ישראל פ"ד נ(5) 591). הנקודה חודדה בעניין גיאורגדזה (בש"פ 9997/07 גיאורגדזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.12.07)): "על פי פסיקתנו, החזקתו של עצור שלא כדין מחייבת הכרעה בדבר עוצמת הפגם והיא מהווה רק נתון שיש להביאו בגדר השיקולים שעל שופט לבחון בבואו להכריע בבקשה מחודשת להארכת מעצר (ראו בש"פ 11114/05 ממן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.12.05))". נפל פגם ותוקן מעבר למועד הקבוע בחוק – מוסמך בית המשפט לקיים דיון מחדש בהחזקת נאשם במעצר עד סיום ההליכים. מהאמור מתבקשות שתי מסקנות: האחת – אכן נפל פגם בהליך דנא. השנייה – משתוקן הפגם, מוסמך היה בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר עד סיום ההליכים המתנהלים נגדו. השאלה הניצבת בפניי היא האם שגה בית המשפט המחוזי באופן בו הפעיל את שיקול דעתו והורה על מעצרו של העורר?

3.

התשובה לשאלה זו אינה קלה. מצד אחד, יש משמעות למשך האיחור במילוי אחר הוראת החוק האמורה. העורר הוחזק במעצר כשמונה חודשים לאחר המועד שנקבע. זוהי תוצאה שהדעת אינה סובלתה. גם אם תרם הסנגור בשלבים מסוימים לדחיית תחילת המשפט, היה על המדינה לעמוד על קיומו של דיון במסגרתו יחל המשפט. שיקול זה מטה את הכף לטובת קבלת הערר. ברם, יש ממש בעמדת בית המשפט המחוזי, לפיה בבוא בית המשפט לשקול אם להורות על מעצרו מחדש של העורר נוכח הפגם שגרם להחזקתו במעצר שלא כדין – מהווים ההליכים שהתקיימו בתקופת האיחור, הגם שלא ענו על דרישות החוק, שיקול רלוונטי.

כאן, משרטט החומר את התמונה הבאה: כבר בחודש יולי, כחודשיים לאחר המועד הקובע, ביקשה באת כוח המשיבה לקיים את תחילת המשפט בפני מותב של שלושה שופטים. ברם, העורר ונאשמים נוספים ביקשו, ערב הפגרה, לדחות את הדיון. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה והדיון נדחה בחודשיים. שלב זה ממחיש את הקושי בהכרעה בערר דנא. הסנגור ביקש את הדחייה, אך היה על התביעה להסכים לכך בכפוף לקיומו של תחילת המשפט. זאת, גם אם היה צורך לקיים את הדיון במהלך הפגרה ואף אם היה צורך למנות סנגור לצורך קיומו של הדיון. הותרת המצב על כנו אינה אלא מפתח לפריצת הדלת להמשך הפרת הוראת החוק. כך יצא הלכה למעשה. בחודש ספטמבר 2009 ביקשה ההגנה להעביר את התיק למותב אחר כיוון שהשופטת, שדנה בהליכי המעצר, השתתפה בו.

גם כאן ניתן היה לבקש להרכיב מותב חלופי בו ביום עם שופט אחר. כשבועיים לאחר מכן, התקיים דיון נוסף בו ביקשה ההגנה את פסילתו של המותב החדש הואיל ומותב זה דן בתיקו של נאשם אחר בפרשה. ושוב, ניתן היה להגיש בקשה בו ביום או למחרת לקיום הדיון בפני הרכב אחר. הדיון נדחה לתחילת חודש נובמבר, אך בא כוחו החדש של העורר ביקש דחייה על מנת ללמוד את התיק. בקשתו התקבלה והדיון נדחה לסוף נובמבר. אולם, גם למועד זה ביקש הסנגור דחייה והדיון נדחה לתחילת חודש דצמבר. הנה לנו דוגמא כי ללא קשר לתוצאת הערר, יש להפיק את הלקחים הנלמדים ממנו. הוראות הסעיפים 59-61 לחוק המעצרים לעניין המועדים הדרושים, מחייבות בשל אופיין הקפדה מוגברת אחר מילוין. חמור הוא שהדבר לא נעשה, הפגם "התגלגל" ותחילת המשפט התאחרה.

מהעבר האחר, העורר ביקש שלוש דחיות שהשפיעו על החרפת המצב והמשך קיומו של הפגם. בא כוח העורר היה מודע לעניין, אך ישב ב"שב ואל תעשה". כאמור, בכך אין לתקן את הפגם והנטל למלא אחר ההוראה רובץ לפתחה של התביעה – עם זאת, זהו שיקול שיש לקחתו בחשבון.

השקלא וטריא של הטענות האמורות עודנו מטה את הכף יותר לכיוון שחרור העורר. נודעת משמעות לתקופת הדחייה. ברם, קיים שיקול נוסף שאין בית המשפט רשאי להתעלם מהימנו והוא – מהי עוצמת השיקולים המצדיקים מעצרו של העורר עד סיום ההליכים? זאת, בשים לב לשאלה המרכזית על פי הדין והיא מסוכנותו לכאורה. שיקול זה, תומך מאוד במסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. מהחומר עולה שהעורר היה לכאורה הרוח הדומיננטית בביצוע מעשי אלימות חמורים. אומנם, הוא לא ביצע את המעשים במו ידיו, אך הוא היה ה"מוח" וכוח הרצון שהניעו את המעורבים בפרשה. אין זה פוטר את האחרים מאחריות למעשיהם, אם יוכחו, אך עסקינן במסוכנות לכאורה. לא באחריות ולא בענישה. התכנון לכאורה, על תעוזתו, מצביע על כך שאף תנאי שחרור של מעצר בית לא יצליח להפיג את החשש מפני מסוכנותו לכאורה של העורר.

תרומתו לאירועים, ובכללם השלכת רימון באישון לילה לבניין מגורים מאוכלס, מקשה על מתן אמון בו שישמור על תנאי שחרור בערובה, ולו קפדניים. יתר על כן, קיימת עילה נוספת לתמיכה במעצר העורר – חשש לשיבוש מהלכי משפט, כעולה מהאישום השלישי בכתב האישום. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי המכביד של העורר, המהווה נדבך נוסף בבניית מסוכנותו לכאורה. בעניין זה, אפנה להחלטת בית משפט זה מפי כבוד השופט דנציגר, בה הורה על המשך מעצרו של העורר (בש"פ 4553/09):

סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימת בעניינו של העורר עילת מעצר הן בשל המסוכנות הנשקפת ממנו והן בשל החשש כי אם ישוחרר לחלופת מעצר, ינסה לשבש מהלכי משפט. אשר לעילת המעצר של מסוכנות, נדמה כי אין צורך להכביר אודותיה המילים, שכן המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום מעידים על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו, עליה ניתן ללמוד גם מעברו הפלילי המכביד של העורר הכולל תשע הרשעות קודמות, בין היתר בגין עבירות אלימות ונשיאת נשק, שבגינן אף ריצה העורר מספר מאסרים בפועל. אשר לעילה של שיבוש מהלכי משפט, סבורני כי לא ניתן לקבל את טענת העורר לפיה ניתן ללמוד על האמון שיש ליתן בו מן העובדה ששהה במעצר בית בגין תיק אחר במשך שמונה חודשים והקפיד על קיום תנאיה של חלופת המעצר. בו ביום שבו שוחרר ממעצר הבית בגין התיק הקודם שהתנהל כנגדו, אירעו האירועים נשוא האישום השני. יתר על כן, העורר שהיה מבוקש לחקירה במשך חודש ימים בגין האירועים המתוארים בכתב האישום, לא התייצב לחקירה וכשנעצר על ידי השוטרים אף ניסה להסוות את זהותו. לפיכך, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מתקיימות בעניינו של העורר שתי עילות המעצר האמורות, ואיני מוצא לנכון להתערב גם בה. לבסוף, סבורני כי נוכח דברים אלו, המסוכנות הנשקפת מן העורר היא כה רבה והחשש כי ינסה לשבש מהלכי משפט הוא כה מוחשי, עד כי מתייתר הצורך לבחון חלופה כאמור [ראו למשל: בש"פ 3479/09 מרדכי נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה, 06.05.2008)].

4.

הנתונים האמורים משנים את נקודת האיזון. ודוק, אלמלא רמת המסוכנות הנשקפת מהעורר

ותרומת הסנגור ל"הארכת תוחלת חייו" של הפגם – היה מקום להגיע לתוצאה אחרת. ברם, זהו גורלה של הכרעה. לרוב, היא נגזרת משקלול מספר מרכיבים וכוחם היחסי הוא הקובע. בל נשכח שההצדקה למעצר עד סיום ההליכים של אדם שחזקת החפות עודנה עומדת לו, נעוצה באינטרס הציבור להגנה מפני העלולים לפגוע בו. בשל כך, ניתן להסתפק בדרגת הוכחה פחותה מסיום המשפט – ראיות לכאורה לעומת ספק סביר – וניתן להורות על המשך מעצרו של העורר, הגם שחל פגם ביחס לחלק מתקופת מעצרו. כאן, רמת המסוכנות של העורר בעלת עוצמה רבה. גם זה שיקול שעל בית המשפט לקחתו בחשבון. האישום הראשון עניינו ניסיון לגרום חבלה של ממש בנסיבות מחמירות למתלונן. באישום השני הגדיל העורר לעשות והיה מעורב בהשלכתו של רימון בשעת לילה לבניין מגורים ובכך העמיד צדדים שלישיים לא מעטים בפני סכנה מוחשית. יש לשוב ולהדגיש כי הסנגור ביקש לדחות את המשפט בחלוף חודשיים מהמועד הרלוונטי. בקשה זו תרמה לדחייה של כחודשיים. בשלב מאוחר יותר, הגיש הסנגור שתי בקשות דחייה נוספות שתרמו לדחייה נוספת של כחודש. עסקינן, אפוא, בשילובם של שני נימוקים ממשיים שרק כוחם המצטבר מאפשר את דחיית הערר.

נימוק נוסף של הסנגור הוא, כאמור, טענת הפליה בין העורר לבין שאר הנאשמים בפרשה ששוחררו. ברם, ביחס לשאלה הנדונה אין המדובר בשווים. כפי שצוין, העורר הוא הכוח הדוחף, בעל העבר הפלילי המכביד מבין המעורבים בפרשה, וכאמור קיים חשד לשיבוש מהלכי משפט. יובהר כי בהחלטת השופטת ע' ארבל להורות על שחרורו של מעורב אחר בפרשה, מור לוי (בש"פ 4080/09), על אף מעצרו בידי בית המשפט המחוזי – הודגשו נסיבותיו האישיות והתרשמותו החיובית של שירות המבחן ממנו. נתונים אלה אינם נחלת העורר. ההפך הוא הנכון. עברו הפלילי, כאמור, מצביע על מסוכנות. כפי שציין בית המשפט המחוזי: "המשיב נדון בעבר למספר עונשי מאסר והורשע בין היתר בגין עבירות של נשיאת נשק, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט".

5.

סוף דבר. הערר נדחה.