בש"פ 1172/14 מדינת ישראל נ. מוהלוס מחמד

1.

בקשה להארכת מעצר ראשונה, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ), של המשיבים בתשעים ימים החל מיום 27.2.2014 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 50407-05-13 בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופט הבכיר צ' סגל

והשופטים ב' צ' גרינברגר ו- א' דראל ), לפי המוקדם.

כתב האישום

2.

נגד המשיבים הוגש כתב אישום ביום 27.5.2013 בגין עבירת ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מעובדות כתב האישום עולה שמסיבה לא ידועה למבקשת, החליטו המשיבים לרצוח אדם (להלן: המתלונן ) , ובהתאם לכך, ללא אזהרה מוקדמת, וללא התגרות מצדו, המשיבים 2 ו-3 אחזו בו, בעוד המשיב 1 שלף סכין יפנית ושיסף את גרונו. המתלונן ניסה להשתחרר מאחיזתם של המשיבים 2–3, אך הם הפילוהו לרצפה והמשיכו לרתקו בעוד שהמשיב 1 ממשיך לדקור אותו. לאחר מכן נמלטו המשיבים, והמתלונן הצליח להגיע לביתו, שם התמוטט. בעקבות מעשים אלה, נגרמו למתלונן חתכים רבים, והוא אושפז ונותח, ואף היה מורדם למשך יממה.

ההליכים עד כה

3.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים שמתנהלים נגדם. ביום 3.6.2013 הורה בית המשפט המחוזי בירושלים (מ"ת 50459-05-13, השופטת ר' פרידמן-פלדמן ) על הארכת מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. צוין כי קיימות ראיות לכאורה למעשים, לנוכח עדותו של המתלונן ושל ילדה בת 10 שצפתה באירוע, וכן אמרות המתלונן בסמוך לאירוע. עוד קבע בית המשפט כי גרסות המשיבים אינן אחידות. כן קבע, כי בשל קיומה של עילת מסוכנות סטטוטורית, ואף שמדובר בצעירים ללא עבר פלילי (למעט המשיב 3), אין מקום לבחון חלופת מעצר. לעניין זה ציין בית המשפט כי המשיבים פגעו במתלונן בלב העיר העתיקה בירושלים, באור יום, ללא חשש, ולכן לא ניתן לתת בהם אמון. עוד ציין כי יש חשש שהם יבקשו לסיים את מלאכתם ולרצוח את המתלונן, בעיקר כיוון שלא ידוע הרקע לאירוע. למען שלמות התמונה יצוין, כי המשיבים הגישו עררים על החלטה זו של בית המשפט המחוזי. ביום 27.6.2013 דחיתי את העררים שהוגשו (בש"פ 4412/13), וקבעתי כי "בנסיבות המקרה, מסכים אני עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי שעל פיה לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעוררים בדרך של חלופה כלל" (פסקה 13 להחלטתי).

הבקשה

4.

המבקשת טענה כי המעשים המיוחסים למשיבים מעידים על מסוכנותם הרבה לביטחון הציבור והמתלונן בפרט, תוך הדגשת חומרת המעשים. חיזוק לעמדתה מצאה בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לשלוח את המשיבים לקבלת תסקיר מבחן, ובאישורו של בית משפט זה להחלטה זו. עוד ציינה המבקשת, כי למשיב 3 עבר פלילי, הכולל הרשעה של בית המשפט לנוער בירושלים. לסיום, הוסיפה המבקשת כי העיכובים בתיק נבעו בעיקר מדחיות של המשיבים.

5.

מהבקשה עולה כי בתיק התנהלו מספר ישיבות. רובן כללו בקשות דחייה מטעם בא כוחו הקודם של המשיב 1, ובהסכמת המשיבים הנוספים, וזאת לצורך מיצוי המגעים עם המבקשת. לבסוף, ביום 14.1.2014 התקיים דיון הוכחות ראשון בו נשמעה עדות המתלונן. מועדי הוכחות נוספים נקבעו לימים 10.3.2014 ו-19.3.2014.

הדיון לפניי

6.

בדיון לפניי ביום 20.2.2014 טענו באי כוחם של שלושת המשיבים. בא כוחו החדש של המשיב 1 התייחס בעיקר בטיעוניו לכרסום בחומר הראיות נוכח עדותו של המתלונן. באי כוחם של המשיבים 2 ו-3 טענו כי הדחיות שנתבקשו היו על ידי בא כוחו הקודם של משיב 1, והם היו מוכנים להשיב לאשמה כבר ביולי 2013, אלא שבית המשפט המחוזי ביקש לדון בעניינם של השלושה יחד, ולכן נוצר העיכוב גם בעניינם. באי כוחם של המשיבים 2 ו-3 טענו גם הם כי קיים כרסום בחומר הראיות. עוד טענו הם כי המועדים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי לא יספיקו לשם שמיעת העדים שנותרו בפרשת התביעה וודאי שלא לשם שמיעת פרשת ההגנה. עוד טענו שלושת באי כוחם של המשיבים כי יש מקום לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר הרמטית עם תנאים שונים, לאור התמשכות ההליכים.

7.

בא כוח המבקשת טען כי המסוכנות של המשיבים רבה, והיעדר המניע אינו מהווה את כל המסוכנות, היות שמדובר במעשה חמור בפני עצמו, גם אם היה מניע ברור וידוע.

8.

בעקבות טענות המשיבים אודות מועדי הדיונים הקבועים, המבקשת נתבקשה על ידי לפנות לבית המשפט המחוזי לשם קביעת מועדי דיון נוספים, ככל שתפוסת יומנו מאפשרת זאת, ולהגיש הודעה מעדכנת בעניין עד יום 24.2.2014. בהודעה המעדכנת שהוגשה במועד האמור, בצירוף פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 23.2.2014, צוין כי נקבעו שלושה מועדי דיון נוספים, בימים 13.4.2014, 27.4.2014 ו-18.5.2014, בנוסף למועדים הקיימים, כך שעתה קבועים חמישה מועדי דיונים לשמיעת התיק. במקביל הגיש בא כוח המשיב 1 הודעה מעדכנת מטעמו, לפיה הוא מדגיש כי טענתו היא רק ביחס לכרסום בראיות לכאורה בעקבות עדות המתלונן.

הכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

10.

ככלל, נאשם אשר עצור תשעה חודשים, ודינו טרם הוכרע, ישוחרר מן המעצר. החריג לכלל זה הוא כי ניתן להאריך את מעצרו אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו: בש"פ 6359/03 מדינת ישראל נ' דהרי (23.7.2003)) . לכך יש להוסיף כי ככל שההליך המשפטי מתמשך, גובר הנטל להוכחתן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר, וזכותו לחירות של הנאשם מתגברת (ראו למשל: בש"פ 634/04 מדינת ישראל נ' פרץ (12.2.2004); בש"פ 899/14 מדינת ישראל נ' אלכשחר

(11.2.2014) ). אולם, חשוב להדגיש כי קיימים מקרים, בהם אין מנוס מהארכת מעצרו של נאשם. במסגרת זאת, השיקולים העיקריים שיש לבחון הם קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק, סוג העבירות המיוחסות לנאשם, ומידת המסוכנות הנשקפת ממנו (ראו: בש"פ 1693/03 מדינת ישראל נ' אבו עסא (5.3.2003); בש"פ 1149/13 מדינת ישראל נ' קארוט (18.2.2013) והאסמכתאות שם ; בש"פ 8543/13 מדינת ישראל נ' יאסר (24.12.2013)).

11.

לא ארחיב לעניין חומרת העבירה המיוחסת למשיבים, הברורה מאליה. גם מסוכנותם בולטת, הן למתלונן, הן לציבור. טענותיהם של המשיבים בדבר כרסום בחומר הראיות מקומן בבקשה לעיון חוזר, אם ירצו להגישה. בשלב בו אנו מצויים, הארכת המעצר, עניין זה אינו נמנה על השיקולים למתן החלטה בבקשה (בש"פ 7955/05 מדינת ישראל נ' עמיר (30.8.2005); בש"פ 651/12 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 28

(26.1.2012) ).

12.

לנוכח הודעת המבקשת כי נוספו עוד שלושה מועדי דיונים מעבר לאלו שכבר נקבעו, מצאתי כי האיזון בין הערכים השונים, אינו מאפשר את שחרורם של המשיבים, או אף את בחינתן של חלופות מעצר בעניינם. בנסיבות אלה, דין הבקשה להתקבל.

13.

נוכח האמור לעיל, אני מורה על הארכת מעצרם של המשיבים ב-90 ימים, החל מיום 27.2.2014 או עד למתן פסק דין ב-תפ"ח 50407-05-13 בבית המשפט המחוזי בירושלים, לפי המוקדם.