בש"פ 8763/10 מדינת ישראל נ. דני טזזו

לפניי בקשה להארכת מעצר בתשעים ימים, החל מיום 7.12.2010 או עד למתן פסק הדין בת"פ 9606-03-10, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע מיוחסות למשיב עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, פציעה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין שלא כדין. בכתב האישום נטען כי ביום 25.2.2010, בסמוך לשעה 03:00, נכנס המשיב לבית קפה בו שהה המתלונן כשבידו סכין ופנה למתלונן בטרוניה על כך שלא קנה עבורו, לבקשתו, פיצוחים. המשיב אמר למתלונן לצאת מבית הקפה וכשקם המתלונן על רגליו דקר אותו בבית החזה התחתון מימין ונתן לו מכה בראשו באמצעות כלי חד. כתוצאה ממעשים אלו נגרמו למתלונן קרע בריאה ימנית, קרע בסרעפת וקרע בכבד, באונה ימנית, והוא נאלץ לעבור ניתוח.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד המשיב, הוגשה בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. דיון בבקשה נדחה פעמים רבות לבקשת המשיב בשל בעיות בייצוגו ובקשת בא כוחו לערוך לו בדיקה פסיכיאטרית שבסופה נמצא כשיר לעמוד לדין. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ט' חיימוביץ) קיבל את הבקשה. בית המשפט ציין כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לתשתית הראייתית ולקיומה של עילת מעצר. עוד קבע בית המשפט כי על המסוכנות הנשקפת מהמשיב ניתן ללמוד מהעבירות המיוחסות לו ומעברו הפלילי המכביד הכולל עבירות אלימות קשות. בנוסף קבע בית המשפט, לאור ריבוי העבירות של הפרת הוראה חוקית שביצע המשיב, כי הוא אינו מכבד תנאי שחרור ואין לתת בו אמון ולבחון בעניינו חלופות מעצר קונקרטיות.

3.

בבקשה שהגישה המבקשת, טוענת היא כי מסוכנותו הרבה של המשיב נלמדת מהעבירות המיוחסות לו ומנסיבות ביצוען, ואף מתחזקת, לאור עברו הפלילי המכביד, הכולל עבירות אלימות רבות ומספר עבירות של הפרת הוראה חוקית. לחיזוק טענה זו מציינת המבקשת כי המשיב ביצע לכאורה את המיוחס לו חרף שני מאסרים מותנים התלויים ועומדים כנגדו. בנוסף טוענת המבקשת כי לאור טיב העבירות והעונש הצפוי למשיב אם יורשע, קיים חשש להימלטותו מהדין. לאור כל אלה, ולאור השלב המתקדם בו מצוי ההליך, סוף פרשת התביעה, סבורה היא כי יש להאריך את מעצרו של המשיב. טיעוני המבקשת לא נשמעו בדיון בשל שביתת פרקליטי המדינה.

4.

בא כוח המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה. לשיטתו, יש ללמוד לענייננו מסעיף 133 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ולקבוע כי אי הופעת המבקשת לדיון כמוה כחזרה מהבקשה. לעניין זה מוסיף הוא, כי המבקשת לא התייצבה לדיונים שנקבעו בתיק העיקרי ולכן דרישת המעצר מהווה חוסר הגינות בהתנהלותה. לבסוף מציין בא כוח העורר כי מרגע שקיבל על עצמו את ייצוגו של המשיב, ההגנה עשתה כל שביכולתה לקדם את שמיעת הראיות בתיק העיקרי ולהביאו לידי סיום.

5.

דין הבקשה להתקבל. השאלה המרכזית העומדת להכרעה בענייננו הינה באשר

למשמעות אי-התייצבותה של המדינה בדיון בבקשה להארכת המעצר ובהליך העיקרי. על עניין זה עמדתי לא מכבר בבש"פ 8764/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא התפרסמה, 8.12.2010) (להלן: פרשת פלוני ):

"עמדתי היא כי השלכת אי-התייצבותה של הפרקליטות לדיון בהליך העיקרי, בשל השביתה, על שאלת המעצר, צריכה להיבחן בכל מקרה לגופו... ברי כי הנחת המוצא הינה כי נאשם, הנהנה כמובן מחזקת החפות, אינו צריך לשאת על גבו את המשמעויות הנלוות לשביתת הפרקליטים... ואולם, גם במציאות זו, וגם כאשר הקושי עליו הצביע הסנגור ברור ובולט, מחויב בית המשפט לשקול בכל מקרה לגופו מהן המשמעויות של שחרור נאשם לחלופת מעצר. מחויב הוא לשקול אל מול אינטרס הנאשם וזכויותיו גם את האינטרס הציבורי. הכרעה זו מושפעת בעיקרה מנסיבותיו של התיק שבפניו. ברי, כי ככל שחמורה וקשה היא העבירה המיוחסת לנאשם, כך יקשה ליתן במסגרת הליכי המעצר את מלוא המשמעות להיעדרות הפרקליטות מן ההליך העקרי. כאשר מדברים אנו בבקשה להאריך המעצר אל מעבר לתקופה הסטטוטורית יש לשבץ שיקול זה במערך השיקולים הכללי שנבחן בשלב זה, לרבות זכותו של הנאשם לחירות, שמשקלה היחסי הולך ועולה ככל שנעים אנו על ציר הזמן".

המקרה הנוכחי אינו זהה לחלוטין לזה שנדון בפרשת פלוני , שכן בעוד שב פרשת פלוני נמנעה המדינה מלהתייצב בהליך העיקרי, אך התייצבה לדיון בשלב הדיון בבקשה להארכת המעצר. במקרה דנן הפרקליטות לא התייצבה לדיונים בבקשה זו, בנוסף לאי התייצבותה בתיק העיקרי. על אי התייצבות זו יש להצר, אך במקרה זה איני סבורה כי היא כשלעצמה יכולה להוות סיבה בלעדית לדחיית הבקשה ללא עריכת איזון של מכלול האינטרסים והזכויות הרלוונטיים. משכך, יש לדעתי לערוך איזון במקרה שלפנינו, תוך מתן משקל לעובדה כי המבקשת לא התייצבה לדיונים בתיק העיקרי, כמו גם לבקשה שבפניי, אך טיעוניה לעניין הארכת המעצר –

בפניי. עוד יוער לעניין זה כי סעיף 57 לחוק המעצרים אשר מסדיר את חובת נוכחות בעלי הדין אינו חל על דיון בבקשות להארכת מעצר מכוח סעיף 62 לחוק המעצרים, כעולה מסעיף 57(א) לחוק המעצרים. במסגרת האיזון יש להביא בחשבון בנוסף את זכותו של הנאשם לחירות, כאשר משפטו אינו מתקדם כרגע בשל שביתת הפרקליטים, ומנגד את האינטרס הציבורי אשר מושפע מנסיבות המקרה ומחומרת העבירות המיוחסות לנאשם. באיזון בין מכלול האינטרסים הללו איני סבורה כי יש לדחות הבקשה אך בשל אי-התייצבות הפרקליטות לדיון. טעמיה של המדינה להארכת המעצר בפניי וחומרת המעשים אינה מצדיקה לטעמי צעד כה קיצוני.

6.

אשר לבקשה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, אני סבורה כי יש להיעתר לבקשה ולהורות על הארכת המעצר כמבוקש. חומרת המעשים המיוחסים למשיב, אופן ביצועם, כמו גם עברו הפלילי המכביד ביותר הכולל עבירות אלימות, סמים, רכוש והפרת הוראה חוקית, מלמדים כי בנוסף להיותו של המשיב אלים, קיים קושי ליתן בו אמון. המשיב הוכיח פעם אחר פעם כי אימת הדין אינה שורה עליו, וזאת כאשר ברח ממשמורת חוקית כדי לבצע עבירות רכוש, נשלח מספר פעמים לתקופות מאסר, ואף ביצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום עת שתלויים ועומדים נגדו עונשי מאסר מותנים. במצב דברים זה, וגם כאשר משקלה של זכותו של המשיב לחירות הולך וגובר ככל שמתקדמים אנו על ציר הזמן, לא ניתן ליתן לה משקל מכריע. לכך יש להוסיף, כי מדובר בהארכה ראשונה, ההליך בעניינו של המשיב מצוי בעיצומו ונשארו לסיומו מספר דיונים מצומצם. בנוסף יש לציין, כי ההליך התעכב במשך חודשים רבים עקב בקשות דחייה חוזרות ונשנות של ההגנה, ולכן חלק נכבד מן האחריות לכך שההליך לא הסתיים עד תום התקופה הסטטוטורית מוטלת על כתפיה.

משכך, אני מאריכה את מעצרו של המשיב בתשעים ימים מיום 7.12.2010 או עד למתן פסק הדין בת"פ 9606-03-10 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.