בש"פ 1948/03 שמואל שילון נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי אשר קבע כי יש לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.נגד העורר הוגש ביום 20.1.03 כתב אישום בו הוא מואשם בעבירה של הדחה לעדות, בניגוד לסעיף 246(ב) לחוק העונשין. האישום נסב על ארוע שאלה עיקריו:

ביום 13.6.99 הגישה התביעה כתב אישום המייחס לעורר ולאחר שלושה אישומים ובהם עבירות שונות הקשורות למעשי מרמה וזיוף שיקים ותעודות זהות. עד תביעה מרכזי במשפט מסר את עדותו בשני מועדים ואמור היה להשלים את עדותו במועד נוסף. מספר ימים לפני מועד זה התקשר העורר אל העד טלפונית והניעו למתן עדות שקר או, לחילופין, להימנע מהתייצב למתן עדות כלל. במהלך שיחת הטלפון הודיע העד לעורר כי בכוונתו להעיד עדות אמת, ואז הציע לו העורר סכום של 30,000 דולר באם ייענה להצעתו. העד סירב להצעה זו ובמועד הצפוי מסר את עדותו בבית המשפט.

3.ביום 23.1.03 החליט בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. טעמיו של בית המשפט הם כי מעשי הדחה לעדות כשלעצמם פוגעים פגיעה קשה בהליך השיפוטי ועלולים להביא לעיוות דין ולפגוע באינטרס ציבורי חשוב. כן קים חשש כי העורר ינסה גם בעתיד להשפיע על העד ולפגוע בתקינות ההליך השיפוטי. לכך מצטרפת העובדה כי העורר בעל עבר פלילי עשיר וכל אלה משקפים מידה של מסוכנות השוללת אפשרות שחרור בחלופה בשלב זה, ולפחות כל עוד לא סיימו כל עדי התביעה את מתן עדותם.

4.תחילת משפטו של העורר נועדה ליום 4.2.03 והדיון התקיים בפני כב' השופט קרא. העורר לא היה מיוצג וביקש שימונה לו סניגור. בית המשפט העביר את התיק לסגנית הנשיא כדי שתקבע את המותב שינהל את המשפט, ופעל למינוי סניגור. ביום 23.2.03 הגיש העורר בקשה לשחררו ממעצר על פי סעיף 60 לחוק המעצרים, משלטענתו, המשפט לא החל בתוך 30 יום מהגשת כתב האישום.

ביום 25.2.03 החליט בית המשפט לדחות את הבקשה, משמצא כי בנסיבות הענין ניתן לראות את המשפט כאילו החל בישיבת ה-4.2.03. העורר הודיע באותו דיון כי קרא את כתב האישום והבינו וכי הוא כופר בו, ויש לראות בכך משום תחילת המשפט הנפתח בהקראת כתב האישום. מכאן, שאין עילה לשחרר את העורר על פי סעיף 60 לחוק המעצרים.

5.השאלה היחידה הניצבת בבקשה שבפני היא האם יש לשחרר את העורר ממעצר עד תום ההליכים מהטעם שלא נתמלאו דרישות סעיף 60 לחוק המעצרים. לא הועלו טיעונים לגופה של החלטת בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. טענת העורר בהקשר שלפנינו היא כי המשפט לא החל בישיבת בית המשפט ב-4.2.03 כנדרש על פי סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע כיצד מתחיל משפט. בית המשפט לא קרא את כתב האישום באזני הנאשם ולא הסביר לו את תוכנו, כפי שהיה עליו לעשות לגבי נאשם שאינו מיוצג. אין מקום לייחס משקל לדברי הנאשם כי קרא את האישום והבינו ולראותם כשקולים לחובת בית המשפט לקרוא את כתב האישום באזני הנאשם ולוודא כי הבינו, וניתן לוותר על קריאת כתב האישום כאמור רק מקום שהנאשם מיוצג ועורך דינו מצהיר כי הקריא בפניו את כתב האישום והנאשם הבינו.

6.סעיף 60 לחוק המעצרים קובע:

"נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי 30 ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר בערובה או ללא ערובה. ואולם, רשאי בית המשפט לדחות את מועד תחילת המשפט בלא שישוחרר ל-30 ימים נוספים, אם ביקש זאת הנאשם או סניגורו".

בהקשר זה קובע סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי כדלקמן:

"בתחילת המשפט יקרא בית המשפט את כתב האישום באזני הנאשם ויסביר לו, אם ראה צורך בכך, את תוכנו. אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית המשפט כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תוכנו ואם אישר הנאשם את ההודעה; דברי הנאשם וסניגורו יירשמו בפרוטוקול".

מתוכנו של סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי עולה כי תחילת המשפט משתקפת, דרך כלל, בקריאת כתב האישום על ידי בית המשפט ומתן הסבר לנאשם במידת הצורך, בדבר תוכנו. חובה זו קיימת מקום שהנאשם אינו מיוצג. מקום שהנאשם מיוצג, ניתן להסתפק בהודעת הסניגור כי כתב האישום הוקרא לנאשם והוסבר לו, והנאשם אישר זאת. הובעה דעה מרחיבה בפסיקה לפיה המושג "תחילת משפט" לצורך סעיף 60 אינו מוגדר למעשה, והוא מצדיק פירוש גמיש על פי הנסיבות. בענין ב"ש 418/79 אבו חצירה נ' מדינת ישראל (פ"מ תשמ"א א' 14) הגדיר השופט טירקל את משמעות המושג "תחילת משפט" כ"שלב שבו מובא הנאשם לפני בית המשפט העומד לדון במשפטו שלא לצורך הליך שהוגדר בפירוש כ"הליך שלפני משפט" ושלא לצורך ענין מינהלי גרידא". ראה גם בש"פ 7376/96 צריקר נ' מדינת ישראל, דינים עליון מ"ד, 699).

7.מה דין מקרה בו לא נתקיימו הוראות סעיף 143 לחסד"פ כלשונן באשר לתחילת המשפט, אך לגופם של דברים, בישיבה שנועדה לתחילת המשפט, הוברר כי הנאשם קרא בעצמו את כתב האישום, הבין את הוראותיו, והתייחס אליו באופן ענייני, בדבריו בבית המשפט.

בענייננו העורר הובא בפני בית המשפט ביום 4.2.03 לצורך תחילת משפטו. במסגרת זו הודיע כי הוא אינו מיוצג וכי הוא מבקש למנות לו עורך דין והוסיף:

"אני קבלתי את כתב האישום, קראתי אותו. אני כופר בכתב האישום."

בהמשך, הוא מתיחס לגופו של האישום ואומר לגביו דברים שונים.

בנסיבות הענין, ניתן לראות בישיבה זו משום תחילת המשפט אף שלא נתקיימו כל דקדוקיה של הוראת סעיף 143 רישא, משתכלית ההוראה הושגה.

מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי כי את המושג "תחילת המשפט" יש לפרש פירוש מהותי – תכליתי ולא בהכרח פירוש טכני דווקני, העלול להחטיא את מטרת ההליך ולהביא לתוצאות דרקוניות העומדות בסתירה למגמות הסדר הדיוני.

הוראת סעיף 143 המחייבת כי בית המשפט יקרא באזני הנאשם הלא מיוצג את כתב האישום, ובמידת הצורך יסביר לו את תוכנו נועדה להבטיח כי הנאשם יהיה מודע למהות האישומים נגדו ויבין אל נכון את תוכן ההליך הפלילי המתנהל נגדו. מודעות זו מתחייבת כדי לאפשר לו להתגונן כראוי, ולמצות את מכלול זכויותיו הדיוניות. דרך כלל, הגשמת תכלית זו מצריכה כי בית המשפט ימלא בקפדנות אחר דרישות החוק ויקרא באזני הנאשם את כתב האישום ויוודא כי הוא הבין את תוכנו. יחד עם זאת, מקום בו מתקיימת ישיבה שנועדה לתחילת המשפט והנאשם מודיע כי קיבל את כתב האישום, קרא אותו, והבין אותו והוא מתייחס לגופו של האישום באופן שמובן מתוכו כי הבין אל נכון את אופי האישומים נגדו, ניתן לראות בכך תחילת המשפט הן לצורך סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי והן לצורך סעיף 60 לחוק המעצרים. שהרי תכלית ההגדרה של תחילת המשפט בסעיף 143 לחוק היא בהבאת תוכנו של כתב האישום לידיעת הנאשם – וזו נתמלאה. תכליתו של סעיף 60 – להבטיח כי לא ישב אדם במעצר בלא שמשפטו החל בהבאת תוכנו של כתב האישום לידיעתו ולהבנתו – וזו נתמלאה. אף שחשוב דרך כלל להקפיד על דרישות הליך ההקראה של כתב האישום, הרי אם מדובר בפגם טכני בלבד שאינו יורד למהות הענין ואינו פוגם בזכויות המהותיות של הנאשם, אין בכך כדי לפסול את ההליך מעיקרו (בג"צ 5319/98 עקובי נ' מדינת ישראל, דינים עליון נ"ד, 826; בש"פ 9828/02 עומר נ' מדינת ישראל ; בש"פ 45/88 אל עביד נ' מדינת ישראל פד"י מ"ב(1) 749 ; בש"פ 196/97 מרטינז נ' מדינת ישראל, פד"י נ(5) 591; בש"פ 8584/00 מדינת ישראל נ' עליה ; בש"פ 3304/99 אלמאני נ' מדינת ישראל) .

בהתמלא תכלית הוראות אלה, גם אם לא בפרוצדורה המדויקת שסעיף 143 מדבר בה, נתקיימה הדרישה כי המשפט החל בתוך 30 יום מהגשת כתב האישום וזהו מצב הדברים במקרה שלפנינו. רוחן של הוראות החוק נשמרה כאן, זכויות הנאשם להליך הוגן ולייצוג נאות הובטחו, ולא נגרם לו עיוות דין (השווה בש"פ 3756/00 ענאבה נ' מדינת ישראל , תק-על 2000(2), 1534; בג"צ 479/89 אלפרון נ' שר המשטרה , פד"י מג(3) 532; בש"פ 3670/01 מצלאווי נ' מדינת ישראל, דינים עליון נ"ט 291; קדמי, סדר הדין בפלילים, חלק שני (ספר ראשון) 1998 עמ' 720).

צדק איפוא, בית המשפט המחוזי בגישה בה נקט, ואני מאמצת אותה.

אי לכך, הערר נדחה.