בג"ץ 5319/98 עלי אל עקובי נ. מדינת ישראל

העותר מבקש מבית משפט זה להורות על שחרורו ממעצר מכיוון שלטענתו, לא קויימו בפתח משפטו הוראותיו של סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. העותר טוען כי יש לשחררו מן המעצר כהוראת סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: "החוק"), שכן הוא נתון במעצר למעלה משלושים יום מעת שהוגש כתב האישום ומשפטו טרם החל.

מתגובת הפרקליטות לעתירה עולים הפרטים הבאים: כתב האישום המקורי הוגש כנגד שמונה נאשמים. ביום 4.5.98 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום מתוקן, שבו נוסף העותר כנאשם תשיעי. כתב האישום מייחס לעותר עבירה של סחר בסמים. מפרוטוקול הישיבה של אותו יום, עולה כי עו"ד מרוז, שייצג יחד עם שני עורכי דין נוספים את שמונת הנאשמים האחרים, הודיע כי "לצורך ישיבת היום אנו מייצגים גם את הנאשמים (כך במקור) מס' 9 ומודיעים על כפירתו בעובדות כתב האשום." בעקבות זאת, החליט בית המשפט (כבוד השופט גלין) כי כתב האישום יתוקן כמבוקש, וקבע מועדים להוכחות. עולה מכאן, כי העותר היה מיוצג בעת פתיחת המשפט, וכי סניגורו כפר בשמו בעובדות כתב האישום.

לטענת הפרקליטות, אף ששמו של העותר אינו נכלל בין שמות הנאשמים המופיעים בפרוטוקול, נכח העותר בדיון. העותר אינו טוען אחרת בעתירתו. אמנם, הפרוטוקול אינו כולל הודעה מפורשת של הסניגור לבית המשפט כי קרא את כתב האישום באזני העותר והסביר לו את תכנו, וכן אינו משקף את אישורו של העותר על כך, כדרישת הוראת סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, אולם, מהודעתו של עו"ד מרוז על הכפירה בעובדות כתב האישום, שעה שהעותר נוכח באולם, ניתן לכאורה להסיק כי הדברים נאמרו על דעתו לאחר שכתב האישום הוקרא והוסבר לו (ראו בש"פ 196/97 מרטינז נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

בינתיים החלה הבאת הראיות והמשפט בעיצומו של שלב ההוכחות. בנסיבות אלה יש לכאורה ממש בטענת המדינה, כי לא ניתן לומר שהעותר עצור ב"אין משפט", מצב שסעיף 60 לחוק נועד למנוע. אולם, יהא אשר יהא, דין הטענה לגופה, אין מקומה בבית משפט זה.

העותר נעצר עד תום ההליכים נגדו, בהסכמת בא כוחו עו"ד שמחוני, שהיה ממונה מטעם הסניגוריה הציבורית, על פי החלטת בית המשפט (כבוד השופטת סוקולוב) מיום 20.5.98. לאחר מכן, הגיש עו"ד שמחוני בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, ובבקשה זו לא נטען דבר לענין הקראת כתב האישום. ביום הדיון בבקשה, הופיע מטעם העותר עו"ד אבנון, והוא העלה את הטענה שכתב האישום לא הוקרא כדין. על פי החלטת בית המשפט ביום 14.7.98 (כבוד השופט ישעיה) נמחקה הבקשה. ביום 2.8.98 הגיש עו"ד שמחוני בקשה חדשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, בקשה שהתבססה על דיות הראיות ועל טענה לחלופת מעצר. משנדחתה הבקשה, הוגש ערר על ההחלטה. בערר לא העלה עו"ד שמחוני כל טענה הנוגעת לענין הקראת כתב האישום, וביום 9.9.98 דחה בית משפט זה (מפי השופטת דורנר) את הערר על המעצר.

הנה כי כן, העותר פנה בבקשה לשחרורו לבית המשפט המוסמך, שב ופנה פעם נוספת בבקשה לעיון חוזר, ואף ערר על ההחלטה לבית משפט זה. משום מה לא העלו העותר או בא כוחו בהליכים אלה את טענתם לענין השחרור על פי סעיף 60 לחוק. את טענתו לשחרורו בשל כך שמשפטו טרם החל היה על העותר להעלות בפני בית המשפט, בבקשה לשחרור בערובה.

בית משפט הדן בשחרור בערובה הוא המוסמך גם לדון בטענה כי יש לשחרר עצור כיוון שמשפטו טרם החל. לפיכך מקומה של הבקשה לשחרור אינו בפני בית משפט זה.

אשר על כן, דין העתירה להדחות על הסף.