בש"פ 3670/01 אפרים מצלאווי נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש ביום 7.12.00 בבית משפט השלום ברחובות כתב אישום המייחס לו, בשני אישומים, עבירות של תקיפה לשם גניבה, גניבה, תקיפה חבלנית, קשירת קשר לביצוע פשע, שימוש ברכב ללא רשות ושיבוש הליכי משפט. בית משפט השלום (כבודה השופטת ד' גנות), בהחלטתו מיום 15.1.01, הורה על שחרורו של המשיב בתנאים ובערובה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' לידסקי), בהחלטתו מיום 21.1.01, קיבל את עררה של המדינה וציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים. אחרי שחלפו יותר משלושים ימים מיום מעצרו הגיש העורר בקשה לשחררו לפי סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן - "חוק המעצרים"). בית משפט השלום (כבוד השופטת ד' גנות), בהחלטתו מיום 11.3.01, דחה את הבקשה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ו' אלשיך), בהחלטתו מיום 12.4.01, דחה את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום. מכאן הערר שלפני.

2.טענתו העיקרית של בא כוח העורר בעררו היא כי לא קוימה מצוות סעיף 60 לחוק המעצרים ולפיכך יש לשחרר את העורר על אתר. לטענתו, הקראת כתב האישום בישיבה שנערכה ביום 11.12.00 היתה "הקראה פורמלית", שלא לפני המותב שהיה אמור לשבת בדין, ואין היא בגדר "תחילת משפטו" של העורר. תמיכה לכך מוצא הוא בעובדה שאחרי אותה ישיבה הוקרא כתב האישום לעורר במספר הזדמנויות נוספות. כמו כן טוען בא כוח העורר כי עד כה נקבעה רק ישיבה אחת - ביום 24.5.01 - לשמיעת ההוכחות במשפטו של העורר וכי מצב דברים זה אינו עולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק.

3.דין הטענות להידחות.

סעיף 60 לחוק המעצרים מורה כי: "נאשם שלאחר הגשת כתב אישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה המצטרפת כדי 30 ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר - - - ". בדרך כלל תחילת המשפט היא בהקראתו של כתב האישום לנאשם על ידי בית המשפט "אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו, ואם אישר הנאשם את ההודעה; דברי הנאשם וסניגורו יירשמו בפרוטוקול" (סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן - "חוק סדר הדין")).

ביום 11.12.00 התקיים בבית משפט השלום ברחובות דיון בבקשת המדינה לעצור את העורר. באותו מעמד ביקש התובע "שתתקיים הקראה" ועל כך השיב מי שהיה סניגורו של העורר, בנוכחותו של העורר, בדברים שנרשמו בפרוטוקול כך: "אנו מצהירים כי תוכנו של כתב האישום מוכר לנאשם, תגובתנו תינתן בהזדמנות אחרת". אין צריך לומר כי ראוי שבית המשפט הבא לקרוא את כתב האישום באזני נאשם ידקדק היטב בקיום הוראות סעיף 143 לחוק סדר הדין, לרבות ההוראות בדבר הרישום בפרוטוקול. אולם, במקרה דנן יצא בית המשפט ידי חובתו בכך שקיבל את הצהרתו האמורה של הסניגור, שמתוך לשון הרבים שבה נאמרה, ניתן גם ללמוד שהעורר אישר את ההודעה. בכך החל משפטו של העורר ונתקיימה מצוות סעיף 60 לחוק המעצרים. (יצוין כי במקרה שלפנינו לא מתעוררת השאלה אם משפט עשוי להתחיל גם שלא על דרך הקראת כתב אישום וראו דברי בבש"פ 7376/96 צריקר נ' מדינת ישראל פ"ד נ(4) 70 וכן בש"פ 5956/97 סעדה נ' מדינת ישראל תקדין-עליון 1997(3) 14).

כאמור טען בא כוח העורר כי אחרי הישיבה הנזכרת, ביום 11.12.00, הוקרא כתב האישום לעורר במספר הזדמנויות נוספות. באת כוח המדינה לא חלקה על כך. לטענת בא כוח העורר זה מנהגו של בית משפט השלום ברחובות מימים ימימה. טעמו של "מנהג" זה לא נתחוור לי; יתכן שניתן להסבירו במקרה שלפנינו בחילופי הסניגורים ויתכן שזאת דרכו של בית המשפט לברר את הסכמתם של הנאשם, סניגורו והתובע בדבר עובדות וראיות (סעיף 144 לחוק סדר הדין). מכל מקום, אין בכך כדי לתמוך בטענה כי ההקראה שנתקיימה ביום 11.12.00 לא היתה "תחילת המשפט".

4.בסיום הדברים אעיר כי צודק בא כוח העורר בטענתו שאין לדחות את מועדי שמיעת הראיות במשפט עד קרוב לסיומה של תקופת המעצר של תשעה חודשים שאחרי הגשת כתב האישום, משום החשש שלא יסתיים בתוך התקופה. במקרה הנדון, נקבעה ישיבת הוכחות ליום 24.5.01 ויש לקוות שהמשפט יתנהל ביעילות ובזריזות ויסתיים לפני תום התקופה.

5. הערר נדחה.