בש"פ 4526/06 יאסר מסרי נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים ( כבוד השופטת שידלובסקי-אור ) המורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו בב"ש 6435/06.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו הסעה בתמורה של שוהים בלתי חוקיים (שב"ח) אל תוך תחומי ישראל בהזדמנויות שונות. לפי הנטען, העורר הסתייע לעתים ב"סדרנים", שתיווכו, תמורת תשלום, בינו לבין השב"ח אותם הסיע; לעתים המתין לנוסעיו במקומות מפגש מחוץ לתחומי מדינת ישראל ואסף נוסעים אקראיים. המשיב היה מודע לכך שנוסעיו אינם מורשים להיכנס לישראל ונהג לגבות מהם תמורה המשקפת את הסיכון שנטל על עצמו בהסעתם. נגד העורר מופנים שני אישומים ספציפיים. לפי האישום הראשון, הסיע העורר ביום 25.2.06 ארבע-עשר שב"ח ורכבו נתפס על ידי המשטרה. לפי האישום השני, הסיע העורר ביום 21.3.06 שלושה-עשר שוהים בלתי-חוקיים מאזור שכם לנצרת, כשאחד מנוסעיו נושא עמו תיק ובו מטען נפץ רב עצמה המיועד לביצוע פיגוע בתוך ישראל. לפי הנטען, נסע המשיב לכיוון תל-אביב דרך כביש 1, הגיע למחסום שהוצב בסמוך לגשר הראל, ומשנתבקש על ידי שוטר לעצור אמנם האט את רכבו, אך כשהשוטר הגיע לבדוק את הרכב האיץ העורר את מהירות הרכב וברח מן המקום. השוטר פנה למרדף אחר הרכב, בעוד העורר נמלט בפראות תוך חציית נתיבי תחבורה וסיכון כלי הרכב הנוסעים בכביש. בהגיעו למחלף שער הגיא פנה העורר לכיוון בית שמש, ביצע פניית פרסה, נסע נגד כיוון התנועה והשתלב מחדש בכביש מספר 1 לכיוון תל-אביב, עד שנעצר על ידי המשטרה באזור מחלף לטרון. תוך כדי הנסיעה הורה העורר, לפי הנטען, לומר למשטרה כי הוא אסף אותם בירושלים.

2.כתב האישום נגד העורר הוגש ביום 5.4.06, וביום ביום 12.4.06 הורה בית המשפט המחוזי ( כבוד השופט נ' סולברג ) על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. עם זאת, בשל תקלה, משפטו של העורר לא החל בתוך 30 ימים מעת מעצרו. עם היוודע הדבר למשיבה, ביום 9.5.06, היא פעלה לשחרורו המיידי של העורר וכן להקדמת הקראת כתב האישום נגדו שנקבעה במקור ליום 25.5.06 בפני כבוד השופט מ' דרורי . ביום 10.5.06, הגישה המשיבה לבית המשפט קמא ( כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור )

בקשה חדשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. מכיוון שבאותו מועד כתב האישום טרם הוקרא, בית המשפט הקריא בהסכמת העורר את כתב האישום ופנה לדיון במעצרו עד תום ההליכים. בפתחו של הדיון בבקשה טען בא כוחו של העורר כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות לדון במעצרו של העורר. זאת, מכיוון שהסכמות לדון במעצרו של נאשם ששוחרר לאחר שמשפטו לא החל בתוך 30 ימים נתונה, לטעמו, לבית המשפט העליון בלבד.

3.בית המשפט המחוזי דחה את טיעוני העורר וקבע כי עומדת לו סמכות לדון בבקשת מעצרו, משום שלאחר תחילת המשפט עומדת לבית המשפט הדן באישום סמכות לדון בבקשה חדשה למעצרו של נאשם. אמנם, בית המשפט ציין כי בעניין זה לא קוימו הוראות סעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ותקנה 20א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 לעניין מועד המצאת ההזמנה למשפט, שכן הודע למשיב באמצעות סנגוריו על תחילת המשפט פחות מיממה לפני המועד. עם זאת, בית המשפט היה סבור כי העורר ובא כוחו היו ערוכים לישיבת ההקראה "ולא ניתן לומר כי זו הייתה 'מאולתרת'". משכך, קבע בית המשפט כי זכותו של העורר למשפט הוגן לא נפגעה. לגופה של הבקשה, בית המשפט המחוזי שוכנע כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה הן ביחס לעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והן ביחס לעבירה של שיבוש הליכי משפט.

4.נגד החלטה זו מלין בפניי העורר. לדבריו, בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו עת דן בבקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים, מכיוון שלפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"), הסמכות נתונה לשופט של בית המשפט העליון. העורר מוסיף, כי הליך ההקראה לא קוים כדין, מאחר שלא ניתן לו סיפק להתכונן כראוי להקראה והבקשה למעצר עד תום ההליכים הייתה מונחת בפני בית המשפט עוד לפני ההקראה. העורר מוסיף כי אין זה ראוי כי "שופט אחד יקריא את כתב האישום ושופט אחר ידון בתיק". עוד טוען העורר כי העבירות בהם הוא הואשם אינן מעמידות חזקת מסוכנות נגדו. לדבריו, טעה בית המשפט המחוזי משלא נתן בו אמון ולא בחן חלופת מעצר בעניינו.

המשיבה טוענת מנגד כי היא מלאה במלואן את הוראות החוק והפסיקה. היא מוסיפה כי בא כוחו של העורר הסכים לקיומה של ההקראה ולא טען נגדה, וכי העורר היה מודע היטב לטיעונים נגדו. לגוף העניין, טוענת המשיבה כי ריבוי ההסעות של השוהים שלא-כדין, העובדה כי העורר נמלט בנהיגה פראית משוטר, כי הוא רכש רכב חדש לאחר שרכבו הוחרם, עת נתפס לראשונה, משקפים, כולם, את המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו. המשיבה מדגישה כי במעשיו של העורר היה משום פוטנציאל של סיוע למחבלים – פוטנציאל שכמעט מומש כשהעורר הסיע נוסע שבאמתחתו חגורת נפץ.

5.דין הערר להידחות. שאלה ראשונה שיש ליתן לה מענה בענייננו היא שאלת סמכותו של בית המשפט קמא לדון בשאלת תחילתו של המשפט ומהותה של ההקראה זכתה לאחרונה לדיון מקיף בע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל , טרם פורסם:

סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי מדבר ב"תחילת המשפט". את הסעיף יש לפרש כפשוטו. על פי דרך זו, רואה הסעיף את ההליך הפלילי כמקשה אחת, גם אם בנוית שלבים היא, ועל כן ההקראה פותחת את ההליך הפלילי כולו. ...

סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי אינו עומד לעצמו. סביבת המחיה שלו, הוראות החוק הסובבות אותו, שעניינן בשלבים קודמים לגביית הראיות, תומכות אף הן, לטעמי, בדעה כי הדיון נפתח עם ההקראה.

משכך, לאחר הקראת כתב האישום לנאשם, אין מניעה כי בית המשפט ידון בבקשת המעצר נגדו. שאלה היא האם ההקראה בענייננו הייתה הקראה כדין. אמנם, נודע לעורר על הקראת כתב האישום פחות מיממה לפני המועד. עם זאת, פרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא מעלה בבירור כי העורר ובא כוחו היו ערוכים להליך ההקראה ואף הסכימו לה מפורשות. כך לפי דברי בא כוחו של העורר בישיבת ההקראה בפני בית המשפט קמא: "הקראנו באזני הנאשם את כתב האישום והוא הבין את תוכנו. נבקש שלא להשיב היום על כתב האישום ומבקשים דחיית התשובה ב-15 יום". די בדברים אלה כדי לסמן את תחילתו של המשפט בעניין העורר. בצדק קבע בית המשפט המחוזי, כי את המושג "תחילת המשפט" יש לפרש באופן מהותי-תכליתי, ולא פירוש טכני דווקני העלול להחטיא את מטרות ההליך (ראו גם בש"פ 1948/03 שילון נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(2) 869). בנסיבות המקרה דנן, זכויותיו הדיוניות והמהותיות של העורר לא קופחו ושוכנעתי כי משפטו החל כנדרש.

6.שאלה אחרת היא אם, בהנחה שמשפטו של העורר החל כנדרש, הייתה לבית המשפט סמכות להורות על מעצרו של העורר מחדש, לאחר שמשפטו לא החל בתוך 30 ימים והוא שוחרר ממעצרו. מצוותו של סעיף 60 לחוק המעצרים היא כי "נאשם שלאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה המצטרפת כדי 30 ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה". השאלה הראשונה שדורשת הכרעה היא האם מוסמך היה בית המשפט לחזור ולחדש את מעצרו של העורר לאחר תחילת משפטו, או שמא סמכות זו נתונה לשופט בית המשפט העליון בלבד, לפי סעיף 62 לחוק המעצרים? שאלה זו קיבלה מענה חד משמעי – לאחר חקיקתם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק המעצרים – בבש"פ 1694/99 מטר נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(2) 22:

באשר לחידוש המעצר, עומדות לפני התביעה שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא - על פי סעיף 62 לחוק המעצרים - לפנות לשופט בית המשפט העליון בבקשה לעצרו מחדש, על אף שהמשפט טרם החל. אולם, סמכות זו מוגבלת לפרקי זמן של תשעים ימים. אפשרות אחרת קיימת כאשר הפגם של אי תחילת המשפט תוקן בינתיים, למשל על ידי קריאת כתב האישום, כפי שקרה בנדון. אפשרות זו היא פנייה לערכאה של דיון בבקשה לחדש את המעצר עד תום ההליכים. סמכות זו של בית המשפט של דיון אינה מוזכרת במפורש בחוק המעצרים, אך הפסיקה הכירה בה זה עשרות בשנים. (ראו בדומה בש"פ 2179/99 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 187).

אף אני איני רואה טעם לסטות מן ההלכה האמורה. נאשם שמשפטו החל לאחר 30 ימים ממועד הגשת כתב האישום, אמנם ישתחרר ממעצרו כעבור 30 הימים. וכך הווה גם כאן. אולם, אין הדבר אומר כי מן הרגע בו משפטו מתחיל, "מסלול מעצרו" יהיה שונה מ"מסלול מעצרם" של עצירים אחרים, נגדם תלויים ועומדים הליכים משפטיים. אין לקבל את העמדה כי הארכת מעצרם של נאשמים מסוימים תתבצע מדי תשעים ימים החל מתחילת משפטם, בשל שהסמכות לכך נתונה לבית-המשפט העליון, בעוד שהארכת מעצרם של נאשמים אחרים תהא עם תום משפטם ובפועל מראש לתשעה חודשים, ורק לאחר מכן לתקופה נוספת. לא מצאתי פסול גם בכך ששופט הדן בתיק לא יהיה בהכרח השופט שהקריא את כתב האישום, ובלבד שזכויותיו של הנאשם לא ייפגעו – ואכן כך הווה בענייננו. משכך, לא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

7.לא מצאתי כי יש להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא גם לגוף הדברים. המסוכנות שנשקפת מן העורר היא חמורה ומדברת בעד עצמה. כדברי בית המשפט המחוזי: "הסעת שב"חים אל תחומי מדינת ישראל היא עבור המשיב מקצוע מכניס, והוא שב וביצע עבירה זו פעם אחר פעם, במודעות מלאה ובשיטתיות, מספר רב של פעמים. המשיב לא נרתע מלשוב על מעשיו, גם לא לאחר שהורשע בעבירות דומות ואף לא לאחר שנעצר באירוע המתואר באישום הראשון." בנסיבות אלה, מסוכנותו הרבה של העורר בולטת לעין ואינה משתמעת לשתי פנים. העורר לא בוחל באמצעים לצורך פרנסתו ונוהג לכל הפחות באדישות מופגנת כלפי חיי הזולת. לא שוכנעתי כי יהיה בחלופת מעצר לגביו כדי להפיג מסוכנות זו.

הערר נדחה איפוא.