בש"פ 7121/07 משה זגדון נ. מדינת ישראל

1.

ביוני 2006 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב כתב אישום נגד העורר (ת"פ 40226/06) ובו יוחסו לו עבירות שונות לפי פקודת הסמים המסוכנים ( להלן: כתב האישום הראשון ).

העורר נעצר עד לתום אותם ההליכים.

במהלך שמיעת עדותו של עד התביעה המרכזי (מיכאל גולדשטיין) פתחה המשטרה בחקירת חשדות שנתעוררו לענין הדחתו לעדות שקר ושיבוש הליכי המשפט.

בעקבות כך הוגש נגד העורר ביום 8/6/07 כתב אישום נוסף לבית המשפט המחוזי ובו הוא מואשם בעבירות הדחה לעדות, שיבוש מהלכי משפט, נסיון להדחה בעדות על ידי מתן טובות הנאה, קשירת קשר לביצוע פשע ונסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות ( להלן: כתב האישום השני ).

במקביל להגשת כתב האישום השני ביקשה המדינה את בית המשפט לעצור את העורר עד לתום ההליכים – וביום 31/5/07 נעתר בית המשפט לבקשתה.

משחלפו תשעה חודשים מיום מעצרו בהליכים נשוא כתב האישום הראשון לא פנתה המדינה בבקשה להארכת מעצרו של העורר באותם ההליכים על פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 ( להלן: חוק המעצרים ).

העורר לא שוחרר ממעצר, שכן הוא נעצר כאמור עד לתום ההליכים בגדרו של כתב האישום השני.

2.

לאחר הגשת כתב האישום השני פנתה המדינה בבקשה לאיחוד המשפטים שבשני כתבי האישום – לפי סעיף 90 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ( להלן: חסד"פ ).

בקשה זו הובאה בפני כב' השופט ג' קרא בישיבת 19/6/07, מועד שנקבע גם להקראת כתב האישום השני. מאחר ולאותה ישיבה לא הופיע סנגורו של העורר ומאחר והליכי כתב האישום הראשון נמצאו כבר בעיצומם של הוכחות בפני כבוד השופט כבוב – החליט השופט קרא כי בקשת איחוד המשפטים והקראת כתב האישום השני תיעשה למחרת היום בפני השופט כבוב.

לאחר הדיון בבקשת איחוד המשפטים החליט השופט כבוב ביום 27/6/07 להיעתר לבקשה והאישומים אוחדו.

בישיבה נוספת מיום 2/7/07 ביקשו התביעה והסנגור במשותף "לקבוע מועדים להמשך שמיעת ראיות". בו ביום החליט השופט כבוב כדלהלן:

"אני קובע את התיק לשמיעת ראיות לימים 9/10/07 ו-25/10/07 שעה 9:30 לכל היום. כמו כן אני קובע את התיק למתן מענה מפורט לכתב האישום הנוסף ליום 17/9/07 שעה 8:30… ב"כ הנאשם יודיע עד למועד מתן המענה איזה מהעדים בתיק הנוסף הוא מבקש להזמין ואיזה מהראיות שם ניתן להגיש בהסכמה."

בכל אותן הישיבות (19/6/07, 20/6/07, 2/7/07) לא נערכה "הקראה פורמלית", או אחרת, של כתב האישום החדש – שהוגש כאמור לבית המשפט ביום 8/6/07.

בתחילת אוגוסט – לאחר שחלפו 60 יום מהגשת כתב האישום החדש – פנה העורר בבקשה לבית המשפט להורות על שחרורו ממעצרו – לפי סעיף 60 לחוק המעצרים. זאת הואיל וחלפו 60 ימים מהגשת כתב האישום השני, טרם בוצעה הקראה פורמלית, ועל כן משפטו טרם החל.

בהחלטת בית המשפט מיום 9/8/07 (כב' השופט ד"ר ע' מודריק) נדחתה הבקשה מאחר ונמצא לבית המשפט כי על אף שטרם בוצעה "הקראה פורמלית" – משפטו של הנאשם "התחיל" – במובן הדברים בסעיף 60 לחוק המעצרים – זה מכבר.

על החלטה זו הוגש ערר זה שבפני.

3.

דין הערר להידחות.

סעיף 60 לחוק המעצרים קובע:

"נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה המצטרפת כדי 30 ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה; …"

נ וסחו של סעיף 60 לחוק המעצרים מעלה את השאלה מתי מתחיל משפטו של נאשם, מאורע המפסיק את מירוץ שלושים הימים. לכאורה, התשובה לשאלה זו נתונה בסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי שכותרתו "תחילת המשפט". הסעיף קובע:

"בתחילת המשפט יקרא בית המשפט את כתב האישום באזני הנאשם, ויסביר לו, אם ראה צורך בכך, את תכנו, אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו, ואם אישר הנאשם את ההודעה; דברי הנאשם וסניגורו יירשמו בפרוטוקול."

ואכן, ככלל, ייפתח המשפט בהקראה – "ההקראה פותחת את המשפט ומהווה תחילתו" (ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.3.06)). עם זאת, במספר הקשרים הובעה הדעה כי ייתכנו מקרים שבהם ייפתח משפט פלילי גם בטרם התקיימה הקראה. בפרשת אבו חצירה אמר השופט טירקל:

"אכן, המושג של 'תחילת משפט' אין לו הגדרה בחוק, ואולי מוטב לו למצב משפטי זה שיישאר כך, כשהוא מניח בידי בתי-המשפט לפרשו לפי נסיבותיו של כל ענין וענין. כלשעצמי, הייתי מסתפק בהגדרה הגמישה ש'תחילת המשפט' הוא השלב שבו מובא הנאשם לפני בית-המשפט העומד לדון במשפטו, שלא לצורך הליך שהוגדר בפירוש כ'הליך שלפני משפט' ושלא לצורך עניין מנהלי גרידא…" (ב"ש (ב"ש) 418/79 אבו חצירה נ' מדינת ישראל , פ"מ תשמ"א (1) 14, 18 (1979); ראו גם בש"פ 7376/96 צריקר נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(4) 70 (1996)).

השופטת פרוקצ'יה אף היא הביעה באחת הפרשות את עמדתה, שלפיה יש לפרש את המושג "תחילת המשפט" פירוש מהותי-תכליתי. לפיכך, מקום שבו הושגה תכליתה של הוראת סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי ניתן לראות בכך "תחילת המשפט" גם אם לא התקיימו כל התנאים המופיעים בסעיף (בש"פ 1948/03 שילון נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(2) 869, 873 (2003)).

במספר פרשות אחרות הושארה בצריך עיון השאלה האם משפט עשוי להתחיל שלא על דרך הקראת כתב האישום (ראו בש"פ 5956/97 סעדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.10.97); בש"פ 5988/03 אמארה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.7.03)).

4.

כדבריה של השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 1948/03 הנ"ל, הוראת סעיף 143 לחסד"פ "נועדה להבטיח כי הנאשם יהיה מודע למהות האישומים נגדו ויבין אל נכון את תוכן ההליך הפלילי המתנהל נגדו. מודעות זו מתחייבת כדי לאפשר לו להתגונן כראוי ולמצות את מכלול זכויותיו הדיוניות" (עמ' 873).

דרישה זו מתקיימת במלואה בענייננו, שכן משפנו באי כוח הצדדים (ובהם סניגורו של העורר) במשותף לבית המשפט וביקשו ממנו לקבוע מועדים להמשך שמיעת ראיות בתיק שהאישומים בו אוחדו, ברור כי תוכנו של כתב האישום השני הובא בשלב זה לידיעתם ולהבנתם של העורר וסניגורו. על כך מעידה ביתר שאת העובדה שבית המשפט קבע מועד למתן מענה מפורט לכתב האישום השני, וכי עד למועד זה נדרש בא כוח העורר להודיע איזה מהעדים הוא מבקש להזמין ואיזה מהראיות בתיק ניתן להגיש בהסכמה. בנסיבות אלה, יש לראות בישיבת 2.7.07 את "תחילת המשפט" – על אף שטרם בוצעה לפני כן "הקראה פורמלית"

לאור זאת, אני דוחה את הערר.