בש"פ 2199/11 יהודה מימון נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת א' אפעל-גבאי) אשר דחה ערר על החלטת של בית משפט השלום (כב' השופט ח' לי-רן) בה נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

1.

העורר, יליד 1987, עומד לדין בבית משפט השלום בירושלים בעבירות של פזיזות ורשלנות בנהיגה, גניבה, איומים, הטרדה ותקיפת מי שהייתה בת זוגו במשך כארבע שנים וביקשה לסיים את קשריה עמו. כתב האישום (לאחר שתוקן) כולל שישה אישומים ועל פי הנטען בו העורר וילנה זולוטובסקי (להלן: המתלוננת ), ילידת 1989, היו בקשר אינטימי במשך כארבע שנים ומשביקשה המתלוננת לסיים את יחסיה עמו החל העורר להטרידה ולאיים עליה כמתואר בכתב האישום.

באישום הראשון נטען כי ביום 25.9.2010 בעת שהמתלוננת יצאה לבלות בשכונת תלפיות בירושלים, היא הבחינה ברכבו של העורר והתקשרה למשטרה. היא הוסעה בניידת לתחנת מוריה אך בחרה שלא להגיש תלונה. כשיצאה מתחנת המשטרה,

רץ העורר לכיוונה וחטף מידה את מכשיר הטלפון הנייד שלה ונסע במכוניתו תוך ביצוע פניית פרסה בקו הפרדה רצוף. המתלוננת רצה ועמדה על הכביש מתוך תקווה שהעורר יעצור והיא תוכל לקחת ממנו את הטלפון הנייד. אך העורר פגע בה, והיא הועפה על שמשת רכבו ומשם לגג הרכב עד שלבסוף נפלה על הכביש. המתלוננת פונתה לבית החולים וסבלה משפשופים בידיה וברגליה. באישום השני נטען כי בימים 23.9.2010 ו-24.9.2010 (דהיינו – קודם לאירוע המתואר באישום הראשון), שלח העורר מסרונים לטלפון הנייד של המתלוננת ובהם איים עליה והטרידה בכך שכתב לה, בין היתר, "תעני יזונה ומוצצת"; "בת זונה אבא שלך עכשיו אונס אותך אה ואי זונה".

באישום השלישי נטען כי כשלושה שבועות לפני יום 26.9.2010, גרו העורר והמתלוננת יחד בדירה שכורה בפסגת זאב וביום 22.9.2010, ביקש העורר מהמתלוננת להתקשר לדודתו. משהמתלוננת סירבה, קיפל העורר את ידה בכוח עד שהמתלוננת החלה לבכות וביקשה ממנו לעזוב אותה. בהמשך, המתלוננת סיפרה לאמה על כך וזו הגיעה לדירתם. העורר שהבחין באם המתלוננת, ביקש להימלט מהמקום אך המתלוננת לקחה את מפתח הרכב ונמלטה עם אמה לתוך הדירה. לאחר מספר דקות, משהמתלוננת הכניסה את העורר לדירה, הוא נטל סכין ואיים לחתוך את ורידיו אם היא תעזוב אותו. באישום הרביעי נטען כי ביום 9.8.2010 הגיע העורר לביתה של אם המתלוננת בירושלים שם שהתה המתלוננת באותה עת לבדה. משראתה המתלוננת כי מדובר בעורר ניסתה לסגור את הדלת אך העורר דחף את הדלת ונכנס בכוח לדירה. בהמשך, תפס העורר את ידה של המתלוננת ודרש ממנה לקיים עמו יחסי מין ומשסירבה תפס אותה בכוח, השכיב אותה על מיטתה בחדר השינה, שכב עליה ונישקה בכוח. המתלוננת מצידה נאבקה בעורר תוך שהיא בועטת בו ובתגובה קם העורר ולקח מארנקה סך של 370 ש"ח. המתלוננת בתגובה תפסה בחולצת העורר ומשכה אותה והוא דרש ממנה לעזוב אותו בעוד שהיא דרשה כי יחזיר לה את הכסף ויעזוב את הדירה.

2.

הבקשה שהגישה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נדונה בבית משפט השלום טרם תיקון כתב האישום בשנית והוספת האישום החמישי והאישום השישי שיפורטו להלן. בהחלטתו מיום 4.10.2010 הורה בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופט ח' לי-רן) על שחרור העורר למעצר בית בבית דודו, מר שמעון מימון בקרית ארבע בתנאים מגבילים ובין היתר הורה כי העורר לא ייצור קשר כלשהוא עם המתלוננת. בית המשפט ציין באותה החלטה כי אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועוד ציין כי מכתב האישום (שכלל אותה עת ארבעה אישומים כאמור) עולה תמונה של צעיר המקנא לבת זוגו ואינו משלים עם כך שהיא ביקשה לנתק את הקשרים עמו אך יחד עם זאת סבר כי מעצר בית בהשגחת דודו של העורר שהתחייב לפקח עליו 24 שעות ביממה, מהווה חלופה הולמת בנסיבות העניין.

3.

ביום 7.10.2011 תוקן כתב האישום ונוספו בו שני אישומים החמישי והשישי. באישום החמישי נטען כי ביום 13.7.2010 בעת שהמתלוננת פגשה את העורר ברחוב לוינסקי בתל-אביב וביקשה להחזיר לו טבעת שנתן לה כאות לפרידה ביניהם, לקח אותה העורר לפינת הרחוב, שלף סכין והחל לחתוך אותה בחתכים קטנים ברגלה ואף אמר לה שהיא לא תעזוב אותו בחיים כי הוא יהרוג אותה. לאחר שהמתלוננת התעמתה עם העורר, הוא חתך אותה בידה הימנית באופן שהשאיר לה צלקת ואף נשך אותה בידה השמאלית. בנוסף, נטען כי גם לפני כן נהג העורר לאיים על המתלוננת ולומר לה שאם תעזוב אותו הוא יהרוג אותה ויתאבד. באישום השישי נטען כי לאחר שבית המשפט קבע ביום 4.10.2010 שהעורר ישוחרר בתנאים ואסר עליו ליצור קשר עם המתלוננת, הוא שלח לה ביום 6.10.2010 הודעה לדף הפייסבוק בה נכתב "כל סוף נגמר בטוב, אם זה לא טוב אז זה לא הסוף".

4.

לאחר תיקון כתב באישום והוספת שני האישומים שפורטו, הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט לשחרור העורר בתנאים ובהחלטתו מיום 8.10.2010 נעתר בית המשפט (כב' השופט ח' לי-רן) לבקשה וציין כי אילו נשענה הבקשה רק על הפרת תנאי השחרור ניתן היה להתגבר על כך בהחמרת התנאים. אולם, כך נקבע, תוספת האירוע המתואר באישום החמישי "משנה את תמונת הדברים לחלוטין" ומלמדת על רמת המסוכנות של העורר אשר ספק אם חלופת מעצר, גם אם היא מרוחקת מהמתלוננת, תוכל לאיינה נוכח הקנאה של העורר אליה. משכך הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

5.

ביום 29.11.2010 אמור היה להתקיים דיון בתיק העיקרי אך לא ניתן היה לקיימו בשל שביתת הפרקליטים ואי הופעת המשיבה לדיון. העורר מצידו העלה באותו מעמד טענה כי נשתנו הנסיבות וכי יש לשחררו לחלופת מעצר, בעיקר בשל כך שכוונת הצדדים היא לסיים את התיק ולהגיע להסדר טיעון אך הדבר סוכל עקב שביתת הפרקליטים. בהחלטתו מיום 29.11.2010, דחה בית המשפט

השלום (כב' השופטת א' זיסקינד) את טענתו זו של העורר וקבע כי כל עוד לא הבשיל הסדר הטיעון לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר. על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית משפט המחוזי בירושלים ובהחלטתו מיום 6.11.2010 דחה בית המשפט (כב' השופט ר' כרמל) את הערר בציינו כי אם סבור העורר שנשתנו הנסיבות היה עליו להגיש בקשה לעיון חוזר לבית המשפט שהורה על מעצרו עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין באותה החלטה כי העבירות שיוחסו לעורר חמורות והפרת הצו שהורה לו לא ליצור קשר עם המתלוננת מלמדת אף היא כי אין לתת בו אמון. עם זאת הורה בית המשפט על הגשת תסקיר של שירות המבחן בעניינו. התסקיר מיום 22.12.2010 שהוגש לבית המשפט השלום בירושלים עמד על מסוכנותו הגבוהה של העורר ולא הומלץ בו על שחרורו לחלופת מעצר. משנתקבל התסקיר דחה בית משפט השלום (כב' השופט ח' לי-רן), בלא דיון, את בקשת העורר לעיון חוזר אך בערר שהגיש העורר לבית המשפט המחוזי על החלטה זו, הורה בית המשפט המחוזי ביום 7.1.2011, בהסכמת המשיבה, על החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת שתשמענה טענות הצדדים בבקשה.

6.

בית משפט השלום (כב' השופט ח' לי-רן) שב ודן, אפוא, במעמד הצדדים בבקשה לעיון חוזר ובהחלטתו מיום 2.3.2011 ציין כי לא ראה לשנות מהחלטתו הקודמת. ערר שהגיש העורר לבית המשפט המחוזי בירושלים על החלטה זו נדחה ובהחלטתו מיום 10.3.2011 ציין בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' אפעל גבאי) כי החלטתו של בית משפט השלום, מנומקת וראויה ומביאה בחשבון שיקולים של ביטחון הציבור ואת האמור בתסקיר שירות המבחן, לפיו מדובר במי שהערכת הסיכון לגביו גבוהה שהתנהגותו מתאפיינת במניפולטיביות;

המסתיר מוקדי בעייתיות בחייו; מתקשה לקחת אחריות; מפר צווי הרחקה; וזקוק לגבולות חיצוניים ברורים.

מכאן הערר שבפניי.

7.

העורר טוען כי בעניינו השתנו הנסיבות באופן מהותי הן בשל כך שביום 29.11.2010 הצדדים התכוונו להגיע להסדר טיעון, הן בשל הדיונים שנדחו בתיק עקב שביתת הפרקליטים והן בשל העובדה שהמועדים לשמיעת הוכחות נקבעו ל- 4.7.2011 ו- 6.7.2011 ועל כן, אם לא ישוחרר תתארך תקופת מעצרו ותעלה על תשעה חודשים, בניגוד לאמור בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בנוגע לתסקיר שירות המבחן טוען העורר כי למרות שהציע שלוש חלופות מעצר, בדק שירות המבחן רק את החלופה בבית אחותו ביישוב אדם ומשמצא אותה בלתי ראויה ראה שלא להמליץ על שחרורו בלא שבדק את החלופות הנוספות שהוצעו (בבית דודו בקרית ארבע ובישיבת "חזון עובדיה" בירושלים). עוד נטען בהקשר זה כי המלצת שירות המבחן הינה המלצה בלבד, והיה על בית המשפט לבחון בעצמו את החלופות הנוספות שלא נבדקו על-ידי שירות המבחן ולחלופין להורות על השלמת התסקיר. העורר מוסיף וטוען כי בית משפט השלום בחר שלא לשמוע את עמדת המתלוננת אשר הגיעה לבית המשפט ביום 2.3.2011 ורצתה לומר את דברה. לבסוף טוען העורר כי לאחר תקופה כה ארוכה במעצר בה לא יצר כל קשר עם המתלוננת, מסוכנותו הלכאורית קהתה ויש להתחשב בכך.

נוכח כל האמור, מבקש העורר מבית המשפט לשחררו לאחת מחלופות המעצר שהוצעו ולחלופין להורות לשירות המבחן על עריכת תסקיר משלים בעניינו.

8.

בדיון שהתקיים בפני ביום 23.3.2011 הוסיף העורר וטען כי התסקיר אינו תואם את העובדות המתוארות בכתב האישום, בעיקר בשל כך שבתסקיר צוינה הפרה של צווי הרחקה שהוצאו נגד העורר בעוד שכתב האישום אינו מזכיר צווים אלו. בהקשר זה טוען העורר כי המתלוננת עצמה היא זו שיצרה עמו קשר למרות קיומם של צווי ההרחקה ועוד נטען כי מתקיימים בין הצדדים גם עתה מגעים להסדר טיעון.

מנגד, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערר. לטענתה, עולה מכתב האישום תמונה מדאיגה של צעיר המסרב לקבל את רצונה של המתלוננת להיפרד ממנו וקיימת מסוכנות של ממש לחייה אם העורר ישוחרר, בציינה כי העורר ממשיך להתקשר אל המתלוננת גם מן המעצר.

9.

דין הערר להידחות. במקרה דנן, העורר אינו חולק על כך שקיימות ראיות לכאורה או על כך שקיימת בנסיבות העניין עילת מעצר בגין מסוכנותו. משכך, השאלה היחידה שיש לבחון במקרה דנן היא האם ניתן לאיין את מסוכנות העורר בדרך של חלופת מעצר. שתי ערכאות השיבו על שאלה זו בשלילה ובעניין זה דעתי כדעתן. מתוך המסכת העובדתית המתוארת בכתב האישום עולה לכאורה תמונה קשה ומדאיגה של התנהגות אובססיבית מלווה באלימות שנוקט העורר כלפי המתלוננת, רק משום שהוא מסרב לקבל את העובדה שהיא חפצה לסיים את הקשר עמו. אין מדובר באירוע בודד אלא במספר אירועים המלמדים לכאורה על מסוכנות רבה מצד העורר, שלא היסס לכאורה לדרוס את המתלוננת, לאיים על חייה ולגרום לחתכים בגופה והכל - משום שביקשה לנתק את קשריה עימו. בנסיבות אלה, קשה לבטוח בעורר כי לא ינסה לפגוע במתלוננת או לאיים עליה אם ישוחרר (ראו והשוו בש"פ 6313/10 בישר נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (טרם פורסם, 13.9.2010)). כידוע, נקבע לא אחת כי שחרור לחלופת מעצר מותנה במתן אמון בנאשם כי יקיים את תנאי שחרורו (ראו למשל בש"פ 2968/10 אבו עיאדה נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (טרם פורסם, 27.4.2010)). נוכח האובססיביות העולה לכאורה מהתנהגות העורר ונוכח הפרת תנאי השחרור בעבר והתעקשותו להמשיך וליצור קשר עם המתלוננת גם מתא המעצר, נראה כי אין מקום ליתן בו אמון במידה הנדרשת לצורך שחרור לחלופה.

10.

אכן, בית המשפט אינו מחויב לאמץ את המלצות שירות המבחן ככתבן. יחד עם זאת, המלצה שלילית מטעם שירות המבחן ראוי כי ינתן לה משקל משמעותי (ראו למשל בש"פ 7593/10 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 19 (טרם פורסם, 24.10.2010)) וכזה הוא התסקיר בענייננו. שירות המבחן התרשם כי העורר מסתיר מוקדי בעייתיות בחייו, מתנהג באופן מניפולטיבי ומתקשה לקחת אחריות על מצבו. שירות המבחן אף הדגיש כי המתלוננת מדווחת על פחד פיזי וקיומי לחייה במידה שהעורר ישוחרר. ההערכה הכללית של שירות המבחן היא כי מסוכנותו של העורר הינה גבוהה, והוא זקוק לגבולות חיצוניים ברורים. נוכח מסקנה כללית זו, העובדה ששירות המבחן בחן רק חלופת מעצר אחת מבין אלה שהוצעו, אין בה כדי לשנות מן התוצאה אליה הגיעו הערכאות הקודמות (ראו והשוו לעניין זה: בש"פ 7935/10 אבו רומי נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (טרם פורסם, 4.11.2010); בש"פ 8646/09 עמר נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (טרם פורסם, 10.11.2009)).

הסדר הטיעון אשר לטענת העורר מתגבש בין הצדדים אף הוא אינו יכול לסייע בידו לעניין המעצר בשלב זה ואשר לטענה כי שמיעת ההוכחות נקבעה הרחק בחודש יולי והדבר יגרום להארכת מעצרו של העורר מעבר לתשעה חודשים, ברי כי אם יגיעו הדברים לידי כך יצטרך בית משפט זה להידרש לשאלת הארכת המעצר בהתאם לסעיף 62 לחוק המעצרים. אך לדברי המשיבה הודיע בית המשפט לצדדים כי היה והסדר הטיעון לא יסכון, יש בדעתו לקבוע מועדים מוקדמים יותר לשמיעת ההוכחות ויש להניח כי כך יעשה.

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, הערר נדחה.