בש"פ 8646/09 אליאב עמר נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 22.9.2009 (כב' השופטת ר' ברקאי), בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע יחד עם שניים נוספים (להלן: הנאשם 1 ו- הנאשם 3 וביחד הנאשמים ) אשר עמם קיים קשרים עסקיים, בעבירות של קשירת קשר לפשע, החזקת נשק, חבלה בכוונה מחמירה והיזק בחומר נפץ. בכתב האישום נטען כי ביום 15.4.2009 קשרו הנאשמים קשר לפגוע בראש עיריית אשדוד, מר יחיאל לסרי (להלן: ראש העירייה ) על-ידי זריקת רימון רסס לעבר ביתו, כנקמה על החלטתו לסלקם מחלקת קרקע בת 43 דונם שהקצתה להם עיריית אשדוד בצפון העיר בין השנים 2004-2009. במסגרת הקשר ולשם קידומו פנה הנאשם 3 למיכאל שמאילוב (להלן: מיכאל ) וצירף אותו לקשר. בערבו של יום 15.4.2009 נפגשו העורר, הנאשם 1 ומיכאל באשדוד, ולאחר מכן הסיע הנאשם 1 את מיכאל לבאר שבע למפגש עם הנאשם 3. הנאשם 3 הסביר למיכאל את הרקע לסכסוך, ביקש ממנו לזרוק את רימון הרסס לעבר בית ראש העירייה, ואמר לו לקבל הנחיות מדויקות מן העורר. בתום המפגש הסיע הנאשם 1 את מיכאל להיפגש עם העורר בביתו במושב עזר, ואז רכב מיכאל על קטנוע שהיה ברשותו בעקבות העורר לאשדוד. בהגיעם לעיר הוביל העורר את מיכאל לרחוב כינרת וביקש ממנו לתצפת על בית מספר 6-8 ולוודא שלחניית הבית מגיע רכבו של ראש העירייה מסוג וולבו בצבע אפור או ירוק. בשעה 1:00 לפנות בוקר עזב מיכאל את המקום מאחר שהרכב לא הגיע לבית. בתוך כך השיגו הנאשמים רימון מס' 26 נפיץ/רסס שנגנב מצה"ל והחזיקו בו. ביום 16.4.2009 התקשר הנאשם 3 אל מיכאל וביקש ממנו ליצור קשר עם העורר ואילו הנאשם 1 התקשר לכמה ממכריו העובדים בעירייה על מנת שיבררו עבורו היכן מתגורר ראש העירייה. סמוך לשעה 17:00 נפגשו הנאשמים בביתו של העורר במושב עזר, אז התקשר העורר אל מיכאל, הודיע לו כי אותרה כתובתו של ראש העירייה והורה לו להגיע לאשדוד. העורר פגש את מיכאל באשדוד, הראה לו את ביתו של ראש העירייה, מסר לו את רימון הרסס והסביר לו כיצד יימלט לאחר זריקתו. סמוך לשעה 21:00 נסע מיכאל לביתו של ראש העירייה, זרק את רימון הרסס אל חצר הבית ונמלט מן המקום בקטנוע. הרימון התפוצץ בחצר הבית כך שנוצר מכתש, לקירות הבית והחלונות נגרמו פגיעות רסס וחלונות ודלתות נופצו. כמו כן ניזוק מרסיסים רכב שחנה ברחוב סמוך ושמשתו נופצה.

2.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בהחלטתו מיום 22.9.2009 קיבל בית המשפט המחוזי בבאר שבע את הבקשה והורה על מעצרם של הנאשמים לרבות העורר, וכן על מעצרם של מיכאל ושל אדם נוסף (הנאשם עם מיכאל בעבירות אחרות) עד תום ההליכים נגדם. לאחר שבחן את חומר הראיות בתיק קבע בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של הנאשמים, המתבססות בעיקרן על אמרותיו של מיכאל בפני סוכן משטרתי, על האזנות סתר וכן על תיאור מפורט שמסר לחוקרי המשטרה בדבר קשירת הקשר כאמור בכתב האישום. בית המשפט ציין כי מיכאל נעצר לאחר שעוכב כשהוא נוהג ללא רישיון נהיגה, כי המשטרה ביצעה תרגיל חקירתי והכניסה אל תאו שוטר סמוי, וכי מיכאל התרברב בפניו שהוא ואחרים עומדים מאחורי אירוע זריקת הרימון באשדוד בשל סכסוך קרקעות. בית המשפט קבע כי אמרותיו אלה של מיכאל מרמזות על מעורבותם של הנאשמים באירוע, בהדגישו כי לאחר שחרורו מתא המעצר התהדק הקשר בינו לבין הסוכן המשטרתי וכי הסוכן המשטרתי דיווח שמיכאל סיפר על מעורבותו באירוע זריקת הרימון לבקשת הנאשם 3 ושותפיו העסקיים. בית משפט קמא הוסיף וציין כי לאחר שמיכאל נעצר בשנית והוזהר לראשונה כי הוא חשוד במעורבות באירוע זריקת הרימון, הוא מסר לחוקרים עודד חביב (להלן: חביב ) ושמעון פורטל (להלן: פורטל ) אמרות מפורטות הקושרות את הנאשמים לאירוע ולאחר מכן ביצע הובלה והצבעה בזירת האירוע בפני חביב (יצוין כי בהודעות אלה אף הביע מיכאל חשש שהנאשמים יפגעו בו ובמשפחתו). בית משפט קמא ציין כי על-פי גרסתו של מיכאל (ובניגוד לאמור בכתב האישום) הוא סירב לזרוק את הרימון אל חצר ביתו של ראש העירייה משנוכח לדעת כי מדובר ברימון רסס ולא ברימון הלם, כי אחר זרק את הרימון וכי אותו אחר נמלט אחר-כך מן המקום על גבי הקטנוע שלו. עוד ציין בית המשפט כי באמרותיו המאוחרות חזר בו מיכאל מן הגרסה שמסר וכי בתיק קיימת עדות ראייה של השוטר תומר ועקנין, לפיה ראה קטנוע הדומה לקטנוע של מיכאל נמלט מן המקום לאחר הפיצוץ.

פרט לאמרותיו של מיכאל עמד בית משפט קמא על ראיות נוספות המסבכות את העורר, ובהן טענתו של העורר כי ביום האירוע היה באשקלון עם בני משפחתו והעובדה שבחר לשמור חלקית על זכות השתיקה. בית המשפט הדגיש כי העורר הכחיש כל היכרות עם מיכאל וקבע וכי הכחשה זו סותרת את אמרתו של מר איגור מטטוב מיום 2.7.2009 לפיה במסיבת יום ההולדת שלו ביום 13.5.2009 ישבו השניים סביב אותו שולחן וכן סותרת את הודעתו של מיכאל מיום 22.6.2009 בה הצביע על ביתו של העורר במושב עזר וסיפר כי הם מכירים מזה חודשיים. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי איכון הטלפון הסלולארי של העורר בצומת עד הלום ובבאר שבע ביום 15.4.2009 ובזירת האירוע ביום 16.4.2009 תואם את הודעותיו של מיכאל. בית המשפט ציין כי העורר מכחיש שהטלפון הסלולארי המדובר שייך לו אך הדגיש כי מיכאל וכן חברו של העורר, יואל נפתלי (להלן: נפתלי ), מסרו שנהגו ליצור קשר עם העורר בטלפון זה. לבסוף קבע בית משפט קמא כי הראיות לכאורה נגד הנאשם 1 מחזקות אף הן את התשתית הראייתית נגד העורר.

3.

בית משפט קמא הוסיף וקבע כי נגד הנאשמים ובהם העורר קמה עילת מעצר של מסוכנות, הנלמדת מאירוע זריקת הרימון המיוחס להם. בהקשר זה הדגיש בית המשפט כי הנאשמים היו ערים לאפשרות שרימון הרסס יגרום נזק לרכוש ולגוף ועוד הדגיש כי ניסיונם להשפיע על ראש העירייה על-ידי שימוש בנשק קטלני יש לו השלכות חמורות בכל הנוגע לסדרי ממשל וחברה וכי הסכנה הנשקפת מפני אלה הנוטלים חלק במעשים מסוג זה הינה מוחשית וממשית. כמו כן קבע בית המשפט כי קיים חשש ממשי שהנאשמים יפגעו במיכאל משום שמסר עדות מפלילה נגדם ובכך ישבשו הליכי משפט. לבסוף קבע בית משפט קמא כי נסיבות המקרה דנן אינן מצדיקות בחינת חלופת מעצר, בציינו כי בתסקיר שירות המבחן שהוזמן בעניינו של העורר אין המלצה לשחררו לחלופה.

מכאן הערר שבפניי.

4.

העורר טוען כי שגה בית משפט קמא בכך שביסס החלטתו על אמרותיו של מיכאל, כי מיכאל שיקר ומסר גרסאות סותרות וכי יש בכך כדי להטיל ספק במהימנותו. העורר טוען כי מיכאל מנסה להקטין את חלקו באירוע ולשם כך הוא פועל להפליל אותו ומציין כי לא נערך כל עימות ביניהם וכי המשיבה עצמה אינה מאמינה למיכאל והוא מפנה בעניין זה לסעיף י' לבקשה למעצר עד תום ההליכים בו ציינה המשיבה כי "דבריו של מיכאל בנוגע לסירובו לזרוק את הרימון ולגבי מעורבות אדם נוסף בזריקה אינם עולים בקנה אחד עם ראיות נוספות מתיק החקירה...". העורר טוען כי המשיבה מחלקת את אמרותיו של מיכאל לכאלה המסבכות אותו, להן היא מייחסת אמינות, ולכאלה המנקות אותו, שאינן מהימנות עליה. העורר מוסיף ומציין בהקשר זה כי מיכאל עצמו סיפר באחת מגרסאותיו שאדם אחר, ולא העורר, נתן לו את רימון הרסס. עוד טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בכך שהסתמך על איכון הטלפון הסלולארי, בציינו כי המכשיר אינו רשום על שמו ולא היה בשימושו הבלעדי, וכי הוא מותקן ברכב אשר שימש גם אחרים ולא רק אותו. העורר טוען, על כן, כי דברי נפתלי בעניין יצירת קשר עם העורר אל מספר הטלפון המדובר אינם מעלים או מורידים, ומדגיש כי נפתלי התייחס בהקשר זה לשיחה שהתקיימה ביניהם לפני כשמונה חודשים וכי הנאשם 1, אשר נשאל בחקירתו מהו מספר הטלפון של העורר, מסר שני מספרים אחרים. עוד טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בקובעו שהתשתית הראייתית להוכחת אשמתו של הנאשם 1 מחזקת את התשתית הראייתית להוכחת אשמתו שלו, וכי ייתכן מצב בו אחד משניהם יזוכה והשני יורשע.

לחלופין טוען העורר כי אם ייקבע שקיימות ראיות לכאורה יש לבחון קיומה של חלופת מעצר וכי שגה בית משפט קמא בהחלטתו שלא לעשות כן. העורר טוען

כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נתן דעתו לנסיבות האישיות החריגות הקיימות בעניינו, ובהן העובדה כי בנו סובל ממחלה קשה ומאושפז לעתים קרובות בבתי חולים. עוד טוען העורר כי בית משפט קמא לא נתן דעתו כלל להתרשמותו החיובית של שירות המבחן מן המפקחים שהציע. העורר מודה כי שירות המבחן לא המליץ לשחררו לחלופת מעצר אך טוען כי מדובר בהמלצה בלבד וכי בית המשפט הוא שאמור לקבל את ההחלטה הסופית בעניין זה. לבסוף טוען העורר כי הוא אדם נורמטיבי בעל עבר פלילי מינורי וכי בחמש-עשרה השנים האחרונות עבד בעיריית אשדוד וזכה להערכה רבה.

5.

המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטתו של בית משפט קמא, וטוענת כי הגרסה שהציג מיכאל מפורטת וכי לא ניתן היה להמציאה. בהקשר זה טוענת המשיבה כי מיכאל זיהה את ביתו של העורר במושב עזר ואת רכבו מסוג שברולט בצבע זהב ועוד היא טוענת כי גרסתו של מיכאל לפיה תחילה לקח אותו העורר בטעות לבית שאינו ביתו של ראש העירייה, עולה בקנה אחד עם העובדה שהנאשם 1 בירר ביום 16.4.2009 היכן מתגורר ראש העירייה. המשיבה סבורה כי ניתן לייחס אמינות לאותם חלקים בגרסתו של מיכאל המסבכים את העורר, גם אם היא אינה מייחסת אמינות לחלקים אחרים באותה גרסה בהם מנסה מיכאל לנקות עצמו מאחריות. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אמרתו של נפתלי בעניין הטלפון הסלולארי השייך לעורר מספיקה לצורך שלב המעצר ולבסוף מציינת המשיבה כי בית משפט זה דחה באחרונה ערר שהגיש הנאשם 1 על החלטת בית משפט קמא כי קיימות נגדו ראיות לכאורה (ראו בש"פ 8006/09 בוכניק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.10.2009) (להלן: עניין בוכניק )), וטוענת כי החלטה זו מחזקת את המסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר. המשיבה סבורה כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר וטוענת כי נשקפת ממנו מסוכנות גבוהה וכי העובדה ששירות המבחן לא המליץ בתסקיר על שחרור לחלופה מדברת בעד עצמה.

6.

דין הערר להידחות. כידוע, אין בית המשפט נדרש בשלב המעצר למשקלן של הראיות לכאורה ולמהימנות העדים, וכל שעליו לבחון הוא את הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה ואת סיכויי ההרשעה שהן מקימות (ראו: בש"פ 8803/07 נימר נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (טרם פורסם, 31.10.2007); בש"פ 3673/08 גילקרוב נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (טרם פורסם, 25.5.2008); בש"פ 8611/09 סטבינסקי נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (טרם פורסם, 5.11.2009)). העורר מלין על כך שהמשיבה ובית משפט קמא נסמכו לעניין קיומן של ראיות לכאורה על אמרותיו של מיכאל אף שמסר בחקירותיו כמה גרסאות ובאחרות שמר על זכות השתיקה. אין בידי לקבל טענה זו. הגרסה שמסר מיכאל בחקירתו מיום 22.6.2009, ועמד על כך בית משפט קמא, כוללת תיאורים מפורטים של השתלשלות האירועים עד לזריקת רימון הרסס אל חצר ביתו של ראש העירייה. מחקירתו של מיכאל עולה כי העורר יחד עם הנאשם 1 והנאשם 3 הנחו אותו לזרוק את הרימון, כי העורר הוא שביקש ממנו לזרוק את רימון הרסס והדריך אותו כיצד להימלט מן המקום לאחר זריקתו (חקירתו של מיכאל מיום 22.6.2009, עמ' 1-6) ומקובלת עליי טענת המשיבה כי הפרטים שמסר מיכאל מחזקים לכאורה את גרסתו זו. כך, למשל, ידע מיכאל להוביל את חוקרי המשטרה לביתו של ראש העירייה בדרך מסוימת אף שהיה באשדוד, לטענתו, שלוש או ארבע פעמים בלבד ואף שהשוטרים הובילו אותו לבית בדרך אחרת (מזכר חביב דו"ח הובלה מיום 23.6.2009). חיזוק נוסף לכאורה ניתן למצוא בהודעתו של השוטר תומר ועקנין כי ראה קטנוע הדומה לזה של מיכאל מתרחק מביתו של ראש העירייה בסמוך להתפוצצות רימון הרסס (הודעתו של תומר ועקנין מיום 19.4.2009, שורות 9-13). כמו כן מצאתי טעם בטענת המשיבה לפיה ניסיונותיו של הנאשם 1 לברר היכן מתגורר ראש העירייה (ראו עניין בוכניק , פסקה 23) מתיישבים לכאורה אף הם עם גרסתו של מיכאל בחקירתו מיום 22.6.2090, שסיפר כי העורר הוביל אותו תחילה לכתובת שגויה, ותומכים בתשתית הראייתית לכאורה נגד העורר. יתרה מכך, העורר בחקירתו הכחיש כל היכרות עם מיכאל. אולם מיכאל מסר לחוקרים מידע הנוגע לעורר והמעיד לכאורה על קיומה של היכרות ביניהם. מיכאל הוביל את החוקרים לביתו של העורר ביישוב עזר (אף שסבר כי מדובר בביתו של הנאשם 1. ראו לעניין זה מזכר דו"ח הובלה מיום 23.6.2009) וכן ידע לספר כי העורר נוהג ברכב שברולט בצבע זהב (הודעת מיכאל מיום 22.6.2009, שורה 18, 34; תמלול מיום 24.6.2009 של חקירת מיכאל מיום 22.6.2009, שורה 2; תמלול מיום 24.6.2009 של דו"ח הובלה והצבעה מיום 23.6.2009, עמ' 3. כמו כן ראו עדותו של מר איגור מטטוב בהודעתו מיום 2.7.2009 לעניין ההיכרות בין העורר למיכאל). לעומת זאת, כאשר נשאל העורר האם הוא מכיר את מיכאל שמר תחילה על זכות השתיקה (הודעת העורר מיום 22.6.2009, שורות 6-9) ואף הכחיש כאמור כל היכרות עמו (הודעת העורר מיום 22.6.2009, שורות 36-41). אשר לראייה הלכאורית הנוספת הנוגעת לטלפון הסלולארי השייך על-פי הנטען לעורר. הודעתו של נפתלי כי הטלפון האמור שייך לעורר (הודעת נפתלי מיום 28.4.2009, שורות 5-6) ואיכון הטלפון ביום 15.4.2009 בצומת עד הלום וביום 16.4.2009 סמוך לביתו של ראש העירייה באשדוד, מהווים נדבך נוסף בתשתית הראייתית הלכאורית הנדרשת לצורך שלב המעצר.

הנה כי כן, הגרסה המפורטת שמסר מיכאל לעניין אירוע זריקת רימון הרסס ולעניין מעורבותו של העורר באירוע זה, מקימה את הפוטנציאל ההוכחתי הדרוש לצורך מעצרו של העורר. העובדה כי המשיבה אינה מקבלת את גרסתו של מיכאל לעניין זהות זורק רימון הרסס, וממשיכה לסבור כי מיכאל עצמו הוא זה שזרק אותו ולא אדם אחר שנלווה לעורר, כפי שטען מיכאל בחקירתו, אין בה כדי לגרוע מן התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת נגד העורר כמי שיזם, תכנן, הדריך ונטל חלק פעיל בהוצאת האירוע העברייני אל הפועל. מכל מקום, מהימנותו של מיכאל נגדה מכוון העורר בטיעוניו תיבחן על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע בהליך העיקרי והוא אשר יכריע בסופו של יום ולאחר בחינת הראיות כולן האם ניתן להרשיע את העורר על-פי עדות זו.

7.

טענתו של העורר כי מכל מקום וגם אם קיימות ראיות לכאורה יש לשחררו לחלופת מעצר, אף היא דינה להידחות. אכן, בית משפט זה עמד לא פעם על החובה לבחון אפשרות של חלופת מעצר לצורך השגת מטרת המעצר בדרך הפוגעת פחות בחירותו של נאשם. אולם בחינה זו אין משמעותה בחינת חלופות קונקרטיות בכל מקרה נתון. על בית המשפט ליתן דעתו לסוגיית החלופה ולהתייחס אליה בהחלטתו אך בהחלט ייתכנו מקרים בהם יסבור בית המשפט כי בנסיבותיו של המקרה שבפניו לא ניתן לאיין את עילת המעצר בדרך של חלופה ואם זו מסקנתו, אין טעם ואין צורך לבחון חלופות קונקרטיות (ראו: בש"פ 9447/04 זבידאת נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (לא פורסם, 2.11.2004); בש"פ 7985/09 חאלד נ' מדינת ישראל , פסקה 14 (טרם פורסם, 15.10.2009)). במקרה דנן השתכנע בית משפט קמא כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר בדרך של חלופת מעצר לאחר שבחן את האמור בתסקיר המעצר שהוגש ונוכח ההערכה הכלולה בו כי המסוכנות הנשקפת מן העורר גבוהה ואינה מאפשרת המלצה על שחרורו של העורר לחלופה. במסקנתו זו של בית משפט קמא לא מצאתי מקום להתערב.

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, הערר נדחה.