בש"פ 1668/10 ניב גמזו נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 3.2.2010 (כב' השופטת ח' כוחן) שהורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעבירות של עסקה בסם מסוכן, ייצור וייבוא סם מסוכן, סחר בסם מסוכן, החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, נסיון להחזיק סם מסוכן שלא לצריכה עצמית וקשירת קשר לביצוע פשע (עבירות על פקודת הסמים). בכתב האישום מיום 7.1.2010 שהוגש נגד העורר ונגד אביו (להלן: דוד

וביחד: הנאשמים ) נטען כי במועד כלשהו לפני חודש מאי 2009 קשרו הנאשמים עם אדם העונה לשם חורחה וילאריאל היושב בבוליביה ומכונה "ארתורו" או "טיו" (להלן: טיו ), לייצא קוקאין מבוליביה ולייבאו לישראל. במסגרת זו גייס טיו בבוליביה, בין השאר, שלוש בלדריות בוליביאניות, אם ושתי בנותיה (להלן: הבלדריות ), ונתן להן מארזי סם גליליים המכונים "זרגים" שהיה עליהן לבלוע במטרה לפלוט אותם עם הגיען ארצה ולמסרם לידי הנאשמים תמורת תשלום שסוכם בין טיו לדוד בשיחת טלפון. טיו הסדיר את הזמנת כרטיסי הטיסה לישראל וחדרי מלון בתל אביב, והבלדריות הונחו להגיע לחדרים אלו ולפעול בהתאם להנחיותיו והכל על דעת הנאשמים. על פי האישום הראשון, ביום 31.5.2009 טסה לישראל אחת הבלדריות, גבריאלה, וזאת במימונם של הנאשמים ובתיאום עם טיו. גבריאלה פגשה את הנאשמים וקיבלה מידם כ-70,000 אירו, אשר היוו תשלום עבור עסקאות קודמות לייבוא קוקאין שנעשו בין טיו לנאשמים, וביום 9.6.2009 טסה בחזרה לבוליביה ומסרה לטיו את הכסף שקיבלה. על פי האישום השני, ביום 13.11.2009 טסו הבלדריות לישראל לאחר שבלעו כשני ק"ג קוקאין מוסלק במארזים לבליעה במטרה להעבירו לידי הנאשמים תמורת תשלום שסוכם טלפונית בין דוד וטיו. במהלך שהותן בישראל היה דוד בקשר טלפוני עם טיו לשם קידום עסקת הסמים וטיו, מצדו, היה בקשר עם הבלדריות למעקב אחר מימושה. במועד סמוך שאינו ידוע נפגשו בתל אביב שתיים מן הבלדריות עם הנאשמים (בהוראת טיו אשר תיאם זאת עם הנאשמים) ומסרו להם 2 ק"ג קוקאין תמורת 60,000 אירו. השתיים טסו בחזרה לבוליביה ביום 24.11.2009 ומסרו לטיו את הכסף. על פי האישום השלישי, במועד כלשהו במחצית השניה של חודש נובמבר 2009 קשרו הנאשמים וטיו לייבא קוקאין מבוליביה לישראל ולשם כך פנה טיו לאחת הבלדריות האחיות, איאולנדה-ליידי, והנחה אותה לתדרך בלדרים שאיתר כיצד להעביר את הקוקאין לידי הנאשמים. בסמוך לכך טסו לישראל בלדרים שזהותם אינה ידועה ובגופם קוקאין בכמות שאינה ידועה אף היא. בהוראת טיו ולאחר תיאום עם הנאשמים מסרו הבלדרים את הקוקאין לנאשמים. בין טיו והנאשמים נותר חוב כספי בסך 16,000 אירו, וסוכם בין הצדדים כי הנאשמים ישלמו אותו במועד מאוחר יותר בעסקה נוספת לייבוא סם.

על פי האישום הרביעי, ביום 19.12.2009 טסו הבלדריות לישראל לאחר שבלעו כשלושה ק"ג קוקאין מוסלק ב-252 מארזים לבליעה במטרה להעבירו לידי הנאשמים, ועם הגעתן לנו במלון בתל אביב ששולם מבעוד מועד על ידי טיו והנאשמים או מי מטעמם. הנאשמים היו בקשר עם טיו, אשר הנחה את הבלדריות לגבי מסירת הסמים והכסף שעליהן לקבל בתמורה. ביום 22.12.2009 נפגשה גבריאלה עם דוד במסעדה בתל אביב, שם שוחחה בטלפון עם טיו ואז העבירה את מכשיר הטלפון לדוד כדי שיתאם עם טיו את פרטי העברת הסמים והתשלום עבורם. דוד סיכם עם גבריאלה כי תמסור לו ולבנו את הסמים תמורת תשלום בשעה 21:00 במקום מפגש עליו הצביע. בשעה היעודה יצאו גבריאלה ואיאולנדה-ליידי לפגישה עם הנאשמים, אשר מצדם הגיעו לפגישה כאשר בחזקת דוד 46,750 אירו, 21,720 ₪ ו-200 דולר ארה"ב ובחזקת העורר 40,000 דולר ארה"ב ו-7,000 ₪. הפגישה נערכה תחת עינם הפקוחה של שוטרי היחידה המרכזית של מחוז תל אביב, אשר סיכלו את העברת הסמים בפועל ועצרו את הנאשמים.

2.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים נגדם. דוד הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר נגדו, ומעצרו הוארך עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 3.2.2010 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ח' כוחן) כי קיימות ראיות לכאורה גם לביסוס אשמתו של העורר, כי קיימת עילת מעצר סטטוטורית בעבירות המיוחסות לו וכי אין מקום לקבלת תסקיר שירות מבחן בעניינו שכן לא ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר לעבירות נשוא האישום הרביעי והוא הפנה בהקשר זה, בין היתר, לדו"ח הפעולה של השוטר שוקרון מיום 22.12.2009 בו צוין כי גבריאלה סיפרה בעדותה כי דוד מסר לה שיגיע לפגישה בערב יחד עם בנו, וכן לדו"ח הפעולה של רס"ר לוקיאנוב בו מתואר כיצד הגיע דוד לרחוב גורדון רכוב על אופנוע הנהוג בידי העורר, שהמתין במקום בעוד אביו פוסע הלוך ושוב לכיוון רחוב בן-יהודה. עוד ציין בית משפט קמא האזנת סתר מיום 22.12.2009 בה דווח דוד לעורר על הפגישה שקבע ב-17:00 והדגיש כי ברור מתגובתו של העורר שידוע לו במה דברים אמורים. כמו כן ציין בית המשפט שיחות נוספות שנקלטו בין דוד לעורר באותו היום וקבע כי מהן עולה בבירור שהאב מעדכן את בנו בכל הקשור לפגישות. בית המשפט הוסיף כי העורר שמר על זכות השתיקה למעט אמירה סתמית כי את הכסף שנמצא בחזקתו קיבל מדודו לשם רכישת רכב, טענה שלא אומתה על ידי דוד ונדחתה על ידי בית המשפט מאחר שהעורר סירב למסור את פרטיו של הדוד. בית המשפט דחה את הטענה כי המשטרה לא בדקה עם הדוד את גרסתו זו של העורר, בקובעו כי המשטרה לא יכולה היתה לערוך בדיקה על סמך טענה סתמית ונוכח סירובו של העורר לשתף פעולה בחקירתו. בית המשפט הוסיף וקבע כי די בהצטברות הראיות הנסיבתיות הנוגעות לאישום הרביעי (תיאום הפגישה בין גבריאלה לדוד, הגעת הנאשמים על גבי אופנוע שנהג העורר סמוך למקום המפגש, שיחות הטלפון קודם למפגש ובמהלכו, תפיסת הכסף והתנהגות העורר בחקירה), לביסוס התשתית הראייתית הנדרשת בשלב המעצר.

אשר לאישומים הראשון, השני והשלישי ציין בית המשפט כי גבריאלה מסרה הודעה מפורטת בדבר העסקאות המתוארות באישומים אלה וציינה כי בכל המפגשים

התלווה "הבן" לדוד ותיארה את הבן כ"גבוה" (בהקשר זה העיר בית המשפט כי העורר אכן גבוה בהרבה מאביו). עוד סיפרה גבריאלה כי בעסקה נשוא האישום השני נתן לה העורר 10,000 דולר שחסרו לדוד. איאולנדה-ליידי מסרה אף היא בחקירתה כי דוד נהג להגיע למפגשים בלוויית בנו, שבא רכוב על האופנוע. בית המשפט ציין עוד, כי גביראלה ואיאולנדה-ליידי אמנם לא זיהו את העורר בתמונה שהוצגה להן, אך שתיהן ידעו לומר שמדובר בבנו של דוד ולו בן אחד בלבד, ומשכך אין בעובדה שהבלדריות לא זיהו את הבן כדי להצביע על כרסום בראיות. בית המשפט קבע עוד כי שיטת הביצוע המתוארת באישומים הנ"ל דומה לשיטת הביצוע באישום הרביעי וכי אין להפרידו מהם, וכן קבע כי מאחר שבאישום הרביעי נעצר העורר בנסיבות שפורטו ואין מחלוקת כי מדובר בבנו היחיד של דוד, המסקנה המתבקשת היא שאותו הבן שהסיע אותו לעסקה המפורטת באישום הרביעי, הסיע אותו גם לעסקאות הקודמות. לבסוף קבע בית המשפט כי אף שחלקו של העורר קטן מחלקו של אביו, סעיף 13 לפקודת הסמים עוסק אף במי שמקל על ייצואו או ייבואו של סם ומשכך נכנסת פעילות העורר בגדר הסעיף. מטעמים אלה קבע כאמור בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים המיוחסים לעורר והורה על מעצרו עד תום ההליכים.

3.

בערר שבפנינו טוען העורר כי ביחס לאישומים 3-1 אין ולו שמץ ראיה כנגדו, ואילו באישום הרביעי קיים, לכל הפחות, כרסום ממשי בראיות המחייב לשיטתו בחינת חלופת מעצר ראויה. באשר לאישומים 3-1 טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בקביעתו שהבלדריות הפלילו את העורר בחקירתן שכן הבלדריות מעולם לא זיהו אותו, לא נקבו בשמו ולא מסרו פרטי זיהוי נכונים לגביו, וכן כי אף שלא בוצע מסדר זיהוי כראוי אלא הוצגו להן תמונות העורר ואביו, הבלדריות לא זיהו את העורר כמי שהיה מעורב בביצוע עסקאות סמים. העורר מציין כי איאולנדה-ליידי מסרה בחקירתה שלא ראתה את "הבן" ללא קסדה, וכי דוד הוא שאמר להן שהאדם על האופנוע הוא בנו ולפיכך מדובר בעדות מפי השמועה שכן דוד לא יוכל על פי דין להעיד נגד בנו. העורר מוסיף כי בחקירתה אמרה גבריאלה באשר לתמונה שהוצגה לה כי היא רק "קצת דומה" לבנו של דוד, וכן מסרה שלא תוכל לזהות את העורר כיוון שראתה את פניו רק פעם אחת ולרגע קצר. באותה חקירה ציינה גבריאלה כי יש לבן זקנקן ואיאולנדה-ליידי מסרה שעיניו כחולות, ואילו העורר טוען כי מעולם לא עטר זקן וכי עיניו חומות והוא מוסיף וטוען כי מראה עיניים מלמד שאינו גבוה מאביו וכי בית משפט קמא שגה בקובעו שהעורר הוא הגבר אותו מתארת גבריאלה בעדותה. עוד טוען העורר כי איאולנדה-ליידי מסרה בחקירתה שדוד ובנו הגיעו על גבי אופנוע לבן, בעוד שהאופנוע שברשותו הוא שחור, ולטענתו מדובר בפרט מזכה מהותי המעיד כי קיים אחר המעורב בפרשה. לבסוף טוען העורר כי אין לקבל את קביעתו של בית משפט קמא בדבר "שיטת ביצוע" ביחס לאישומים 3-1 במתכונת שבה בוצעה לכאורה העסקה המתוארת באישום הרביעי והוא מציין כי מעולם לא זוהה כמי שמעורב באותה עסקה ולכל היותר יש בראיות כדי ללמד כי הוא "הקפיץ" את אביו למפגש המתואר באותו אישום בלא שנטל בו חלק.

אשר לאישום הרביעי מוסיף העורר וטוען כי הוא מבוסס כולו על ראיות נסיבתיות שאינן מבססות סיכוי סביר להרשעתו. העורר טוען כי מעולם לא החזיק בסמים; כי אין באישום להצביע על כך שידע שעומדת להתבצע במקום עסקת סמים; וכי ממילא אין זו המסקנה הסבירה היחידה המתבקשת בנסיבות האמורות. לטענת העורר סייע הוא לאביו בכך שהסיעו לפגישה, ושגה בית משפט קמא בהתעלמו מהאמירה בדו"ח הפעולה מאותו ערב לפיה נותר ישוב על ספסל ברחוב גורדון ונראה "ממתין", להבדיל מ"מתצפת", בעוד אביו נפגש עם הבלדרית ברחוב אחר. עוד טוען העורר כי בית משפט קמא התעלם מכך שעל פי דו"ח הפעולה של רס"ר לוקיאנוב הוא נעצר בעת שעמד לעזוב את המקום, מבלי להמתין לאביו או למסור לאביו את הכספים שנמצאו ברשותו, ולטענתו מעיד הדבר על חוסר תיאום בינו ובין אביו, אי-מודעות לעסקת הסמים וכן על כך שהכסף שהיה בחזקתו לא נועד לעסקת הסמים. בהקשר זה מוסיף העורר כי הכסף שנתפס ברשותו היה בדולרים של ארה"ב שאינו המטבע (אירו) אשר שימש לעסקאות הסמים, וכי הסביר שהכסף ניתן לו מדוֹדוֹ יענקל לשם קניית רכב אך המשטרה לא טרחה לבדוק גרסא זו. העורר מצטט דברים מחקירתו במשטרה, מהם עולה לטענתו כי שאל את החוקר אם ניתן להחזיר את הכסף לאותו הדוֹד או לאמת עמו את נתינת הכסף אך נענה כי המשטרה מעוניינת לחלט את הכסף. העורר מוסיף וטוען כי השיחות המוקלטות בינו ובין אביו הן אקראיות ואין בהן להוכיח כי ידע על עסקת הסמים, להיפך.

לבסוף טוען העורר כי מעורבים אחרים בפרשה פרט לאביו שוחררו וכי שגה בית משפט קמא משלא שקל חלופת מעצר בעניינו נוכח המשפט הארוך שעוד צפוי לו (מועדי הוכחות נקבעו ליוני ולספטמבר), הכרסום בראיות לכאורה נגדו והעובדה כי עברו הפלילי (הכולל החזקה ושימוש בסמים שלא לצריכה עצמית) רחוק. בשל כל הטעמים הללו טוען העורר כי יש לשחררו מן המעצר ולחלופין הוא עותר לעריכת תסקיר מעצר בעניינו לשם בחינת האפשרות לשחררו לחלופה מתאימה.

4.

המשיבה מצדה סומכת את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי וטוענת כי בראיות לכאורה נגד העורר יש כדי לבסס את האישומים המיוחסים לו. המשיבה מציינת כי ככל שהדבר נוגע לאישום הרביעי, העורר נתפס בזירת האירוע לאחר שנצפה מגיע למקום עם אביו וממתין לו תוך שהוא צופה לעבר נקודת המפגש בה נערכה עסקת הסמים, בעוד שבחקירתו טען כי הגיע למקום לבדו. עוד מציינת המשיבה כי מהשיחות שהוקלטו בין העורר ואביו עולה כי מועד הפגישה בערב יום 22.12.2009 ובואם אליה תואמו בין השניים. המשיבה טוענת בהקשר זה כי גבריאלה מסרה בחקירתה שדוד היה מגיע תמיד לאסוף את הסמים עם בנו על האופנוע וכי דוד עצמו אמר לה שמדובר בבנו, וכן כי באחד המפגשים נתן לה הבן 10,000 דולר ארה"ב תמורת סמים. אשר לגרסת העורר לפיה הכסף שנתפס ברשותו ניתן לו מדוֹדוֹ טוענת המשיבה כי העורר נשאל על כך בחקירתו אך סירב לתת פרטים שיאפשרו לאמת את הדברים וכי אביו נשאל על כך בחקירתו והשיב שלא ידוע לו כי בידיו של העורר היה כסף. המשיבה מוסיפה וטוענת כי מן החקירה עולה שלא כל הסמים היו מיועדים להימסר בפגישה בה נעצרו הנאשמים, כי חלק מהכסף מיועד היה להימסר למחרת, כי יש בכך להסביר את סכום הכסף שנתפס ברשות העורר וכי לדברי גבריאלה הנאשמים יכולים היו לשלם תמורת הסמים גם בדולרים ולאו דווקא במטבע אירו. עוד טוענת המשיבה כי הסכום שנתפס אצל העורר משלים את הסכום שנתפס אצל אביו כדי השווי הכולל של העסקה (70,000 אירו) לפי הודעתה של איאולנדה-ליידי. המשיבה מוסיפה וטוענת כי משהציגו לגבריאלה בחקירתה תמונה של העורר השיבה "כן, דומה לו קצת" וכי נוכח דבריה לפיהם היה הבן לרוב עם קסדה, לא מצאה המשטרה תועלת במסדר זיהוי.

5.

דין הערר להידחות. בשלב המעצר אין בית המשפט נדרש, ככלל, למשקלן של הראיות לכאורה ולשאלות של מהימנות, וכל שעליו לבחון הוא את הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה ואת סיכויי ההרשעה הגלומים בהן (ראו: בש"פ 8803/07 נימר נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (טרם פורסם, 31.10.2007); בש"פ 8646/09 עמר נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (טרם פורסם, 10.11.2009)). במקרה דנן, יש אמנם טעם בטענות שהעלה העורר לעניין עוצמתן הפחותה של הראיות לכאורה ככל שהדבר נוגע לאישומים 3-1, אך אין בכך כדי להועיל לו בערר זה שכן לצורך ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים די בקיומן של ראיות ממשיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעתו בעבירות המיוחסות לו באישום הרביעי.

הטענה בה דבק העורר עתה לעניין המעורבות המיוחסת לו בעסקת הסמים המפורטת באישום הרביעי היא כי הסיע את אביו למקום עריכת העסקה בלא שידע על קיומה, בלא שהדבר תוכנן מראש ומבלי שהיה לו תפקיד כלשהו באותה עסקה. אולם, הראיות לכאורה הקיימות נגדו באשר לאישום הרביעי, אף שהן נסיבתיות בעיקרן, טופחות על פני טענתו זו ומהן עולה לכאורה כי העורר ידע על קיומה של העסקה וכי נטל חלק בהוצאתה אל הפועל. העורר נצפה כשהוא מסיע את אביו באופנוע שברשותו אל פינת הרחובות גורדון ובן-יהודה, סמוך לנקודת המפגש שנקבעה לצורך עריכת העסקה. בדו"ח פעולה שערך רס"ר לוקיאנוב נכתב כי לאחר שדוד ירד מן האופנוע החנה העורר את האופנוע, התיישב על ספסל ונראה "ממתין" ובדו"ח עיקוב משטרתי מאותו היום נאמר כי באותו שלב נראה העורר "לסירוגין מתצפת את אורך רחוב גורדון". זאת ועוד, צילומי הזירה שמסר המפקח יוני חג'ג' בזכ"ד מיום 21.2.2010 מלמדים כי נקודת המפגש בין גבריאלה ואיאולנדה-ליידי לדוד (בפינת הרחובות גורדון ודב הוז) היתה סמוכה לספסל עליו ישב העורר וכי ממנו ניתן לראותה בבירור. בהקשר זה כבר נפסק כי נסיון החיים מלמד ש"מבצעי עבירה – ובמיוחד עבירה חמורה – אינם מזמינים 'משקיפים' לארח להם לחברה בעת ביצועה של עבירה; וכל עוד לא מוכח אחרת – רשאי בית המשפט לראות ב'נוכחות' כאמור, בסיס לקביעת אחריות לביצוע העבירה" (ראו ע"פ 3006/96 מטיאס נ' מדינת ישראל , פיסקה 9 (לא פורסם, 8.9.1997)).

העורר טען עוד כי העובדה שלא מסר לאביו את הכספים שנמצאו ברשותו וכן העובדה שכספים אלה היו בדולרים יש בהן להעיד על חוסר מעורבותו בעסקה. אכן, עובדות אלה עשויות היו לפעול לזכותו של העורר אלמלא מסרו גבריאלה ואיאולנדה-ליידי בהודעות מיום 21.12.2009 כי לא היה הכרח שכל התשלום עבור העסקה יתבצע באותו הערב (ראו עמוד 17לפרוטוקול מספר 5972 א', להלן: החקירה ) וכן לא היה הכרח כי כל הסכום כולו יהיה בידי דוד כבר מלכתחילה וכזכור קיימת עדותה של גבריאלה לפיה בעסקה קודמת השלים מי שהוצג לה על ידי דוד כבנו סכום חסר בסך 10,000 דולר ארה"ב, שנדרש להשלמת אותה עסקה ואשר לא היה בידי האב. על כן, אין להוציא מכלל אפשרות שהעורר המתין עם סכומי הכסף שבידיו למקרה שבו תידרש השלמת סכומים כלשהם בעסקה ועוד יש לזכור כי הסכומים שהחזיק העורר בידו יחד עם הסכומים שהיו בידי האב השלימו את התמורה שנדרשה לעסקה. אשר לסוג המטבע שהיה בידי העורר, ראויה לציון העובדה כי גבריאלה ציינה בחקירה שהנאשמים יכלו לשלם עבור הסמים גם בדולרים ולאו דווקא במטבע אירו (ראו עמוד 15 לפרוטוקול) ואילו איאולנדה-ליידי מסרה בחקירה כי בעבר הלכה עם דוד והמירה כספים שנתן לה בשקלים למטבע אירו (ראו עמוד 70 לפרוטוקול). לפיכך, ובניגוד לטענת העורר, העובדה שהיו בידיו דולרים אינה ראיה מזכה כלל ועיקר. זאת ועוד, על אף האמירה התמוהה שנשמעה מפי חוקרו של העורר לפיה "את האמת אנחנו רוצים פשוט לחלט את הכסף הזה", עיון בתמליל החקירה מיום 23.12.2009 מראשיתה ועד סופה מראה כי העורר אכן נמנע, במספר הזדמנויות, מלספק פרטים העשויים לסייע בידי המשטרה לאמת את גרסתו לפיה קיבל את הכסף מדודו לשם קניית רכב (ראו עמודים 21, 23, 30, 32, 33 ו-35 לפרוטוקול מספר 5973 ב'). בחקירתו השניה מיום 30.12.2009 נשאל העורר שוב לגבי מקור הכסף ואף נאמר לו על ידי החוקר "לצערי לא הצלחתי למצוא דוד בשם יענקלה על מנת שאני אוכל לבדוק את הדברים ולהחזיר לו את הכסף בהנחה שזה נכון", אך העורר בחר להמשיך לשתוק (ראו גיליון מספר 7). היעדר שיתוף פעולה מצד העורר ושתיקתו בחקירה יש בהם כדי לחזק את התשתית הראייתית לכאורית לחובתו (ראו: ע"פ 196/85 זילברברג נ' מדינת ישראל פ"ד מד(4) 485, 525 (1990); בש"פ 1381/09 גבלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.3.2009); בש"פ 9144/09 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.12.2009)) ומכל מקום בנסיבות אלה אין לשמוע מפיו טענה כאילו גרסתו לעניין הכסף שנתפס בידיו לא נבדקה.

הנה כי כן, קיימות לעניין האישום הרביעי ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעת העורר במיוחס לו באותו אישום. אשר לשיחות בין העורר לאביו מיום המעצר שהוקלטו. אכן, אין באותן שיחות כשלעצמן ראיה ישירה לכך שהעורר ידע על היות הפגישה מיועדת לביצוע עסקת סמים, אך מה שנאמר בשיחות אלה, יש בו משום חיזוק מסוים לראיות לכאורה שפורטו וזאת בייחוד על רקע ניסיונו של העורר להסתיר את העובדה שהגיע לזירה עם אביו וכן ניסיונו לברר אם גם אביו נעצר.

6.

טענתו של העורר כי היה על בית משפט קמא לבחון את שחרורו לחלופת מעצר אף היא דינה להידחות. הלכה פסוקה היא כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול את חזקת המסוכנות הסטטוטורית הנלווית לעבירות של סחר בסמים (ראו: בש"פ 5570/03 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.7.2003); בש"פ 7517/08 מדינת ישראל נ' אדרי (טרם פורסם, 2.9.2008)). במקרה דנן מיוחסות לעורר בכל אחד ואחד מן האישומים המפורטים בכתב האישום, לרבות האישום הרביעי בו התמקד הדיון, עבירות סמים ובהן עבירות של ייבוא וסחר בהיקפים ניכרים ודומה כי אין צורך להכביר מילים באשר לסכנה הרבה לשלום הציבור הנשקפת ממי שמיוחסות לו עבירות כגון אלה. צדק, אפוא, בית משפט קמא בקובעו כי אין זה המקרה המתאים לבחינת חלופת מעצר.

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, הערר נדחה.